האיש ששינה את האי: פרידה מג'יג'י ריבה, מלך שערי נבחרת איטליה

כאשר נפרד עולם הכדורגל מפרנץ בקנבאואר, שהלך לעולמו לפני שבועיים, הזכירו רבים כיצד המשיך לשחק עם יד חבושה לגוף אחרי שנפצע בכתפו בחצי גמר גביע העולם ב-1970. הקרב של מערב גרמניה מול איטליה, שמוגדר על ידי כל מי שצפה בו כאחד הגדולים בכל הזמנים, הסתיים בניצחון 3:4 לכחולים, וג'יג'י ריבה היה אחד הגיבורים הבולטים שלו עם אחד הכיבושים בהארכה הדרמטית שהניבה 5 שערים. כעת, הגיע הזמן לומר שלום לחלוץ האיטלקי הטוב אי פעם, שמת אתמול בגיל 79 - בעודו עדיין נושא בתואר המחייב כמלך השערים של נבחרתו.

35 פעמים מצא ריבה את הרשת, והעניין הוא כי נדרשו לו רק 42 הופעות כדי לעשות זאת. אלה שמדורגים אחריו במקומות השני והשלישי, ג'וזפה מאצה וסילביו פיולה, כיכבו עוד לפני מלחמת העולם השניה. הדורות הצעירים יותר אפילו לא התקרבו לממוצע המופלא של ג'יג'י. רוברטו באג'ו כבש 27 שערים ב-56 משחקים, אלסנדרו דל פיירו הרשית 27 פעמים ב-91 הופעות. לפיפו אינזאגי 25 שערים ב-57 משחקים, אלסנדרו אלטובלי הגיע לאותה כמות ב-61 משחקים. כריסטיאן ויירי האימתני נעצר על 23 שערים ב-47 הופעות. כולם "איימו" להדיח את ריבה מהפסגה בשלב מסוים, אך לא עשו זאת. הוא נפרד מהעולם כמלך הבלתי מעורער של איטליה, ומסקרן לדמיין כמה היה יכול להבקיע לו היה מקבל הזדמנויות רבות יותר בהרכב, ממאמניו ומהמזל.

כאשר ריבה היה במלוא הדרו, עם נבחרת עמוסה בכוכבים נפלאים נוספים, זה הסתיים כאמור בהעפלה לגמר במונדיאל 1970, שם לא היה לאיטלקים סיכוי מול ברזיל האדירה של המאמן מריו זגאלו, אשר הלך לעולמו אף הוא החודש. שנתיים קודם לכן, היה צורך חיוני בריבה כדי לזכות באליפות אירופה - התואר היחיד של האיטלקים ביבשת עד החגיגות בוומבלי ב-2021. אז, ב-1968, הטורניר היה קטן הרבה יותר, בהשתתפות 4 נבחרות, ואיטליה אירחה אותו. ריבה, שהיה בתהליך התאוששות מפציעה, נעדר מחצי הגמר מול ברית המועצות בנאפולי, הוא הוכרע בהטלת מטבע (כן, מטבע!) בתום תיקו מאופס. גם בגמר מול יוגוסלביה לא היה ג'יג'י כשיר, ואיטליה חילצה בקושי תיקו 1:1 באולימפיקו. הפעם לא היה מטבע, אלא משחק חוזר בחלוף יומיים, והפעם הוחלט כי ריבה יכול להיות על הדשא. 12 דקות בלבד הספיקו לו כדי למצוא את הרשת, ואיטליה ניצחה 0:2.

אז מה היה קורה לו היה מעז המאמן אדמונדו פאברי לשלוח אותו למערכה במונדיאל 1966? את זה איש לא יידע, אבל ריבה לא היה אז אפילו בסגל. ליתר דיוק, הוא טס לאנגליה על תקן שחקן גיבוי למקרה של מכת פציעות - כלומר, התאמן עם כולם, אך לא היה רשאי לשחק. הכעס שלו לא ידע גבול, והתוצאה הסופית רק הדגישה עד כמה ההחלטה היתה שגויה, כי איטליה הודחה בשלב הבתים בעקבות ההפסד ההיסטורי והמפורסם 1:0 לצפון קוריאה במידלסברו.

