הנמלה, הזאב, השרימפ, הפרופסור: פרידה מאגדת ברזיל מריו זגאלו

כילד, התגורר מריו זגאלו ברחוב פרופסור גאביזו בשכונת טיז'וקה בריו דה ז'ניירו. לימים, הוא כונה פרופסור בעצמו, אבל אז שיחק כדורגל להנאתו עם חבריו במרחק כמה מאות מטרים מביתו, בלי לדעת כי בעוד מספר שנים יוקם בדיוק שם האיצטדיון החשוב ביותר של ברזיל. "התרוצצתי בלי חולצה במרקאנה לפני שהמרקאנה בכלל נבנה", הוא סיפר בדיעבד, וזה היה כה סמלי עבור האיש היחיד שזכה בגביע העולם 4 פעמים - פעמיים כשחקן, פעם אחת כמאמן ופעם אחת כעוזר מאמן. כאגדה לאומית, זגאלו שני רק לפלה, ואחרי שהלך לעולמו ביום שישי בגיל 92 הוכרזו במדינה 3 ימי אבל רשמיים.


כי לברזילאים יש תחושה שזגאלו תמיד היה שם. הוא מזוהה עם הסלסאו בדורות שונים לחלוטין, והיה החוט המקשר ביניהם. הוא לא סתם היה השותף המרכזי להיסטוריה - הוא בעצם היה היסטוריה בעצמו. איש מעולם לא האמין בנבחרת ברזיל כפי שזגאלו האמין בה. איש מעולם לא היה מוכן לעזור לה כפי שהוא היה מוכן לעזור. איכשהו, הוא תמיד היה שם כאשר האומה היתה זקוקה לו. זו היתה המומחיות שלו - לבחור את המקום הנכון. הזמן לא תמיד היה נכון, אגב, אבל המיקום הוא סוד הקסם.

הוא היה שם גם ב-1950, מוכן לצפות מקרוב בהנפת הגביע הנכסף במרקאנה, במשחק האחרון של הטורניר הביתי שהפך לסוג של גמר. ברזיל היתה זקוקה לתיקו מול אורוגוואי במרקאנה, כלומר כמעט בביתו של זגאלו, אבל הוא לא היה על הדשא. למעשה, הוא טרם בחר אז להקדיש את חייו לכדורגל, כי אביו התנגד לכך נחרצות - התנהלות מעט תמוהה עבור מי שהיה אחד הבעלים של המועדון המקומי אמריקה ולקח את בנו לכל המשחקים. זגלאו בן ה-18 היה אז חייל, שובץ לשרת במשטרה, ונשלח לאיצטדיון כאחד המאבטחים. זה היה אמור להיות הרגע הגדול של המדינה, אך הפך לטרגדיה בקנה מידה בלתי נתפס אחרי שהאורוגוואים כבשו פעמיים במחצית השניה, השלימו קאמבק מושלם וניצחו 1:2. כולם סביבו פרצו בבכי חסר מעצורים, אבל כחייל זגאלו לא הרשה לעצמו להזיל אפילו דמעה אחת. הוא רק היה נחוש לתקן את העוול, אם וכאשר תהיה לו הזדמנות.

והוא עשה הכל כדי שהצ'אנס הזה יגיע. הוא רב עם אבא, הודיע למשפחה שהוא מתעקש להיות כדורגלן, עזב את אמריקה בה שיחק כסטודנט, והצטרף לפלמנגו. בתחילת דרכו, הוא היה קשר התקפי, מעין מספר 10, אולם הבין במהרה כי התחרות בעמדה קשה, וכדאי הרבה יותר לעבור הסבה לקיצוני שמאלי. שם, בהדרכתו של המאמן הפרגוואי הנהדר מנואל פלייטס סוליץ', החל זגאלו ליישם שיטה שהיתה חריגה מאוד בתקופתו - הוא עבד קשה מאוד גם בהגנה, והשתתף בבניית המשחק מהאגף. הפעלתנות הזו, לצד מבנה גופו הצנום עם גובה 167 סנטימטרים בלבד, העניקה לו את הכינוי "הנמלה הקטנה". הוא לא נח לרגע, ותרומתו לקבוצה היתה גדולה הרבה יותר מקיצוני רגיל.

