קבוצת צנרת: מכבי תל אביב מקריסה את עצמה לתהום

בשיעור א' של קורסים לכתיבה עיתונאית נוהגים להזהיר את הסטודנטים מהגזמה בסופרלטיבים. ברור מאליו שכל רצח הוא מתועב, כל שער עצמי הוא אומלל, כל איחוד הוא מרגש וכל חילוץ הוא הרואי, ואין באמת צורך לציין זאת בכל פעם מחדש; ומנגד, לא צריך להשתגע ולהצמיד באופן אוטומטי את המילים "היסטורי" ו"חסר תקדים" לכל הישג או, להבדיל, ביזיון.

כך גם ההפסד אמש (חמישי) של מכבי תל אביב לאלבה ברלין בקרב הצנרת של היורוליג. לצד הצלחות יפות, היו לקבוצה הזו אירועים מביכים לא פחות. ההפסד לאותה אלבה בסוף 2021. התבוסה ב-39 הפרש לגלאטסראיי בעונת חמשת המאמנים ב-2017. עצם קיומה של עונת חמשת המאמנים. ההפסד הביתי לדרושפאקה, שנה קודם לכן. הניצחון אחרי ניסיון לא לנצח בחוץ מול אותה דרושפאקה. הנשירה ליורוקאפ שבעקבותיו. ההדחה מהיורוקאפ. ומי שרוצה להרחיק לכת, יכול להיזכר גם בהפסד בבלגיה לשרלרואה, קבוצה בעלת מאזן עונתי של 14:0, ב-1997. בקיצור, לא חסר.

אבל אז הגיע הרגע שממש איתגר את כל המגזימנים שבתוכנו. הצהובים נקלעו לפיגור "ביתי" מול נמושת היורוליג (כלומר, נמושת היורוליג הנוספת), ועל הפרקט הוצבו דייויד דה ג'וליוס, ג'ון דיברתולומיאו, רפי מנקו, ג'ייק כהן וטרביון וויליאמס.

נחזור על זה שוב, לפי סדר העמדות, רק מהסוף להתחלה, כדי לוודא שהמסר נקלט: וויליאמס, כהן, מנקו, דיברתולומיאו ודה ג'וליוס. יחד, על מגרש אחד. סירייסלי? זו, כנראה ועד שיוכח אחרת (וייתכן שעוד יוכח, כי נותרו עוד עשרה משחקים למסע המיותר הזה), החמישייה החלשה ביותר שהעמידה מכבי תל אביב ברגעים חיים של משחק אירופי. אי פעם.

אנחנו מכירים את נטייתו של עודד קטש ליפול להרכבים לא הגיוניים ובלתי סבירים בשלהי הרבע השלישי, כשהוא מתכנן לתת אוויר ומנוחה לחמישייה החזקה לקראת רגעי ההכרעה. אנחנו יודעים אילו מחירים שילם בדקות הללו במשחקים קודמים. אבל בואו. זה כבר חסר תקדים. היסטורי. וגם אכזרי או מרגש, מתועב או הרואי, תלוי בעיני המתבונן.

לרגע אפשר היה לחשוב שהמאמן הפסיד באיזושהי התערבות, ולכן הציב את החמישייה הזו. היו שטענו כי אולי ניסה להמחיש ולהבליט כמה מוגבלים וחסרי מעוף הכלים שעומדים לרשותו. וייתכן שהוא פשוט כבר התייאש מקבוצתו ומעצמו, ונקלע לסוג של קֶצֶר.

אלבה פאקינג ברלין, שהפסידה בעשרת משחקיה האחרונים ביורוליג ושמדורגת במקום ה-14 בליגה הגרמנית, טסה ל-20 נקודות - ונענתה בשש בלבד מהצד השני - בפחות משש דקות. ובעשר דקות זינקה משוויון 57:57 ליתרון שיא 67:83. בין לבין ביצע קטש תשעה חילופים, הזעיק פסק זמן אחד והיו לו עוד שתי דקות של תדריך בהפסקה שבין הרבעים, אבל כלום לא עזר ודבר לא סייע.

הוא לא השפיע, הם לא הושפעו, ואלמלא שלשות נגד הטבע שקלע מריאל שאיוק בדקות הסיום, אלבה ב' הייתה מאבדת גם את יתרון ההפרש הפנימי מול אלבה המקורית, זכר לניצחונה ההיסטורי בברלין ב-18 הפרש בסיבוב הראשון (הכבוד והקרדיט לצייצן המשובח נועם שליש, שזיהה את ההקבלה עוד בקיץ).

אבל האמת צריכה להיאמר (כלל אצבע נוסף: אל תאמינו לאנשים שמשתמשים במשפט הזה), וכדי להביע זאת, נעשה שיעור קצר בדמיון מודרך. נאמר שהשלשות של שאיוק היו מובילות לקאמבק מושלם, ואלבה תל אביב הייתה מנצחת את אלבה ברלין. יודעים מה, נפליג במחוזות הפנטזיה. נגיד שאלבה המקורית בכלל לא הייתה נכנסת לרצף הקליעות שלה, ואלבה ב' פשוט הייתה מנצחת. לא מנצחת, מביסה. לא מביסה, מפרקת.

ומה אז? להפסד אתמול הייתה משמעות תדמיתית נטו. במילים פשוטות: זו חתכת פאדיחה להפסיד לאלבה א'. זהו כתם שייזכר למשך שנים קדימה, ואנחנו נהיה כאן כדי לציינו ב"ביזיון חסר התקדים" שיירשם באחת השנים הבאות. אבל ברמה המעשית, מכבי הייתה מדורגת במקום ה-17 גם אם כל האירוע הזה לא היה מתרחש. וגם אם הייתה מטפסת, או עוד תטפס, למקום ה-16 ואפילו ה-15, או שתרד לבסוף ל-18, מה זה משנה למישהו?

