לילה של פעם בדור: על גיבורי הניצחון של הפועל תל אביב

מכירים את השחקנים האלה שנעלמים במאני טיים? שברגע האמת אי אפשר למצוא אותם? שמתחבאים מהכדור, מעיני המאמנים, מעדשת המצלמות. אז ים מדר. אבל בקטע טוב. האמת, בקטע פסיכי. צילום המסך שהעלה הצייצן גיל חלפון מלמד כל כך הרבה על מה שקורה בהפועל תל אביב הזו, על מה שמיוחד בה, על מה שמנקז אליו עשרות שנים של כאב ותסכול וכמעט.

עם הבאזר, כשהזריקה המוזרה של נייט ססטינה נחתה אי שם בפאתי שום מקום, קפץ כמעט כל הספסל הלבן/אדום באוויר ויצא לחגיגת הבקעה מטורפת. כמעט כל הספסל - כי יש כאלה שהיו זקוקים לעוד שנייה וחצי: הקפטן בר טימור נאלץ לעצור את עצמו ולמשות קודם מאחורי שלט הפרסומת את מדר. אותו מדר לא היה מסוגל לעמוד במתח ולצפות ברגע הכי גורלי של המשחק, אז הוא פשוט נשכב על הרצפה וכבר ידע שיהיה מי שידאג לעדכן אותו.

כי זהו מדר. הוא השחקן שקיצר פרוטוקול של חזרה מניתוח רק כדי לא להחמיץ דרבי בליגת העל (טעות). הוא השחקן שהיה אמור לנוח השבוע, אבל טס הלוך ושוב, ועבר טיפולים והדמיות וצילומים ובדיקות. הוא השחקן שגיחך כשאיזה רופא ניסה להגיד לו שעדיף לו לא לשחק. הוא השחקן שרק מחפש לקחת את מלוא האחריות על קבוצתו, ובכלל לא מעניין אותו מי היריבה ו/או מה המעמד.

הוא השחקן שגם אם הברך לא מאפשרת לו לעבור שומר ולחדור עד הטבעת, ימצא את הדרך לתרום ולנעוץ שלשות קריטיות. זה לא קרה רק אתמול (רביעי), אלא גם ברבע הגמר מול טורק טלקום אנקרה - כשג'בון בס אימלל אותו, אבל אז הוא סחט ממנו שתי עבירות בזריקות לשלוש, ופגע ב-6 מ-6 מהעונשין בדרך לניצחון בשש הפרש.

במילים אחרות, מדר הוא השחקן עם הביצים הכי גדולות, שברגע אחד פשוט חזר להיות האוהד עם העמה והחמסה והשום והבצל, זה שמאמין בניחוסים ולא יכול לראות במו עיניו את הזריקה הכי גורלית של העונה.

פחחחח, של העונה עלק. כשהפועל אוסישקין הוקמה מהאשפתות, הסתובבו אוהדיה עם חולצת מטרות, ולאט לאט סימנו V על כל אחת מהן: את ליגה ב' היא צלחה ב-2008, ואחר כך המשיכה לליגה א', לליגה הארצית, לליגה הלאומית, לליגת העל ולניצחון בדרבי ב-2013.

אחר כך, עם האוכל וכו', הוציאו גירסה עדכנית של החולצה והוסיפו אולם ביתי, ואיתו העזו לבקש גביע ואליפות, שאליהם עוד לא הגיעו; העניין הוא שעל תואר אירופי אפילו לא פינטזו. וזה ממחיש כמה רחוק קפץ המועדון הזה בתצורתו החדשה.

"משחק 3. ולנסיה בורחת. ואז מגיעה ריצת 18:0", הייתה הכותרת לכתבה שפורסמה כאן אתמול, ובמסגרתה התיימרנו להעביר שיעור היסטוריה על תולדות המפגשים המכריעים בפלייאוף של היורוקאפ. והכאילו-נבואה כאילו-הגשימה את עצמה. אז כפי שפורסם לראשונה, כמו שאוהבים לכתוב אצלנו, מהיום אימרו: משחק 3. ולנסיה בורחת ואז מגיעה ריצת 16:1.

הפועל תל אביב עמדה במשך שלושה רבעים על 2 מ-19 לשלוש. וכשהיא פיגרה 67:61, התוצאה שבה ניצחה את אנקרה בפתיחת שלבי הנוקאאוט, נפתחו הצ'אקרות. ונחנקה הוולנסיה. במשך חמש דקות וחצי היא נתקעה על 0 מ-6 מהשדה, עד ל-68:77 לבן/אדום. והטראומה מגמר היורוקאפ הביתי מול אוניקאחה מלאגה ב-2017 תקפה מחדש את פדרו מרטינס המיוזע וחסר האונים.

