פחות טובה. פחות קולעת. פחות שומרת. פחות: הטור של שי האוזמן

להגיד שההגנה של מכבי תל אביב לא טובה, זה כמו להגיד שז'ליקו אוברדוביץ' זכה פעם באיזה תואר. אבל אם הניתוח הצהוב להפסד אמש (חמישי) מול הקבוצה של אוברדוביץ' יתמקד רק בבעיות ההגנתיות, זאת תהיה התובנה הלא נכונה.

נכון, לא שומרים בכלל ולא שומרים נקודתית בכל מיני מקומות על המגרש. לזה נגיע בהמשך הטור. העניין הוא שהסיבה המרכזית לכך שמכבי נוצחה היא שהיא קבוצה פחות טובה ופחות מוכשרת מפרטיזן בלגרד. זהו. ונכון, היא גם פחות מוכשרת מאנאדולו אפס, ועדיין מצאה את הדרך לנצח. וזה קרה, למען הסר ספק, אודות להתעלות יוצאת דופן פלאס עזרה טורקית ראויה לציון. זהו.

פתיחת עונת היורוליג שבאה עלינו לטובה מצאה את אלופת ישראל מנצחת כבר פעמיים. ולא משנה מול מי הושגו הנצחונות ואיך, כי שניים מארבעה זה יותר ממה שהסגל הזה שווה, וזה שווה כפיים. בטח כשאין את יד אליהו הישן שעליו ניתן להישען. בטח כשאין כסף או יכולת או הנהלה מתפקדת. זהו.

ביום המשחק הפנה קואוץ' עודד קטש זרקורון אל אחוזי הקליעה הרעים של הקבוצה שלו מחוץ לקשת שלוש הנקודות. ונכון, 6 טריצות מתוך 24 הטלות זה רע במיוחד. ומבאס במיוחד כאשר מביטים על הרכיב הסטטיסטי הזה של שחקן קליעה כמו ג'ון דיברתולומיאו (0 מ-6). מצד שני, בואו ונביטה הלאה, אל עבר האופק הקרוב.

הקו האחורי המסתמן של הצהובים בשלב זה, לאחר שובו של רוקאס יוקובאיטיס מפציעתו, נראה כמו שילוב קבוע של שני רכזים מתוך השלושה: יוקובאיטיס, סייבן לי ותמיר בלאט. ביחס לשני הראשונים, אין מספיק ראיות שמעניקות שקט בכל הנוגע ליכולת הקליעה. ואם משחקים עם ג'יילן הורד הנהדר ב-3, גם משם אין סימני הרגעה. ואלא אם יש את ג'ייק כהן ב-4, עם כל הכבוד (ויש) למה שרומן סורקין מראה עד כה מבחוץ, אין גם איזו קליעה אוטומטית בקו הגבוהים.

ביום שאחרי ג'ורדן לויד, בטח אחרי ההפגזה הפסיכית של לי במשחק הבכורה, היו כבר לא מעט שדיברו על שדרוג בפחות כסף. מבלי להיכנס כרגע לענייני מי יותר טוב, אין ספק שהסגל של מכבי תל אביב ספג פגיעה משמעותית בפרמטר שבלעדיו היא תתקשה לייצר עוד הרבה ניסים.

חוזרים רגע להתקפה. טור הנקודות של מכבי תל אביב היה מרשים במחצית הראשונה, עת הצביע הלוח הגדול על 46 נקודות תמימות אשר הנחיתה על הפרצוף של פרטיזן. 27 מהן ברבע הראשון. מרשים. אם המסקנה שלכם היא שמשחק ההתקפה של נציגתנו המשוריינת שטף וזרם בנוהל, אז המסקנה שלכם הפעם איננה מדויקת - ואין לי את זה ביותר עדין. כן, כשהיא רצה היא וואו. כן, היא מכתיבה קצב מהיר ומרשים. לא, הפעם לא ניתן לייחס את 14 הכדורים החוזרים בהתקפה ב-20 הדקות הראשונות רק לאיזשהו סיסטם התקפי מבריק. חלק לא מבוטל מהם, לרבות שלושה שנטל בלאט ג'וניור בעצמו, הגיעו כי הגיעו.

בחלק לא מבוטל מהדקות וההרכבים ששהו על הפרקט בבלגרד, דווקא כן נתגלו קשיים בצד שאליו נהנים להתקיף. על חלק מהם חיפתה מחצית פסיכית א-לה סייבן לי של ליוואי רנדולף. על חלק מהם חיפתה מחצית הגנתית סופר-לא-מרוכזת של הסרבים.