הבעיה של המועדון הזה היא בסיסית ועמוקה הרבה יותר. "לא נוכל להשאיר את הבמה ריקה ואת הזירה מיותמת. אתם ראויים לדעת את האמת, גם אם היא אינה נוחה. לא יעלה על דעתנו שכל שדרת הניהול והבעלות תמלא פיה מים ותחמוק ממתן תשובות ישירות", גרסנו כאן בשם ראשי הצהובים ב"מכתב שלא נכתב" והיה חייב להיכתב למנויים, לפני מבצע גיוס תרומות ההמונים לקבוצת הכדורסל מתל אביב.

אז הנה, הבעלם הקשיבו והשבוע הם התייצבו מול הקהל הזועם ודיברו. ואחרי שנשמע דברם, הייאוש של האוהדים נעשה עוד פחות נוח.

בעולם יש שני סוגי מנהיגים: הריכוזיים - שלא סומכים על איש, פועלים לבדם, מעמיסים על עצמם ביודעין עוד ועוד משימות, ולא מאפשרים לאף אחד אחר דריסת רגל; ומאצילי הסמכויות - שגורסים כי יכולתם לנהל תיבחן בהצלחת הכפופים להם לעמוד במטרות וביעדים. כל אחד אחראי לתחום מסוים, והמנהיג הוא זה שאמור לתכלל הכל ולוודא שהעבודה מתבצעת כשורה.

בישראל יש גם סוג שלישי, ואנחנו מדברים כמובן על כדורסל. כל המשליך מהתיאור הבא לפוליטיקה עושה זאת על דעתו ואחריותו הבלעדית. לסוג הזה נקרא "מאציל האחריות". זהו מנהיג שיכול לבזר סמכויות או להיות ריכוזי, אבל בכל מקרה - כשמשהו ישתבש, הוא ינסה להתנער מחלקו במחדל ולהפיל את האחריות על הכפופים לו.

ג'ונתן מוטלי קיבל הצעה ממכבי תל אביב וחתם בהפועל תל אביב? האשם הוא הצוות המקצועי בראשות אבי אבן, שלא רצה בו בשכר שדרש; ווניין גבריאל שוחרר, החל לפרוח בפנאתינייקוס והותיר את הקו הקדמי של הצהובים קצר, חלש ועלוב? האשם הוא המאמן קטש, שבכלל לא היה מרוצה ממנו, למרות שאמר בזמן אמת שאסור לשחררו (וסירב לשתף פעולה עם הספין, כשחזר על כך השבוע); סייבן לי זכה לסעיף שערורייתי שיאפשר לו לא להגיע לישראל? האשם הוא דייויד בלאט.

כולם אשמים, חוץ ממי שעומד בראש. בקיץ, כשתמיר בלאט הכניס את המערכת לסחרור בהפעלת סעיף השחרור שלו (השערורייתי בפני עצמו), חלק מהבעלים התרעם וזעם על כך שלא הכיר בכלל את העז שהוכנסה לחוזה. במכבי היו מי שהכחישו בתוקף וטענו כי "לא יכול לקרות אצלנו דבר כזה, והבעלים מכירים כל פסיק בכל חוזה". אלה אותם אנשים שבאותה נשימה, כדי לחמוק מאחריות לסאגת לי, טענו השבוע בפומבי שבלאט האב "לקח את ההחלטה וזה לא היה על השולחן, ואף אחד מהבעלים לא הכיר את זה". כך, מילה במילה.

אחרי שהתלוננו הבעלים במפגש האוהדים הממושך על היותם קורבן ל"דיסאינפורמציה בתקשורת", דאגו במכבי תל אביב להפיץ סרטון תדמית מהאירוע. במסגרת השקיפות, הם העלימו ממנו כל זכר לביקורת הנוקבת ולתלונות האמוציונליות שהופנו כלפיהם מהקהל, ותפסו חלק ניכר ועיקרי בשיחה שנמשכה שעתיים וחצי. אלא שהדברים יצאו החוצה ופורסמו אצלנו, והעמידו אותם שוב באור מביך.

מה שייאש באמת את יושבי ההיכל היה מה ששמעו בסוף השיחה, כשהבעלים נשאלו על העתיד. הם הודו, לבושתם ובלי לדעת שיש במה להתבייש, שאין להם שום תוכנית ליום שאחרי (וגם כאן, כל הקשה לפוליטיקה היא על דעתכם). המועדון המפואר, שנהנה במשך עשרות שנים מיתרון תקציבי בלתי מוגבל בליגה הישראלית, בונה על כניסתו של הפייר-פליי ליורוליג כדי לצמצם פערים מהקבוצות העשירות; בונה על סיום המלחמה כדי להתייצב מבחינה כלכלית וכתוצאה מכך גם מקצועית; ואם הפסקת האש תקרוס, הלחימה תחודש או שפשוט לא תתקבל ההחלטה להחזיר את משחקי היורוליג לארץ? לזה אין תשובה, היערכות פתרון. מה שהיה הוא שיהיה.

מכבי תל אביב יכולה להחליף מאמן. היא מסוגלת לכאורה להחתים שחקנים ולחתוך אחרים. היא מבטיחה שתמנה בקרוב מנהל מקצועי חדש (בסך הכל עברו שלושה חודשים וחצי מאז התפטרותו של הקודם). אבל כל עוד המנהיגות שלה היא מהסוג שמאציל אחריות, לא רואה שום פגם בהתנהלותה של עצמה, ומנהלת עונה שלמה באיזה מין משחק האשמות (Blame-game) מטופש, מעיק וחסר תכלית, המועדון הזה - איך אומרים בשיעור א' של כתיבת סושיאל - פינישד.