אפשר להבין את פאברי, כמובן. ראשית, ריבה עדיין היה חלוץ צעיר, רק בן 21 עם שנתיים בלבד בליגה הבכירה. שנית, הוא שיחק בקליארי - קבוצת תחתית זניחה מסרדיניה אותה אף אחד באיטליה לא לקח ברצינות, בתחום הכדורגל ובכלל. וכאן אנחנו מגיעים ללב העניין, כי האי הזה הגדיר את ריבה, וריבה הגדיר את האי. פועלו בנבחרת עצום, אבל מורשתו בקליארי כבירה פי עשרות מונים. לא יהיה מוגזם לומר שהוא אחד האנשים החשובים ביותר בכל תולדות סרדיניה. לא רק בספורט - בהכל.

כי באיטליה כולה זוכרים את 1970 בעיקר בשל המונדיאל המוצלח, אבל בסרדיניה זו שנה היסטורית וחד פעמית בזכות הזכיה היחידה של קליארי באליפות. הקבוצה, שבנה המאמן מאנילו סקופיניו סביב ריבה, הכריחה את כל ארץ המגף לקחת ברצינות את הכדורגל בסדריניה ולהתייחס בכבוד לעיר ולאי. התושבים, שהרגישו תמיד מקופחים, מוזנחים ולא רלוונטיים, חגגו לפתע על חשבון האימפריות מהצפון העשיר - והם עשו את זה בזכות. אחרי שההזדמנות לקחת סקודטו חמקה מהם ב-1969, אז סיימה קליארי כסגניתה של פיורנטינה, הובטח הפעם המקום בפסגה שני מחזורים לסיום. אינטר פיגרה אחרי קליארי ב-4 נקודות בטבלה הסופית, יובנטוס ב-7, מילאן ב-9. היה זה הישג חריג בכל קנה מידה, והוא היה בלתי אפשרי לחלוטין ללא ריבה שכבש מחצית מהשערים של קליארי כולה - 21 מתוך 42, והוכתר למבקיע המצטיין באיטליה בפעם השלישית בחייו.

כן, הוא היה מלך השערים גם ב-1967 וב-1969, ולפי כל הגיון בריא היה אמור לעזוב את קליארי הרבה לפני עונת האליפות. הרי מה יש לכוכב על כמוהו לחפש באי המוזר הזה? אלא שריבה סירב לכל האפשרויות המפתות. יובנטוס הציעה לו שכר עתק שלא היה כמוהו באיטליה. מילאן חשקה בו מאוד. ריאל מדריד וברצלונה השתוקקו להביאו לליגה הספרדית. אי אפשר היה למצוא עוד סקורר כמוהו, עם שילוב פנומנלי של עוצמה ודיוק בבעיטות ברגלו השמאלית, והוא יכול היה להתעשר במחוזות אחרים. הוא לא עשה את זה, והנאמנות החריגה לקליארי הפכה אותו לאגדה ולמיתוס. תחשבו על מעמדו של פרנצ'סקו טוטי ברומא, ואז תכפילו את זה פי כמה. כי הרי בירת איטליה היא בכל זאת מקום מקום מרכזי, והכוכב הגדול נולד בעיר ואהד את המועדון. לעומת זאת, קליארי היתה ונשארה "חור", ולריבה לא היה קשר כלשהו לסרדיניה מלכתחילה.

מדהים לחשוב על זה, אבל ריבה נולד בחלק הצפוני ביותר של איטליה, על שפת אגם מאג'ורה הציורי. את הקריירה בכדורגל הוא החל לא הרחק משם, בקבוצת לניאנו מהפרבר של מילאנו. היא שיחקה בליגה השלישית, ומשם קיווה ריבה לעשות את דרכו לאינטר - הקבוצה אותה אהד כנער. השחורים-כחולים דחו אותו אחרי מבחנים, והאופציה הרצינית ביותר היתה בולוניה שהיתה אימפריה בתחילת שנות ה-60. אלא שהיא לא הסכימה לשלם את הסכום המופרז לכאורה שדרשה לניאנו, וכאן נכנס לתמונה נשיא קליארי, אנדראה אריקה.

"שחקנים כמוך נולדים פעם ב-20 שנה. אתה עדיין ילד, אבל יש לך עתיד פנומנלי", הוא אמר לריבה בן ה-18, אי שם ב-1963. הנער לא התלהב בלשון המעטה מהרעיון לעבור לסרדיניה הרחוקה, אבל הסכים להגיע להתרשמות. זו היתה החלטה גורלית, כי החום והאהבה שהרעיפו עליו האנשים המקומיים שבה את ליבו - לתמיד. הוא חשב שיבוא לשבוע ויברח, אבל נשאר שם עד יומו האחרון, במשך יותר מ-60 שנה. הברית הזו היתה מדהימה. ריבה היה מלך סרדיניה. האי היה שלו. "רעש הרעם" הם כינו אותו בהערצה אין קץ.