ברבע הרביעי ירתה הפועל 9 מ-14 מעבר לקשת. רק קבוצה אחת ביורוקאפ הגיעה למספר צליפות כזה בעשר הדקות האחרונות, וזו הייתה בורק; רק שהיא עשתה זאת במשחק רגיל ושגרתי בשלב הבתים ב-2023, ולא ברבע המכריע של המשחק המכריע בחצי הגמר.

ואנטוניו בלייקני - האנטי-גיבור שנשלח כבר כל כך הרבה פעמים הביתה, ואתמול יידה 1 מ-8 מבחוץ בשלושת הרבעים הראשונים - המריא, נסק, טס וריחף ל-5 מ-5 ברבע האחרון. חמש מחמש, כן. היו עוד ארבעה שחקנים במפעל שקלעו כל כך הרבה בטיימינג הזה, וכולם (מלבד הגאנר של האדומים) עשו זאת ברגע פחות משמעותי - בשלב הבתים. שוב, לא ברבע המכריע של המשחק המכריע בחצי הגמר.

ואם כבר הזכרנו את מרטינס, אז נדבר גם על האיש שניצח אותו. נכון שהסדרה הזאת הייתה צמודה מאין כמותה (כאילו, אם נתעלם מהסדרה המקבילה והדרמטית לא פחות בין גראן קנאריה לבחצ'שהיר), אבל דימיטריס איטודיס המיט שחמט בקרב המוחות על מי-המוח-השני לאורך כל הדרך.

גם כשהיווני הפסיד במשחק הראשון, זה היה אחרי ששיבש ליריבו את הקונצרט ההתקפי הקבוצתי שהריץ במשך כל העונה. בהמשך הדרך הוא ידע לבצע את ההתאמות הנדרשות, ולאלתר פתרונות שלא האמין שיזדקק להם - ולמען האמת גם לא האמין במי שיביאו אותם. כמו, למשל, נועם יעקב, שנשלף מקצה הספסל באקט של חצי ייאוש בפיגור דו-ספרתי ברבע השני, ובשמונה הדקות שלו ניצחה הפועל 12:21.

או, לדוגמה, התלות שנאלץ איטודיס לפתח בצמד בלייקני את מרקוס פוסטר. עד אתמול הוכיחו המספרים שהשניים הללו לא מסוגלים לדור בכפיפה אחת. הצלחה של זה באה על חשבון האחר, ועוד לא הגיע הערב שבו שניהם יחצו יחד את רף 15 הנקודות. בימים שבהם פוסטר הגיע לשם, בלייקני נתקע על 5.5 בממוצע; בשני המשחקים שבהם בלייקני שיחרר את הנצרה, פוסטר קלע רק עשר.

פתאום, במשחק הכי חשוב של הדור האחרון (את זה לא אני אמרתי, ולא אני לוקח אחריות על זה), זה קרה. הם חיברו 54 נקודות - 32 לבלייקני, 22 לפוסטר. כי מדר פצוע, וג'ו רגלנד מושבת, ואיטודיס ויתר על טימור שלא נכנס טוב למשחק, והאילתור עם יעקב החזיק מעמד יפה - אבל רק לשמונה דקות, וג'ונתן מוטלי נכנע להרגלים הישנים והמגונים שלו, ואיש וויינרייט, טוב, עזבו את איש וויינרייט.

והכי סמלי? שדווקא בדקות שבהן בלייקני להט וקבר שלשות מכל עבר, פוסטר הוא זה שהתכבד בסל הניצחון ההיסטרי וההיסטורי; כמובן, אחרי שברונו קאבוקלו התחפש למדר והשתטח על הרצפה וכמעט איבד.

עכשיו מגיע הגמר. וכבר לא צריך לחשוב איך לצלוח את המשימה הבלתי אפשרית לנצח בלה פונטטה (אה-הא). וכבר לא צריך לפחד מהיריבה שמאיימת לשבור את שיאי הדומיננטיות של פריז (כן, בסדר). לפתע, המשימה היא להימנע מזחיחות ושאננות - שאננות וזחיחות?! - מול יריבה שכבר ניצחת פעמיים העונה, ואפילו הבסת ב-23 הפרש בחוץ.

כשנכתוב על יתרון ה"ביתיות", נמשיך להנציח אותו עם המרכאות שמסגירות את המציאות העגומה, זו שמאלצת את הקבוצות הישראליות לארח מחוץ לישראל. אבל הפעם, המרכאות האלה לא לגמרי נדרשות. כי האולם הקטן והדחוס בסמוקוב הוא באמת בית. כש-1,900 אוהדים ממלאים אותו, ואי אפשר לשמוע כלום (חוץ מאותם), וקשה לנשום, ועוד יותר קשה לקלוע נגדם סל, אי אפשר שלא לחזור לזיכרונות מאוסישקין.

זהו אוסישקין הבולגרי. אוסישקינוב, בשבילכם. ומי שרוצה לזכות ביורוקאפ, יהיה חייב לנצח שם.