בסופו של דבר, הסגנון הזה מצא חן בעיניו של המאמן הלאומי ויסנטה פאולה, לקראת המונדיאל ב-1958. עם זאת, גם אחרי שנכלל בסגל המורחב, סברו רוב הפרשנים כי זגאלו ינופה ולא יטוס לשבדיה. שני קיצונים שמאליים היו מפורסמים ומתוקשרים הרבה יותר - פפה מסנטוס, וקנהוטיירו מסאו פאולו. הראשון היה סקורר אדיר, השני היה דריבליסט בחסד עליון וכונה "גארינצ'ה משמאל". זגאלו לא יכול היה להתחרות איתם בתכונות אלה, אך הביא חוכמה, הספק עבודה ומשמעת. והוא היה במקום הנכון. פפה נפצע ממש לפני גביע העולם, על קנהוטיירו בחר פאולה לוותר - וכך נסללה דרכו להרכב החלומות ברביעיה הקדמית במערך 4-2-4, לצד גארינצ'ה, ואווה ופלה. המשחק הרב גוני של זגאלו איפשר לשיטה הזו להפוך ל-3-3-4 ללא כדור, וכבר אז אפשר היה לראות שהוא מתפקד קצת כמו מאמן על המגרש.

אוהדים רבים לא הבינו מדוע הוא זומן לנבחרת. הוא היה "זקן" מדי, כי הופעת בכורה בגיל 26 היתה מאוחרת מאוד, אבל זגאלו עצמו אהב את המספר. ליתר דיוק, הוא אמר שזה 13 כפול 2, ו-13 היה מספר המזל שלו, מאז התחתן עם אישתו - מעריצה של אנטוניו הקדוש שיומו חל ב-13 ביוני. זגאלו סבר שהמספר הזה מביא לו מזל, והשתמש בו בכל מקום ובכל הזדמנות. הוא נהג לומר כי יש 13 אותיות בביטוי Brasil campeão, כלומר "ברזיל אלופה", ולכן הוא צריך להתגשם.

ב-1958 זה קרה לראשונה, ולזגאלו היתה תרומה כבירה לכך, גם אם רוב הכותרות הלכו לדידי, גארינצ'ה, וכמובן פלה בן ה-17. בגמר מול שבדיה, כאשר התוצאה עמדה על 1:1, היה זה זגאלו הנמוך שהציל בראשו מהקו את הכדור ששלח נאקה סקוגלונד ועשה את דרכו לרשת. איך היתה מסתיימת ההתמודדות אלמלא היה שם? אין לדעת, אבל הנמלה הקטנה גם כבש את השער הרביעי ובישל לפלה את החמישי בניצחון 2:5.

שבוע לאחר מכן, הוא סירב להצעה נמוכה מדי של פלמנגו להאריך את החוזה, ועבר ליריבה העירונית בוטאפוגו, שם הצטרף דידי, נילטון סנטוס וגארינצ'ה שנהג לעשות צחוק מהמאמץ הפיזי שהשקיע זגאלו, וכינה אותו "שרימפ" כי פניו האדימו תוך כדי משחק. בוטאפוגו היתה הקבוצה הפופולרית ביותר בריו דה ז'ניירו באותם ימים, בוודאי בקרב הברנז'ה של התקשורת, ולכן הבחירה הזו שידרגה מאוד את מעמדו. הוא שוב הלך למקום הנכון, ולקראת מונדיאל 1962 כבר נחשב לכוכב על בברזיל, גם אם פפה עדיין היה אמור לפתוח בהרכב - גם כי הוא כבש הרבה יותר, וגם כי היה חבר קרוב של פלה. הגורל רצה אחרת, כי פפה שוב נפצע ממש לפני הטורניר, וזגאלו שוב מילא את מקומו.

