וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

הקייזר האולטימטיבי: פרידה מפרנץ בקנבאואר

9.1.2024 / 13:00

הוא הגדיר מחדש את תפקיד הבלם, היה מנהיג נדיר בעוצמתו על הדשא ובחדר ההלבשה, זכה בכל התארים האפשריים כשחקן, היה הראשון שהניף את גביע העולם כקפטן וכמאמן, וייזכר גם כמי שתרם לשינוי תדמיתה של גרמניה אחרי מלחמת העולם השניה

כריס וודל מחמיץ פנדל בדו קרב בחצי גמר מונדיאל 1990/יוטיוב

הזכיה של מערב גרמניה במונדיאל 1974 שברה אינספור לבבות של אוהדים בכל רחבי תבל אשר התאהבו עד כלות בפנטזיה הכתומה והמדהימה של טוטאל פוטבול הולנדי. הנבחרת בניצוחו של יוהאן קרויף היתה אחת הטובות בהיסטוריה - זה היה ברור כשמש גם בזמן אמת. היריבה ש"העזה" לגזול ממנה את הגביע המוצדק היתה אמורה להיות מוגזרת כרוע האולטימטיבי, מה גם שהיא ייצגה מדינה שהיתה אחראית זמן לא רב קודם לכן למלחמה האיומה ביותר ולפשעים הגרועים ביותר נגד האנושות. ואולם, זה ממש לא המצב. לצד הצער על אובדן החלום של קרויף, היתה גם הערכה עצומה למי שניצב מולו. איכשהו, גם התומכים הנלהבים ביותר של הולנד התקשו לשנוא את פרנץ בקנבאואר - גאון אלגנטי ויוצא דופן בעצמו, שחגג עם החיוך הרחב וחינני על הפניו היפות.

ספק אם יש אדם שתרם יותר לשינוי תדמיתה של גרמניה אחרי מלחמת העולם השניה מאשר בקנבאואר. הנבחרת שזכתה בגביע העולם ב-1954, בסנסציה הגדולה מול הונגריה בגמר, אחראית למהפך אדיר בתודעה הפנימית של הגרמנים ולשיקום הביטחון העצמי של האומה, אבל מחוץ לגבולות המדינה היא עדיין זוהתה במידה לא מבוטלת עם המשטר הנאצי והיתה מתועבת. הנבחרת של 1974, בראשותו של הקייזר, קיבלה יחס שונה בתכלית. אפילו הכינוי, כה גרמני במהותו, אומץ בכיף ובפשטות בכל מקום על הגלובוס. בישראל לא תירגמו אותו לקיסר, למשל. קייזר, כפי שהוא. בקנבאואר היה הסמל של גרמניה החדשה.

פרנץ בקנבאואר. GettyImages
הסמל של גרמניה החדשה. בקנבאואר/GettyImages

הציל את הנבחרת במונדיאל 1974

והרי הכינוי הזה הלם אותו. במקור הוא נוצר בגלל לעג על דמיונו החיצוני של בקנבאואר ללודוויג השני, מלך בוואריה המשוגע מהמאה ה-19 - והשתרש סופית כאשר השחקן צולם בווינה ליד פסלו של הקייזר האוסטרי פרנץ יוזף. המשמעות הראשונית, אם כך, היתה משועשעת, אבל בקנבאואר היה מנהיג נדיר בעוצמתו, ולימים הבדיחה התאיידה לה. בגרמניה עצמה, רבים מאלה שלא אהדו את באיירן מינכן סלדו מאופיו, כי הוא היה נתפס כשתלטן, יהיר ומתנשא, אבל ברגעי האמת הוא ניצל לעתים קרובות את כוחו לטובת הכלל - וזה בא לידי ביטוי במיוחד במונדיאל ההיסטורי ההוא על אדמת מערב גרמניה.

כמה מהאוהדים יודעים כיום שהנבחרת המארחת לא היתה רחוקה מלהחרים את הטורניר? לפני תחילתו, פרץ סכסוך ייצרי מאוד בין השחקנים להתאחדות בנוגע לכסף. הפקידים סברו שאין סיבה לשלם לכדורגלנים שמייצגים את המדינה, אבל הכוכבים שמעו כי לנבחרות אחרות הובטחו בונוסים נדיבים במקרה של זכיה, והם דרשו יחס דומה. בתום משא ומתן ילדותי למדי משני הצדדים, נותר פער בלתי ניתן לגישור - השחקנים דרשו 75 אלף מארק לכל אחד, ההתאחדות לא היתה מוכנה ליותר מ-70 אלף. הזוי וביזארי, אבל עובדה. 22 הכדורגלנים התכנסו במחנה האימונים וערכו הצבעה אם לקבל את ההצעה האחרונה. היא הניבה תיקו 11:11, ואז קם בקנבאואר והכריע לבדו בעד.

