האחרון מהשילוש הקדוש: סיפור האגדה של דניס לאו שהלך לעולמו

ג'ורג' בסט היה האמן הכי מוכשר והכי מרתק. בובי צ'רלטון היה המנוע מאחורי המהלכים. דניס לאו השלים אותם בשילוש הקדוש של מנצ'סטר יונייטד בשנות ה-60, ועבור אוהדים רבים באולד טראפורד היה לא פחות חשוב. אולי אפילו יותר? תלוי את מי שואלים, כמובן, אבל סמלי כי בפסל שעוצב ליד האיצטדיון דווקא לאו ניצב באמצע כשהוא מניף את האצבע המפורסמת למעלה בחגיגת שער. בסט וצ'רלטון מברכים אותו על הכיבוש. כך זכור הסקורר הג'ינג'י בדפי ההיסטוריה. הוא גם האחרון שעזב את העולם. ההתמכרות לאלהוכול הרגה את בסט הצפון אירי ב-2005, צ'רלטון האנגלי מת לפני קצת יותר משנה, שלשום הגיע תורו של הסקוטי בגיל 84.

מבין השלושה, לאו יוצא דופן בכך שהגיע למנצ'סטר יונייטד באופן לחלוטין לא מתוכנן, כשהוא כבר כוכב גדול. צ'רלטון ובסט גדלו במועדון, מזוהים אך ורק איתו, ומאט באזבי היה המנג'ר היחיד שעיצב אותם. לעומתם, לאו למד את יסודות הכדורגל דווקא ממנג'ר סקוטי אגדי אחר, שהיה לימים יריבו הגדול של באזבי. קוראים לו ביל שאנקלי, וניתן לומר כי לאו חייב לו את הקריירה. שאנקלי היה זה שזרק אותו הישר להרכב האדרספילד טאון בהיותו בן 16, וכך החלה הפריצה שלו למעלה כנגד כל הסיכויים.

כדורגלנים רבים גדלו בעוני, אבל המקרה של לאו בכל זאת חריג גם במונחים אלה. הוא היה הילד הכי צעיר מבין שבעה אחים במשפחה קשת יום באברדין - עד כדי כך שלא היו לו נעליים נורמליות עד גיל 14. על אוכל מזין היה מיותר לדבר, ודניס הקטן היה רזה במיוחד. הוא גם היה נמוך מרוב בני גילו. בנוסף, הוא סבל מפזילה חמורה, והיה מסוגל לראות בצורה סבירה רק אם עצם אחת מעיניו. כך הוא שיחק עם הכדור ברחובות, עם יד אחת שכיסתה את העין. למרות זאת, התשוקה למשחק לא ידעה גבול. לאו לא חשב שיוכל להתפרנס מכדורגל, והשאיפה הגדולה שלו היתה להפוך לאדריכל (כן, חובבי סיינפלד רשאים לחייך בשלב זה). אלא שבבית הספר הרלוונטי שיחקו רגבי במקום כדורגל בשיעורי חינוך גופני, אז דניס פסל אותו. זה השתלם באופן שהוא כלל לא העז להעלות בדעתו.

סקאוט של האדרספילד איתר אותו איכשהו, והוא הוזמן להתרשמות בעיר שנמצאת כ-600 קילומטרים מדרום לביתו. כאשר פגשו הפקידים מטעם המועדון בתחתנת הרכבת, הם חשבו שמדובר בטעות. עמד מולם נער עם מבנה גוף שלא הזכיר ספורטאי, ועל עיניו משקפיים גדולים. על המגרש התברר שהרעיון להביאו היה מבריק, כי הוא היה חצוף יותר ואמיץ יותר מכל היתר, אבל רק כאשר שאנקלי הצטרף להאדרספילד בחלוף מספר חודשים הוא לקח את הנער המוזר כפרוייקט אישי.

לאו קיבל אוכל בשפע על מנת שגופו יתחזק. הוא עבר ניתוח בעיניים על מנת לתקן את הפזילה. במהרה, הוא הפך לאחד השחקנים הבולטים בליגה השניה, ונציגים מהליגה הבכירה החלו להגיע על מנת לצפות בביצועיו. המוניטין שלו נסק, ובהאדרספילד הבינו שהם עשויים לעשות קופה גדולה מאוד.

כאשר עזב שאנקלי לטובת ליברפול ב-1959, הוא השתוקק לקחת את בן טיפוחיו איתו - וזה הרי המקרה הקלאסי של דלתות מסתובבות, כי לאו היה יכול בקלות להפוך לאליל באנפילד. אלא שלא היה במרסיסייד מספיק כסף כדי להיענות לדרישותיה של האדרספילד, ושאנלקי לא קיבל הנחות כלל. גם ארסנל היתה בתמונה, ובדיעבד טען הסקוטי כי לו היה לו סוכן הוא היה עובר לשורות התותחנים כי זו היתה העדיפות הראשונה שלו. אלא שלא יה לו סוכן, והמועדון אירגן את המעבר למנצ'סטר סיטי תמורת שיא בריטי של 55 אלף ליש"ט. תתפלאו, אבל גם הרבה לפני עידן ההפרות של השייחים מאבו דאבי, היה לפעמים לקבוצת התכלת ממנצ'סטר יתרון כלכלי על יריבותיה.

