נתחיל דווקא מסיפור משני. הנישואים של לברון והלייקרס נכנסו למשבר בקיץ האחרון. קינג ג'יימס ציפה להארכת חוזה, דבר שבשגרה עבורו בערך מאז הרגע הראשון שהיה זכאי להארכות מהסוג הזה. עניין בירוקרטי פחות או יותר. אך הלייקרס העונה באו עם תכניות אחרות. רוב פלינקה והלייקרס החליטו, להפתעת כולנו, שהם צריכים קצת זמן לעצמם. הם אמרו לג'יימס ולסוכנו, ריץ' פול, שכדאי שיפתחו את זה שוב בקיץ הבא.
שווה לחזור על זה רגע כדי שזה יחלחל. הלייקרס, הארגון שכל הברנדינג שלו מתמקד בזה שהוא דואג לכוכבים שלו, החליט לא לדאוג לכוכב שלו, שהוא במקרה גם אחד מהכוכבים הכי גדולים בהיסטוריה. איך לעזאזל אפשר להסביר את זה?
קודם כל, תחזיקו חזק, מקבלי ההחלטות של הלוס אנג'לס לייקרס צדקו! עכשיו דמיינו כמה טוב שחקן צריך להיות כדי לנשל את לברון מהתפקיד הראשי של הסרט? זה משהו שלא קרה כבר (בודק עם צ'ט ג'יפיטי…) מאז 2003 לפחות!
אז כמו בהרבה מערכות יחסים, גם הפעם. ללייקרס יש מישהו חדש. לוקה דונצ'יץ' הגיע בעונה שעברה בטרייד שאולי שמעתם עליו, עם השלכות מרחיקות לכת למי שביצע אותו, שאולי שמעתם גם עליהן.
בקיץ הראשון שלו בעיר המלאכים דונצ'יץ' כבר הספיק לחתום על הארכת חוזה שתבטיח לו את המקסימום שמותר ללייקרס לשלם לו, וגם לעשות מייק-אובר הוליוודי טיפוסי. אחרי חמש בחירות לחמישיית העונה בשש שנים, לוקה העונה מפוקס על תואר ה-MVP שאיכשהו הצליח לחמוק מידיו עד עכשיו.
אחרי שנים של ביקורות פומביות ביותר שקיבל על המחויבות שלו לשמור על הגוף שלו, שהסתכמו בטרייד השערורייתי, דונצ'יץ' החליט לקחת את עצמו בידיים. הוא נכנס לכושר גופני מעולה, נתן לנו טיזר מרהיב במדי נבחרת סלובניה באליפות אירופה, ועכשיו הוא קורע את הליגה בלי להסתכל לאחור. המספרים שלו מסחררים, וגם מבחן העין מאשר - 11 משחקים לתוך העונה, לוקה מג'יק מסתער על תואר השחקן המצטיין, על תואר השחקן הטוב בעולם, ועל עוד ריצת פלייאוף עמוקה. כל המטרות נראות מאוד ברות השגה, ובעיקר, מאוד בשליטתו.
לברון מצדו, הסתכל מהצד, עד הלילה. זוהי העונה הראשונה בקריירה שלו שהוא לא פותח בזמן, עקב מצב בריאותי שיותר נפוץ בקרב בני 40+ מאשר בקרב שחקני כדורסל. הזווית החדשה שלו מהספסל איפשרה לו להבין למה הלייקרס בחרו להתמקד בסלובני, בין אם יודה בכך ובין אם לא. המשחק מול יוטה היה הראשון של ג'יימס העונה, שקבע שיא של 23 עונות כמקצוען. בפעם האחרונה שהליגה הייתה בלי לברון, למסכים על הטלפון הסלולארי של רובנו לא היה צבע.
נחזור למאורעות הקיץ, ניכר שלברון וקלאץ' לא מרוצים בכלל מהסידור החדש. "לברון רוצה להתחרות על אליפויות", אמר ריץ' פול בשמו של ג'יימס, "הוא מבין שהלייקרס החליטו לבנות לקראת העתיד, אך חשוב לו לשחק בקבוצה עם צ'אנס ריאלי להתחרות". ההצהרה הדרמטית לא עברה מתחת לרדאר, מן הסתם. אם היה דירוג היסטורי לפאסיב-אגרסיב, לברון היה הגואט. לפחות על זה אין ויכוח.
אך למעשה המסגור של לברון וקלאץ' לא מדויק, בלשון המעטה. הלייקרס אכן מעדיפים את הטיימליין שמבוסס על לוקה ולא על ג'יימס, אבל אי אפשר להגיד שהם מעדיפים את העתיד על פני ההווה. לא. הם מעדיפים את ההווה על פני העבר.