העדות הכי מרשימה למעמדו המחודש של תמיר בלאט בליגה השנייה בטיבה בעולם נוגעת למרכזיות ולריספקט שהוא קיבל בהכנה ההגנתית של מי שהוא כנראה מאמן הכדורסל הטוב בעולם. יזמו מולו פריסוויצ'ים (חילופים מקדימים). הלכו גבוה, אל עבר מחצית המגרש, כדי לנסות ולהוציא את הכדור מידיו. החליפו עליו שומרים. הביאו, לפרקים, עזרות הגנתיות על מהלכי הפיק אנד רול שלו ממקומות פחות שגרתיים. ביצעו עליו שמונה עבירות, כשארבע מהן נועדו רק כדי לעצור אותו במגרש הפתוח. היו קשוחים, גבוהים וחזקים איתו. ופייר? בלאט הסתדר עם כל הסיפור הזה טוב מאוד. גם ברמה הסטטיסטית וגם בכלל.

העניין הוא שכל הלחץ ההגנתי הכבד על הבן של ייצר פירות שאותם קטפה פרטיזן בהמשך. היא הבליטה את חוסר היכולת של האחרים לייצר מכדרור. היא שחקה, האטה ופגעה בשטף ההתקפי של הצהובים. פתאום, כמעט ואין מסירות עם יד אחת לגבוה שעובר מצד לצד ונועל בצד הקרוב אל המוסר. פתאום, ההתקפה המסודרת נראית הרבה פחות.

והפעם לא היה את הסייבן. ותיקי הירוליג התעוררו ברביעי בבוקר אל תוך התקף חרדה. במשך שנים על גבי שנים יודעים הם ואנחנו להסביר שהליגה הזאת, בהרבה מובנים, יותר קשה מאשר הליגה בטובה בעולם. כאן, אצלנו, אף אחד לא קולע 40 ועושה מה בראש שלו בהתקפה, גם אם הוא כוכב NBA ובטח אם הוא איזה איזה ג'י-ליג פלייר שהגיע מפאקינג מאניסה. למראה הריקודים של לי מול אנאדולו, פתאום התגנב החשד שכל התיאוריה הזאת מחזיקה מים כמו תובנות כדורסל מיושנות וכושלות אחרות, דוגמת זאת שגורסת שהכי הכי חשוב לשחק פנימה.

סייבן לי עשה באנאדולו אפס שפטים. והגם שבשבוע יורוליג כפול אין יותר מדי זמן הכנה, הספיקו ההיילייטס המפחידים שלו כדי לכפות על שחקני פרטיזן הפנמת כמה עקרונות שסייעו, לפחות רגעית, להשהות את האופוריה. כולל את זאת של אלו שנפעמו מהאופן המהיר שבו קלט סייבן לי את ה"עקרונות של", את ה"כדורסל של" קטש. נו באמת. לא קלט ולא פלט. לי הוא שחקן כדורסל מאוד מוכשר, אבל בין ההופעה שלו במשחק הבכורה לבין יכולת הלמידה שלו או יכולת הלימוד של קטש אין ולא היה שום דבר. עד כמה הוא טוב באמת? נהיה חכמים יותר בהמשך ובדיעבד. בנוהל.

אנאדולו אפס זרקה 39 פעמים לשתי נקודות, במשחק שנערך ביום שלישי, וקלעה 30 מהן. שזה גם 77% וגם בלתי סביר בעליל. ומצאה את הדרך להפסיד. פרטיזן הסתפקה ב-55% אחוזים בלבד מהטווח הזה, אבל שיגרה 11 שלשות ב-48% היישר ללב של האוהדים בצהוב. בניגוד לחלק מהמשחקים הקודמים, שבהם קטש היה זה שבעיקר יוזם, הפעם היה איזה אחד שמבין בזה גם בצד השני. פתאום, מכבי צריכה להגיב למעבר להרכב גארדים. פתאום, מכבי צריכה להגיב לרעיונות התקפיים כירורגיים של המאסטר מהצד השני.

מעבר לבעיות הסגל שאותן מנינו עד כה, ישנה כידוע בעיה רוחבית ביכולות ההגנה האינדיבידואליות של מכבי תל אביב. בעברית, יש לא מעט שחקנים שלא טובים בזה. דיברתולומיאו הוא אכבר גבר שבעולם, מלך הפלופים של העולם והכי פייטר שיש, אבל הוא לא מסוגל באמת לשמור מישהו באחד על אחד. וגם לא תמירי. ובטח לא ז'ק. ועל הבעיות בצד הזה של סורקין דיברנו כבר לא מעט. אני יכול להמשיך, אבל למה לעשות ככה רע בתקופת החגים?

מאחר שפרטיזן החדשה אוחזת גם ביכולות אחד על אחד מרשימות (קרליק ג'ונס, סטרלינג בראון, פרנק ניליקינה, איפה לונדברג) וגם - פתאום - בקליעה בלתי סבירה בעליל שמגיעה מאחד איזק בונגה בלתי סביר בעליל, קשה מאוד לאתר פראיירים שעליהם אפשר להחביא את המתקשים הגנתית. ואם קשה למצוא פראיירים, צריכים למצוא דרכים להחזיק מעמד הגנתית.