הצלחה ספורטיבית דווקא לא היתה שם, כי למרות 19 השערים שהבקיע לאו בעונתו המלאה הראשונה ב-1961/62 סיימה סיטי רק במקום ה-13. הסקוטי חשב שהוא ראוי ליותר, והלך בעיקר אחרי הכסף שהיה מצוי באותם ימים באיטליה. ביחד עם חבר סקוטי נוסף, ג'ו בייקר, הוא עבר לטורינו תמורת שיא חדש של 110 אלף ליש"ט. לפיכך, הוא היה אמור להפוך לאגדה במועדון אחר שהושפע מאוד מתאונת מטוס - כל הסגל של טורינו הגדולה נספה בהתרסקות על הר סופרגה ב-1949. בפועל, הגורל רצה אחרת, והוא עבר בחלוף שנה בלבד למועדון שחלק מהסגל שלו נספה בהתרסקות במינכן ב-1958 כדי לעזור למנג'ר ששרד את הטרגדיה לבנות את מנצ'סטר יונייטד מחדש.

למעבר הזה תרמה, באופן ביזארי למדי, דווקא תאונת דרכים שגרתית. שני הסקוטים של טורינו נסעו ברכבו של בייקר שהתהפך, ותגובת התקשורת האיטלקית היתה חריגה מדי לטעמו של לאו. באופן כללי, הוא לא נהנה מהחיים בארץ המגף שלא ענו על ציפיותיו הלא מציאותיות, וגם הסגנון ההגנתי והנוקשה על הדשא לא סיפק אותו - גם אם הוא הצהיר בדיעבד ששיפר מאוד את משחקו כאשר למד להתגבר על השמירות האישיות באיטליה. יובנטוס רצתה להביא אותו לשורותיה ב-1962 וסיכמה את העסקה עם היריבה העירונית, אבל לאו לא רצה לשמוע על כך ופשוט ברח הביתה לאברדין. האיטלקים הפנימו שלא יוכלו להחזיק אותו בכוח, וכך נסלל המעבר לאולד טראפורד.

צ'רלטון כבר היה שם, כמובן, והקשר בירך אותו בחום. "אני שמח שאתה כאן", אמר האנגלי, והסקוטי הגיב בחיוך רחב. את החיוך הזה הכירו במהרה כל אוהדי השדים האדומים, במיוחד אחרי הפעולות המוצלחות ברחבת היריב. לאו שבה לבבות בזכות השילוב של כישרון, נחישות וכריזמה יוצאת דופן. תמיד אפשר היה לסמוך עליו, והוא בלט ביכולת לקרוא את המשחק.

באזבי כתב עליו באוטוביוגרפיה: "דניס היה שחקן עם מחשבה מהירה במיוחד. הוא צפה הכל שניות לפני כולם. הוא פיתח מהירות מסחררת מאפס. הוא ניתר כמו אתלט אולימפי. הנגיחות שלו היו עוצמתיות ומדויקות באופן מדהים. הוא היה אמיץ והתמודד עם הבלמים החסונים והאימתניים ביותר. המסירות שלו היו מושלמות. הוא לא היה אנוכי בכלל. אף אחד לא כבש שערים מרהיבים כה רבים כמו דניס. במהרה הוא הפך למלך עבור הקהל".

הנסיקה באמת היתה מסחררת. בעונתו הראשונה ב-1962/62 הבקיע לאו 29 שערים בכל המסגרות. בעונתו השניה הוא שידרג את המאזן ל-46 כיבושים ב-42 משחקים. זה הספיק כדי לזכות בכדור הזהב ב-1964 ולהיות השחקן הסקוטי הראשון שמקבל את הפרס. אינטר זכתה באותה שנה בגביע האלופות, אבל הכוכב הספרדי שלה לואיס סוארס סיים שני במשאל אחרי הסקוטי.

בריטי אחר, בובי צ'רלטון, קיבל את כדור הזהב שלו בחלוף שנתיים, ב-1966, אבל הנה לכם התפנית הפיקנטית - לאו ממש לא רצה שזה יקרה. ליתר דיוק, הוא שנא את ההישג בזכותו זה קרה. כאשר התמודדה אנגליה בגמר גביע העולם מול מערב גרמניה בוומבלי, הוא הלך לשחק גולף, לא צפה כלל במשחק, ורק קיווה שהאריות יפסידו. את הניצחון שלהם הוא הגדיר כיום הכי שחור עבורו. זה לא דבר של מה בכך. לא טריוויאלי עבור בריטי שחווה את מלחמת העולם השניה כילד לעודד את הגרמנים כאשר הטראומה ממנה עדיין היתה טריה. לא טריוויאלי עבור כוכב קבוצה אנגלית לצפות להפסד של חבריו - צ'רלטון, נובי סטיילס, וגם ג'ון קונלי שהיה בסגל. עזבו חבריו - הוא הלך נגד רצונם של כל אוהדיו באולד טראפורד. הגאווה הסקוטית העצומה שלו לא הותירה לו ברירה.

