דניס לואו, אחד מגדולי שחקני מנצ'סטר יונייטד בכל הזמנים, מת בשבוע שעבר. הוא מת ממחלת מאלצהיימר. מה שפחות דווחו עליו היה ששלוש שנים לפני מותו, בשיחה עם "הדיילי טלגראף" לואו, בן 84 מותו, טען שהמחלה עימה נלחם במשך שנים רבות היא תוצאה של נגיחות שלו בכדורגל באימונים ובמשחקים.
"מה זה יכול להיות אם לא נגיחות" אמר. "הרי לא חשבנו על זה. פשוט עשינו מה שנורמלי לעשות. ועכשיו, אחרי שהרבה זמן עבר מאז, אני חושב 'למה יש לי את הבעיה הזאת? יש לי את הבעיה הזו כי כל שבוע נגחתי בלי הפסקה בכדור, באימונים ובמשחקים. הייתי רוצה לעצור את המחלה, הייתי רוצה למנוע מהם לנגוח בכדור כדי שלא תגיע אליהם".
לואו, שזכה בכדור הזהב, הובחן כחולה אלצהיימר ב-2021 והיה אחד מחברים רבים שלו מעולם הכדורגל שסבלו ומתו מהמחלה: ג'ק צ'רלטון, נובי סטילס, ג'ף אסטל, ריי ווילסון, מרטין פיטרס ועוד רבים אחרים. לפי ג'ון סטילס, בנו של נובי ומי שמוביל כיום קמפיינים להעלאת מודעות לאלצהיימר ומחלות מוח אחרות בקרב כדורגל, העריך שאביו נגח בכדור בין 70 אלף פעמים ל-100,000 פעמים במהלך הקריירה שלו, הרוב באימונים. גם שחקנים גדולים בגרמניה מתו לאחרונה מאלצהיימר - גרד מולר ורודי אסאור הם הבולטים ביותר מביניהם. והעובדה היא שמדי חודש אייקון כדורגל כלשהו משנות השישים, שבעים ולעיתים שמונים - מאובחן עם דמנציה או אלצהיימר.
והנתונים שחקרו באוניברסיטת גלזגו לא משאירים מקום לספק. כדורגל סובלים פי 3.5 יותר מדמנציה ואלצהיימר מאשר האוכלוסייה הכללית. "הכדור הישן היה סופג מים והופך למאוד כבד" הסביר פרופ' ווילי סטיוארט - נוירו-פתולוג (חוקר מחלות התוקפות את מערכת העצבים), שהוביל את המחקר של אוניברסיטת גלזגו. "אבל אנחנו בחרדות מאוד גדולות לגבי כך שהכדור המודרני שם את הכדורגלנים בסיכון עוד יותר גדול מאשר הכדורים הישנים. המהירות של הכדור המודרני היא מסוכנת. השחקנים צריכים להיות מודעים לסכנות. צריך להגן עליהם. במיוחד באימונים - וכשזה מאוחר מדי, עולם הכדורגל צריך לדאוג להם".
לחוקרים אין הרבה ספק לגבי הקשר בין מחלות נוירולוגיות לנגיחות והנה, רק החודש נודע לנו ששחקנים ששיחקו עם כדורים מודרניים כל חייהם, סובלים מאלצהיימר. ג'ימי קלדרווד, שהתחיל את הקריירה בשנות השבעים ופרש ממשחק ב-1989, מת בגיל 69 עם דמנציה. ודין ווינדאס, חלוץ האל סיטי וברדפורד סיטי, ששיחק בפרמיירליג, הודיע שהוא סובל מדמנציה בגיל 55. "אני מרוצה שלפחות מצאו שם מוח" צחק. על המצב שלו דיבר דיוויד מיי, שזכה עם מנצ'סטר יונייטד בטרבל ב-1999, ואמר שהוא בעצמו חושש מאלצהיימר ו-CTE ("מחלת שחקני הפוטבול" שנגרמת על-ידי פגיעות ראש חוזרות שמובילות לאובדן הדרגתי של זיכרון ושל כישורים מוחיים נוספים).
כל המחקרים שבדקו את הנושא גילו שכדורגלנים סובלים מיותר דמנציה ואלצהיימר ומחקר שפורסם לאחרונה הראה שזה קשור, בהכרח, לנגיחות ולא לדברים אחרים: במחקר שערכו באוניברסיטת קרולינסקה שבשבדיה, מצאו ששוערים, שכמעט אף פעם לא נוגחים בכדור, סובלים מפחות אלציימר מאשר כדורגלני שדה. החוקרים שפרסמו את המחקר בעלון The Lancet, בדקו את הבריאות של 6,000 כדורגלנים ששיחקו בליגה הבכירה של שבדיה בין השנים 1924 ל-2019. הם השוו את המצב הרפואי שלהם ל-56,000 אזרחים בני אותו גיל ומאותם אזורים בשבדיה. המחקר מצא שלכדורגלנים יש סיכון גדול יותר לחלות בסוגי דמנציה ואלצהיימר וגם לסבול ממחלות נוירולוגיות אחרות (9%).