הפעם זה לא הצליח. ז'ליקו, בחור בלתי סימפטי בעליל, שיגר את המוכשרים שלו כדי לרכוב על החולשות בכלל ושל בלאט בפרט. וכשהוא מבקש לרכוב, בעדינות המפורסמת שלו, אזי השחקנים רוכבים. לא סתם רוכבים. הם רוכבים ושרים. והנה, לונדברג לוקח את בלאט לטבעת. והופ, עכשיו זה ג'ונס הקטן. וטראח, פתאום זה ניליקינה. ועוד פעם ניליקינה. ושוב ניליקינה. גם אם נתעלם משתי טעויות פחות שגרתיות של בלאט, שהובילו לשלשות קלות (פעם עזר יותר מדי מהצד של לונדברג, ופעם פשוט נטש את העמדה ואיפשר לניליקיה לעצום עין בלתי מכוונת וליידות), זה לא היה נעים במיוחד לצפייה.

אולי היו אלו האחוזים המפחידים של פרטיזן משלוש ואולי היו אלו סיבות אחרות, אבל קטש לא הצליח גם לאתר איזשהו רעיון טקטי שעצר את החדירות הסרביות. לא בהגנות מתחלפות, לא בעזרות גבוהות ולא בדרך אחרת. ואם הסנטרים של פרטיזן לא מחרבים פעם אחר פעם מהלכים של קרש-סל, זה היה נגמר ב-100 נקודות פלאס בצד של האורחים.

מאחר שגם בעמדות אני לא מבין, הלכתי לוויקיפדיה וחיפשתי את ההגדרה המילונית למושג סמול פורוורד, יענו עמדה מספר 3. וקראתי שם כל מיני קשקושים ששירבט לו איזה משועמם. תגידו, מהי העמדה של הורד? כי לאורך הקריירה הלא ארוכה שלו, הוא ישב על עמדות 4 ו-5. בין היתר, אודות לסט כישורים לא נרחב במיוחד. אצל קטש, גם אולי בשל הדלילות בעמדה וגם נוכח היצירתיות אשר בו, הוא משחק חלק נרחב מדקותיו בעמדה מספר 3, שאולי צריך להתייחס אליה בכלל כעמדת הגארד השלישי.

האם הוא מסוגל באמת להוריד את הכדור לרצפה? לא ממש. האם הוא איום אמיתי מחוץ לקשת שלוש הנקודות? ממש לא. האמת הוא איזשהו פרוטוטייפ אמיתי לעמדה הזאת? לא נראה לי. ואחרי שכתבנו את כל זה, איזה וואחד שיחוק זה הג'יילן הורד הזה. הוא שומר על מספר עמדות, כולל לחץ כמעט רציף על מוביל כדור יריב. הוא כמעט ואיננו טועה. הוא מטרה נהדרת למסירה. הוא פשוט נהדר. מה העמדה המתאימה לו? מה הן בכלל עמדות בכדורסל? מה אני רוצה מהחיים שלכם? על כל אלו ועוד בהמשך העונה המרתקת שלפנינו.

• 1. למה לא ריברו? ניהול המשחק של קטש הרוויח עבורו ועבור הקבוצה שלו לא מעט ניצחונות. הפעם, הרגיש (לי) שלמרות הספסול המוצדק שלו במינוס 7, היה חסיאל ריברו האיש המתאים יותר לתפקיד בחמש הדקות שבהן סופסל מיד לאחר מכן. ריברו עד כה הוא גם אי של יציבות, גם עוגן התקפי וגם אחד שגורם לתהייה במה הוא טוב פחות, נניח, מאחד ברנדון דייויס.
• 2. למה? קאבה. לאחר שחתם אלפא קאבה כמחליף זמני במקומו של ווניין גבריאל הפצוע, התחושה מסביב (ובטח שלי) הייתה שמדובר בהחתמה טובה בהתחשב בנסיבות. תגובה מהירה של הצהובים, לשם שינוי, לבעיה חדשה שהתעוררה, כשקאבה אוחז בשלוש תכונות חשובות במיוחד: הוא גם גבוה, הוא גם חזק והוא גם פנוי. כמה משחקים לתוך הקדנציה הצהובה שלו, מתברר שהצרפתי החביב הוא גם לא עוד משהו. הוא לא מתיאס לסור. והוא לא ממש טוב.
• 3. ז'לגיריס. איזה כיף יהיה בשבוע הבא בז'לגיריו ארנה. למי שהתמזל מזלו לצפות בקאמבק הפסיכי של הירוקים אמש במילאנו, מול חבורת הלוזרים המביכה של אטורה מסינה, מאמן ענק בעבר שהפך בהווה לטוב ביבשת בבזבוז כספים וכישרון, יכול מעכשיו להתרגש מהכדורסל שנוכל לקבל בקובנה. והפעם, לשם שינוי, לא מול יציעים שוממים ומבאסים.

שבת שלום. שיהיה לנו טוב.