העובדה כי זה לא פגע כלל באהבה חסרת המעצורים כלפיו בצד האדום של מנצ'סטר אומרת המון על עוצמת החיבור שלו לאוהדים. העובדה כי לא הסתיר את הסלידה שלו מנבחרת אנגליה אומרת המון על היושר שלו ועל האומץ לומר את אשר על ליבו בכל הזדמנות, גם כשזה עלול להזיק לו. הוא חגג כמו מטורף את השער שהבקיע בנצחונה של סקוטלנד על אנגליה בוומבלי ב-1967 והגדיר אותו כחשוב בחייו. ואם כבר מדברים על זה, אז באמת לא היו לו שערים מיתולוגיים באמת בחולצת השדים האדומים.

237 פעמים מצא לאו את הרשת במדי מנצ'סטר יונייטד, וזה הנתון השלישי בטיבו בהיסטוריה אחרי וויין רוני וצ'רלטון. רבים מאוד מהם היו יפים ואסתטיים, אבל אף אחד לא קריטי. אמנם הוא מצא את הרשת בגמר הגביע מול לסטר ב-1963, אבל הקבוצה היתה מנצחת גם בלעדיו. הוא הבקיע המון בדרך לזכיה באליפויות ב-1965 וב-1967, אבל לא נרשם ביצוע שהביא את הכתר. באשר לזכיה ההיסטוריה בגביע האלופות ב-1968, אזי לאו נעדר מהגמר בגלל פציעה בברכו, ובאזבי הביא את הגביע למיטתו בבית החולים אחרי הניצחון המפואר על בנפיקה. בריאן קיד שיחק במקומו בחוד והבקיע ביום הולדתו ה-19.

כך יצא שאת השער המפורסם ביותר שלו הבקיע לאו דווקא נגד מנצ'סטר יונייטד. זה קרה אחרי שנזרק מהקבוצה בקיץ 1973 על ידי המנג'ר הסקוטי טומי דוכרטי, שהגיע למועדון דווקא בהמלצת לאו עצמו ומצא דרך מיוחדת "להודות" לו על כך. ההחלטה לא היתה חסרת הגיון כי החלוץ סבל מפציעות והיה הרחק מעבר לשיאו, אבל הוא אפילו לא קיבל הודעה מסודרת על כך ושמע את הבשורה ברדיו במהלך חופשה בסקוטלנד. יחס כה מחפיר כלפי הכוכב גרם לו להסכים לחצות את הכביש ולחתום שוב במנצ'סטר סיטי. ואז, בביקור באולד טראפורד במחזור האחרון באפריל 1974 הוא הבקיע בעקב אלגנטי את השער שחרץ את גורלם של השדים האדומים לירידת ליגה.

בדיעבד התברר שמנצ'סטר יונייטד היתה נשארת מתחת לקו האדום בכל מקרה כי יריבותיה לתחתית ניצחו, אבל זה לא הרס את המיתוס. התנהלותו של לאו רק העצימה אותו, כי הוא לא חגג את הכיבוש, הסתכל במבט מתנצל לעבר היציעים, ביקש להתחלף להלך לחדר ההלבשה. הוא עדיין אהב מאוד את המועדון הזה למרות הדרך האומללה בה נפרד ממנו, וזה היה הדדי. איש לא כעס עליו ביום העגום ההוא. מעמדו לא נפגע, כי שום דבר לא יכול היה לכרסם בקריירה המופלאה שלו.

זה היה גם השער המשמעותי האחרון בחייו. במונדיאל היחיד שלו ב-1974 שותף לאו רק במשחק מול זאיר ולא מצא את הרשת, בעוד סקוטלנד הודחה בשלב הבתים. כאשר חזר, התבשר כי במנצ'סטר סיטי הוחלט להדיח אותו מהסגל הראשון, והוא תלה את הנעליים בגיל 34. כיום, בחלוף יותר מחצי מאה, האגדה עדיין מרחפת מרחפת מעל העיר.

הפסל עם צ'רלטון ובסט עדיין ניצב ליד אולד טראפורד, האצבע עדיין מונפת למעלה, ומעמדו של לאו כמלך השדים האדומים נותר כשהיה, גם אם אריק קאנטונה קיבל בזמנו אף הוא את הכינוי. מותו, כאחרון מהשילוש הקדוש, מסמל סוף עידן. הוא מזכיר את התקופה המיוחדת, שונה באופן קיצוני מהנוכחית, שכבר לא תחזור. יש נוסטלגיה לתקופה הזו, על אף שרובם המוחלט של האוהדים באולד טראפורד היום כלל לא חוו אותה, ורק קראו על הקבוצה של באזבי. הנוסטלגיה הזו תורגש היום כאשר מנצ'סטר יונייטד תנסה לנצח את ברייטון באולד טראפורד, לזכרו של המלך המנוח.