הפעם ביקש ממנו המאמן איימורה מוריירה להתמקד בהתקפה, אבל זגאלו לא הקשיב. הוא קיבל את ההחלטות על המגרש בעצמו, הפר את ההוראות, המשיך לעזור בהגנה, והצטיין אפילו יותר בצ'ילה - עד כדי כך שהעיתונאי הצרפתי המוביל ז'אן-פיליפ רטאקר כתב: "לצד יוז'ף מסופוסט, זגאלו הוא השחקן החכם ביותר במונדיאל. אי אפשר להגזים בהערכה שלו. הוא פעלתן, מקבל החלטות נכונות במסירות, בוחר את המקום נכון, וניחן בטכניקה מיוחדת". את צ'כוסלובקיה של מסופוסט ניצחה ברזיל 1:3 בגמר, וזגאלו חגג מדליית זהב שניה.

את המדליה השלישית הוא קיבל כמאמן ב-1970, וגם שם ידע להיות במקום הנכון כאשר האומה הזדקקה לו. את התפקיד הוא קיבל בנסיבות שנויות במחלוקת, כי קודמו ז'ואאו סלדאניה פוטר 3 חודשים לפני המונדיאל בין היתר מסיבות פוליטיות. כעיתונאי, הוא ביקר בחריפות את הדיקטטורה הצבאית במדינה, ואף סירב להיכנע לתכתיבים מלמעלה בבחירת שחקנים. מזגו החם היה בעוכריו, והתירוץ המרכזי להדחתו היה הסכסוך עם פלה. זגאלו, רק בן 38, היה האופציה הטבעית בזכות היכרותו הקרובה עם הכוכב והנסיון שצבר על ספסל בוטאפוגו. בפגישת העבודה הראשונה, אמר פלה לחברו שהפך לבוס: "מריו, אתה לא חייב לתת לי לשחק. תבין אם יש לך תוכניות אחרות". "אני לא אידיוט. ברור שתהיה על המגרש. תסמוך עלי, הכל יהיה נהדר", השיב זגאלו.

כשחקן, הוא היה שחקן רב גוני שלא הקפיד על המשבצת שיועדה לו, ולכן סבר שכל הכוכבים המוכשרים ביותר מסוגלים לעשות זאת. לפיכך, הוא בחר את ההרכב לפי איכותם של השחקנים בלבד. את הקשר ווילסון פיאצה הוא הסיט לעמדת הבלם כדי שינווט את המהלכים מאחור. למשבצת שהתפנתה בקישור האחורי הוא שילב את קלודואלדו, גאון שלא ידוע מספיק מחוץ למולדתו. ואז, בחלק הקדמי היה מקום ל-5 כדורגלנים יצירתיים מזהירים, אשר כל אחד מהם היה עושה משחק בפני עצמו. זגאלו הגדיר זאת כשיטה עם "5 מספרי 10" - ז'רסון, ריבלינו, טוסטאו שקיבל אשראי בלתי מוגבל למרות שעבר ניתוח בעינו, ז'אירזיניו שהיה יותר קשר מחלוץ למרות שכבש בכל משחק, ומעל כולם פלה. הם החליפו מקומות, הביכו את שחקני היריב שלא ידעו איך אפשר לשמור עליהם, והציגו סוג של טוטאל פוטבול 4 שנים לפני שהמונח הזה נכנס ללקסיקון בזכות יוהאן קרויף ורינוס מיכלס.

התוצאה היתה הנבחרת שמוגדרת כאחת הטובות ביותר בכל הזמנים, ואולי אף הטובה מכולן. היא ניצחה בכל משחקיה בתצוגות תכלית נפלאות, כולל 1:4 היסטורי על איטליה בגמר, עם השער המיתולוגי של קרלוס אלברטו בתום מהלך קבוצתי ששיקף היטב את השקפת עולמו של זגאלו. הוא הפך לאדם הראשון בהיסטוריה שזכה בגביע העולם כשחקן וכמאמן - הישג ששוחזר בהמשך רק על ידי פרנץ בקנבאואר ודידייה דשאן. אלא שבשונה מהם, זגאגלו הוכתר לאלוף פעמיים על הדשא, וגם חזר בהמשך כדי להוביל את הסלסאו על תקן עוזר.