החיבור הזה היה חיוני עבור ריבה לא רק מבחינה ספורטיבית, כי תחושת השייכות עזרה לו לחיות. ילדותו היתה קשה באופן קיצוני - אביו נהרג בתאונת עבודה כאשר ג'יג'י היה בן 8, אימו מתה מסרטן כשהוא היה בן 16. לימים, הוא דיבר רבות על הוריו. "תחושת ההחמצה הגדולה ביותר שלי היא שהם לא ראו אותי על המגרש. לו רק אפשר היה, הייתי מבקש להחזיר אותם לחיים, ולא צריך שום דבר מעבר לזה", הוא אמר.

החוויות האיומות צילקו את נפשו. ריבה נטה למשברים נפשיים עוד בהיותו נער, והכדורגל היה המפלט עבורו - ביחד עם האהבה של אוהדי קליארי. הפציעות הקשות הרבות מהן סבל לאורך הקריירה גרמו לו להתנדנד על סף תהום, והוא צלל הישר לשם כאשר נאלץ לתלות את הנעליים בגיל 31 בלבד. "אני לא רוצה לרמות אנשים ולחזור לדשא במצב לא אידיאלי. אפשר היה לעשות זאת, אבל אני מעדיף שיזכרו אותי בשיא הכושר", הוא אמר ב-1977 - והפרידה מהמשחק דירדרה אותו לדיכאון קליני קשה מאוד, עליו הוא סיפר בחלוף שנים רבות.

"אף פעם לא דיברתי הרבה. אני אוהב שקט, ומדבר בעיקר עם עצמי. כשהייתי קטן, אמרו לי שאני צריך להתגבר על המכשולים, וזה גרם לי להסתגר. זה נדרש כדי לעבור את כל הסיוטים בלילות ללא שינה. הכדורגל עזר לי. הוא נתן לי המון, אולי אפילו הכל. זה היה חלום שהתגשם, אבל כאשר הוא נגמר כבר אי אפשר היה להשתלט על הסיוטים. חשבתי שזה עלול לקרות בהדרגה, אבל זה נפל עלי בבת אחת ובפתאומיות. הרגשתי אבוד. עם הזמן, למדתי לחיות עם הבעיות בראשי, אבל זה היריב הכי קשה שפגשתי".

שני בנים שנולדו לו מילאו את חייו מחדש ועזרו לו לצאת מהדיכאון, גם אם הוא שב ותקף אותו לעתים תכופות. בנוסף, הוא חזר ב-1988 לנבחרת איטליה על תקן ראש הסגל. הוא עשה זאת בהתחלה לקראת המונדיאל הביתי ב-1990, אך נותר במשך 25 שנה - והיה שותף משמעותי גם בזכיה בגביע העולם ב-2006. פאביו קנבארו, ג'יג'י בופון וכוכבים אחרים הזכירו לא פעם את תרומתו של ריבה לאווירה החיובית ולנחישות בנבחרת. אמנם הוא לא דיבר הרבה גם אז, אבל נוכחותו היתה חשובה, וגם הוא הרגיש חשוב. כאשר עזב את התפקיד בפעם האחרונה ב-2013, חווה החלוץ האגדי התפרצות קשה נוספת של דיכאון קליני.

כמי שידע היטב עד כמה עזרת הזולת חשובה במצבים כאלה, השתדל מאוד ריבה לא לסרב לבקשות של אחרים. הוא התנהג בפשטות, היה קרוב לתושבי סרדיניה, והשתתף פעמים רבות באירועים שלהם רק כדי לשמח אותם. לפני כעשור, התפרסם המקרה בו ניגש אליו אדם מבוגר בבית קפה בקליארי ואמר: "יש לי סרטן סופני, ואני הולך למות בקרוב. תוכל בבקשה לבוא להלוויה שלי? אני ממש רוצה שתבוא". ריבה השיב בחיוב, כמובן. כעת תארו לעצמכם כמה אנשים ירצו לבוא להלוויה שלו.