ואולם, כשבדקו את העמדה של כל כדורגלן, גילו ששיעור המחלות הנוירולוגיות אצל שוערים, זהה לשיעור הזה באוכלוסייה הכלכלית (6%). "אפשר לומר שההבדלים בסיכון למחלות נוירולוגיות תומכים בטענה שיש לנגיחות השפעה על המוח של הכדורגלן" טען מי שהוביל את המחקר, ד"ר פטר אואדה.
כמו כן, מחקר אחר שערכו באוניברסיטת גלזגו, חקר 11,984 תיקים רפואיים של כדורגלנים לשעבר בסקוטלנד והשווה אותם לתיקים רפואיים של 35,952 אנשים מהאוכלוסייה הכללית באותם גילאים, וגילה שהתנהגויות שעשויות להגביר את הסיכון לאלצהיימר (השמנת יתר, סוכרת, התמכרויות) הן לא הסיבה לשכיחות של אלצהיימר בקרב כדורגלנים.
לפי מחקר של איגוד הכדורגלנים העולמי (FIFPro) כדורגלנים לשעבר סובלים יותר ממחלות נפש. הם מעשנים יותר מהאוכלוסייה הכללית, שותים יותר, מגיעים יותר למצבי בריאות קיצוניים. ייתכן שזה קשור גם למה שהמוח שלהם עבר בכל משחק (בין 4 ל-12 נגיחות במשחק לשחקן - תלוי עמדה).
לפני כחמש שנים, כשהתחילו להתפרסם המחקרים על הפגיעות המוחיות בקרב כדורגלנים, בפיפ"א ואופ"א הבטיחו לפעול במהירות כדי להגן על המוח של הכדורגלנים. אבל שום דבר לא באמת זז. אמנם יש עכשיו הרבה יותר המלצות להתנהלות מול שחקן שקיבל זעזוע מוח ולהימנע מאימוני נגיחות בקרב ילדים, אבל לא עשו שום דבר כדי לצמצם באופן ניכר את הנגיחות במשחק. החוקים נשארו אותם חוקים וכדורגלנים עדיין צריכים לסכן את המוח שלהם כי "נגיחות הן חלק טבעי מהמשחק" (שהחוקים המקוריים שלו, אגב, אסרו על נגיחות).
אפשר לצמצם את הנגיחות ב-80% ולמנוע הרבה מאוד סבל. איך? לאסור על נגיחות מחוץ לרחבה. לפי הנתונים כ-80% מהנגיחות במשחק כדורגל הן מחוץ לרחבה וההשפעה שלהן על המשחק היא מצומצמת. אפשר גם לאסור על נגיחות בכדור ישיר משוער או אישור לנגיחה מחוץ לרחבה אך ורק אחרי שהכדור פגע בדשא.
אלו איסורים שצריך לשקול כדי להציל את מוחותיהם של מאות אלפי כדורגלנים. המצב כל כך גרוע שבאיגוד הכדורגלנים הבריטי מתארים את מספר הכדורגלנים לשעבר שפונים אליהם עם חששות לאלצהיימר ואפילו איבחונים, כ"מגפת מחלת מוח" בקרב כדורגלנים.
"אני חושש שהילדים שלי יעברו תקופה בה אני עם אלצהיימר" אמר דיוויד מיי. "תקופה בה אני לא יכול לזהות אותם. תקופה בה אני לא מכיר אותם ולא יכול לדבר איתם... זה טראגי. האם הייתי משחק כדורגל שוב? 100% כן - אני אוהב כדורגל. הוא החיים שלו. אבל האם הייתי מתאמן בכל כך הרבה נגיחות? כנראה שלא".
גם חברו הטיפה יותר מפורסם לקבוצה, דיוויד בקהאם אומר שהכדורגל חייב לעשות משהו למען שמירה על מוחם של הכדורגלנים. "אנחנו במשפחת הכדורגל צריכים לאחד משאבים ולעזור לאלו שנפגעו מהמחלות הנוראיות האלה" אמר בקהאם בטקס אשכבה לאריק האריסון, מאמן הנוער של "דור 1992" של מנצ'סטר יונייטד, שגם כן מת ממחלה נוירולוגית. "כדורגל הוא משחק נפלא" מסכם מיי. "אבל אולי באמת אפשר להוריד את מספר הנגיחות בו. זה יציל הרבה מאוד כדורגלנים שכנראה לא מודעים לנזק שהנגיחות עושות להם".