מי עוד יכול היה לבחור בתפקיד מאחורי הקלעים אחרי שנהנה מתהילה כה גדולה? לזגאלו זה לא הפריע, והוא נענה בשמחה להצעתו של קרלוס אלברטו פריירה לעבוד לצידו החל מ-1991, לקראת המונדיאל בארצות הברית. הנסיון שלו היה חיוני, ועם הזמן הוא אף הפך לדמות דומיננטית לא רק באימונים, אלא גם ביחסים עם התקשורת, כי קרלוס אלברטו היה אדם מופנים מדי. "אנחנו נזכה. את הגביע הראשון שלי לקחתי ב-58, כי 5 פלוס 8 זה 13. גם 9 פלוס 4 זה 13, אז התואר ב-94' יהיה שלנו", הוא חייך. והוא צדק, כמובן. הביטחון העצמי הגדול שלו עבר לשחקנים, והם לא פיקפקו בסיכוייהם אפילו כאשר הגמר מול איטליה הלך לפנדלים.

לא היו מתנגדים, אם כך, כאשר זגאלו מונה שוב למאמן הראשי בעקבות הזכיה, אם כי בברזיל הבוס תמיד חשוף לביקורת נוקבת, וכך היה גם עם המנטור הוותיק הנערץ, אשר סגנונו נתפס לפרקים כמיושן מדי. "אתם תצטרכו לסבול אותי", צרח זגאלו למצלמה אחרי הזכיה בקופה אמריקה ב-1997, והאמירה הזו נכנסה לפולקלור הלאומי. בחלוף שנה, משימה חשובה פי כמה היתה בגביע העולם, וזגאלו שאף לקחת את הגביע החמישי, אבל הטורניר הזה נכנס להיסטוריה דווקא מהסיבות הלא נכונות.

הניפוי של רומאריו מהסגל הסופי היה דרמטי, והחלוץ שנעלב אף שם ציורים לא מחמיאים של זגאלו על דלתות השירותים בפאב שניהל, מה שגרם למאמן עצמו להיפגע ולתבוע אותו בבית המשפט. את הבמה רצה זגאלו להשאיר לרונאלדו, וזה עבד היטב עד ההתמוטטות המפורסמת ביום בו התקיים הגמר מול המארחת. המאמן בחר להמר בהרכב על הכוכב שלא היה במצב בריאותי סביר, והסביר בדיעבד: "תארו לעצמכם מה היה קורה אם לא הייתי מעלה את רונאלדו, והיינו מפסידים. הרי כולם פשוט היו רוצחים אותי. לא הייתה לי ברירה אחרת, וגם היום הייתי מקבל את אותה ההחלטה בדיוק". את הסיפור המלא של הפרשה אתם מוזמנים לקרוא כאן, ולא כדאי לקנא בזגאלו בנסיבות אלה. ברזיל הובסה 3:0, והגביע החמישי נמנע ממנו.

ואפילו כאן לא תם הקשר של זגאלו עם הסלסאו. הוא חזר מפרישה ב-2002 כדי להחליף זמנית את לואיס פליפה סקולארי, ואז החליט לשתף שוב פעולה עם קרלוס אלברטו פריירה כעוזר. ב-2004, לקראת הגמר מול ארגנטינה בקופה אמריקה, הוא שיחרר את האמירה הקבוע: "ברזיל אלופה זה 13 אותיות, וארגנטינה סגנית זה גם 13 אותיות". ואכן, ברזיל הישוותה ל-2:2 עמוק בזמן פציעות וניצחה בפנדלים. האמונה של זגאלו עבדה שוב. היא הצליחה הרבה פחות במונדיאל 2006, במהלכו הוא גם חש ברע - והפעם עזב את הנבחרת לתמיד, 48 שנה אחרי שזומן לראשונה. כמעט חצי מאה זה לא דבר של מה בכך.

הבעיות הבריאותיות של זגאלו בגרמניה היו חריגות למדי מבחינתו, כי הוא כמעט ולא חלה. בניגוד לכוכבים ברזילאים רבים מדורו, הוא ניהל תמיד אורח חיים מושלם, ואף התבדח בשלהי החיים: "אם כולם היו מקפידים כמוני, כל תעשיית התרופות היתה פושטת את הרגל". אז הוא גם האריך ימים, ועבר בשנה את פלה שהיה צעיר ממנו בכעשור, אבל בגיל 92 הגיע אפילו תורו של "הזאב הזקן" - עוד כינוי שלו (כמה כבר יש? אוטוטו נגיע ל-13) - להיפרד מאיתנו.