זה זמן טוב לסייג ולומר שלברון נמצא ברמה שאף שחקן אחר לא הגיע אליה בגיל שלו. נקודה. לא מייקל ג'ורדן, לא קארים עבדול ג'אבר, לא אף אחד. מעטים בכלל זכו לשחק למעלה משני עשורים, אבל הוא ממשיך לדהור. הוא עדיין סופרסטאר מובהק כשהוא על המגרש, גם עכשיו בגיל 40. ועם זאת, כדי שיהיה לצהובים-סגולים סיכוי במערב הקשוח, לוקה חייב להיות השמש שהכל סובב סביבה. וכן זה כולל גם את לברון. לראשונה בקריירה שלו, המלך צריך להתאים את עצמו למישהו אחר.
שובו של הכינור שני
באופן אירוני, הקשר של דונצ'יץ' ולברון, על המגרש ומחוצה לו, הרבה יותר טוב ממה שניתן לצפות. בעונה שעברה ראינו איך הם משלבים את אינטליגנציית המשחק שלהם באופן שהופך את ההתקפה של הלייקרס לבלתי עצירה. דונצ'יץ' לוקח מג'יימס את מרבית האחריות לייצר עם הכדור, וג'יימס מתפנה להיות איום פנומנלי בצד החלש ובהתקפות מעבר. בהגנה ג'יימס מסוגל לחפות על דונצ'יץ' כשצריך. אז נכון, לברון על תקן הכינור השני, אבל העובדה שהוא בכלל חלק מהמקהלה בשלב הזה היא נס פיזיולוגי.
הסגל הרדוד של הלייקרס כבר לא יכול היה לחכות לחזרה של ג'יימס, אבל החיילים של רדיק הצליחו לצופף את השורות באופן זמני, עם מאזן 4:10, שהשתפר עם הניצחון מול הג'אז. תוסיפו למיקס עונת קריירה מאוסטין ריבס, ופתאום נראה שיש עם לעבוד. לברון קלע 11 בניסוי הכלים הראשון שלו. 12 אסיסטים זו דרך טובה להזכיר לחברים לקבוצה כמה נחמד שחזרת. הוא יכול לחזור לעניינים בקצב שלו, ולהשלים לקבוצה הזאת את כל מה שחסר לה. אבל הכל מתחיל מלוקה מג'יק. בלעדיו אפשר לכבות את האור.
הסטטיסטיקות מפחידות מתמיד
דונצ'יץ' נותן עונה מפלצתית אפילו בסטנדרטים המפלצתיים שלו. בליגה שבינתיים יש בה לא פחות משישה שחקנים שקולעים בממוצע למעלה מ-30 נקודות למשחק, דונצ'יץ' הוא הקלעי המוביל עם 34.6. הוא מגיע לקו 12.5 פעמים למשחק, 2.3 פעמים יותר מהשחקן השני בליגה, יאניס אנטטוקומפו. הוא מפנק את חבריו לקבוצה עם תשעה אסיסטים, ושומר יותר אקטיבי מאי פעם, עם הגוף החדש שלו. ל-8.5 הריבאונדים שכבר התרגלנו לקבל ממנו הוא מוסיף 1.9 חטיפות וחצי חסימה למשחק.
ויש משהו קצת הזוי בכל המצב הזה. אם פעם התלהבנו מכל הדברים שלוקה עושה על המגרש, על אף שהוא לא נראה בכושר הגופני אידיאלי בשביל לעשות אותם, עכשיו זה התהפך. כלומר, בימים האלה אנחנו יוצאים מגדרנו כדי לתת לו קרדיט על כך שהוא עושה את הדברים הכי בסיסיים הנדרשים מספורטאי מקצועני. האמת שעדויות לאורח החיים ה…איך נאמר… משמח, של דונצ'יץ', אפשר לראות עוד מימיו כמתבגר במדריד. יש משהו כמעט מרגיז בכך שלוקה חיכה עד עכשיו כדי לסגל לעצמו מוסר עבודה שעומד בסטנדרט של הכישרון האינסופי שלו. תשאלו את ניקו. אבל לדונצ'יץ' תמיד היו חוקים משלו.
הוא לא שונה מאף כוכב של פעם בדור, ולא רק בכדורסל או בספורט. זה לא חדש. שחקנים כמו לוקה יכולים לשלוט במשחק בהליכה, וכיף לראות כמה הכל קל לו כשהוא אשכרה רץ. הלייקרס העונה לא מתלוננים, זה בטוח, וגם אנחנו. נשאר רק לראות כמה רחוק הוא יכול לסחוב את הסגל הזה, וכמה לברון יוכל לעזור לו.
הלייקרס לא יכולים עדיין להסתכל בעיניים של הת'אנדר (כפי שתעיד התבוסה האחרונה שחטפו מהם), וגם הנאגטס והרוקטס כרגע משחקים רמה אחת מעליהם. ועדיין, יש עוד זמן עד הפלייאוף, הלייקרס ינסו להמשיך להתעלות עד אז. בפוסט-סיזן דונצ'יץ' כבר הראה שאין בהיסטוריה של המשחק הרבה שחקנים יותר מפחידים ממנו.