אחרי הסערה הזו, הפגינה הנבחרת יכולת עלובה בשלב הבתים, הפסידה ב"דרבי" למזרח גרמניה, והמאמן הלמוט שון עבר סוג של התמוטטות עצבים. הקייזר תפס את הפיקוד, לקח על עצמו את כל מסיבות העיתונאים, דאג לשקם את רוח הקרב, והנהיג את ההסתערות על הכתר. הכדורגל השתפר פלאים בשלב הבתים השני, והגרמנים לא התפרקו גם בגמר כאשר הולנד עלתה ליתרון עוד לפני שהם נגעו בכדור. המהפך ל-1:2 הושלם עוד במחצית הראשונה, וכאשר הניף בקנבאואר את הגביע לא היה ראוי ממנו - לא רק בזכות כושרו על הדשא אלא גם בשל פועלו בחדר ההלבשה ומאחורי הקלעים.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

מיקום אסטרטגי, נוף מרהיב ודירות מפוארות: השכונה המסקרנת שנבנית במרכז

בשיתוף אאורה נדל"ן

התחיל כקיצוני, המשיך כקשר

אפשר להגדיר זאת גם כפרס על מפעל חיים בנבחרת, כי לבקנבאואר היתה תרומה כבירה להנחת היסודות בעידן שון. בספטמבר 1965, הימר המאמן על נער בן 20 שערך משחקים ספורים בלבד בבונדסליגה ושלח אותו בהרכב למשחק קריטי בשבדיה במוקדמות המונדיאל. הפסד היה מביא להדחה, גם תיקו לא היה מספק, והמארחת הרגישה על הסוס כאשר עלתה ליתרון בדקה ה-44. הגרמנים הישוו עוד לפני ההפסקה, ובדקה ה-54 יצא בקנבאואר לפריצה בלתי ניתנת לעצירה מעומק המגרש. הוא חלף על פני השבדים כאילו לא היו קיימים, שלח מסירה מושלמת לפטר גרוסר, ואובה זיילר סיים את ההתקפה כדי לקבוע 1:2. ללא הניצחון הזה בהופעת הבכורה שלו, הגרמנים לא היו נוסעים לאנגליה, שון היה מפוטר, וכל ההיסטוריה היתה מתפתחת אחרת לגמרי.

איש לא ידע אז, כמובן, עד כמה הקייזר יהיה מזוהה לימים עם הפריצות האלה. הוא עוד לא היה אז קייזר, וגם לא היה בלם כלל. את דרכו בנוער החל בקנבאואר כקיצוני שמאלי, ובעונת העליה של באיירן מינכן לבונדסליגה ב-1964/65 כבש 16 שערים. בתקופה זו הוא הוסט למרכז המגרש, שם בלט כמארגן חכם עם ראיית משחק משובחת, שידע גם לשמור על שחקני יריב בלי לתקל אותם - הרי את ההיבטים הפיזיים של הכדורגל בקנבאואר תמיד שנא. התכונה האחרונה באה לידי ביטוי במיוחד בגמר גביע העולם בוומבלי, אז ביקש ממנו שון להצר את צעדיו של בובי צ'רלטון. בקנבאואר עשה עבודה לא רעה, אבל רבים סבורים שזו היתה שגיאה טקטית, כי תרומתו היתה חסרה בחלק הקדמי. הקשר כבש 4 שערים בטורניר, כולל מול אורוגוואי ברבע הגמר ומול ברית המועצות של לב יאשין בחצי הגמר.

הבלם החופשי במלוא מובן המילה

מה היה קורה לו היה מקבל חופש פעולה גם מול האנגלים בגמר? השאלה הזו הטרידה את הגרמנים במשך שנים, במיוחד כי בקנבאואר כבש את שער הניצחון על אנגליה במשחק ידידות ב-1968. הוא מצא את הרשת מול האנגלים גם במשחק הדרמטי ברבע גמר מונדיאל 1970. האריות הובילו 0:2 והיו עדיפים פי כמה, אבל בעיטה חדה של הקייזר מחוץ לרחבה שינתה את המומנטום, זיילר הישווה, וגרד מולר קבע 2:3 בהארכה. הניצחון סלל את דרכם של הגרמנים לקרב הבלתי נשכח מול איטליה בחצי הגמר, במהלכו נפצע בקנבאואר בכתפו, אך המשיך לשחק עם יד קשורה לגוף ולא היה רחוק מלהכריע את ההתמודות. בגרמניה בטוחים עד היום כי השופט חיסל אותם ולא שרק לפנדלים ברורים לזכותם - וגרם להדחה בתום 4:3 בהארכה.

גם במונדיאל השני שלו היה בקנבאואר קשר, גם אם בבאיירן הוא כבר החל לעבור בשלב זה הסבה הדרגתית לעמדה אותה הגדיר מחדש. זו היתה הברקה, כי הקייזר התאים כמו כפפה לתפקיד הבלם החופשי. ראיית המשחק המדהימה שלו איפשרה לו גם לחפות על חבריו לעורף, אבל בעיקר לנווט את המשחק מאחור ולדהור קדימה בכל הזדמנות. היה קשה מאוד לשמור עליו כי הוא הגיח מאחור, וחופש הפעולה שלו היה עצום כי באותם ימים עוד לא היה נהוג להפעיל לחץ מאסיבי קרוב לשער היריבה.

רצף מדהים של תארים ושני כדורי זהב

השינוי הטקטי המכונן הזה היה אחד הגורמים החשובים להשתלטותה של באיירן על הכדורגל הגרמני במאבק איתנים מול בורוסיה מנשנגלדבאך, ואז גם על הכדורגל האירופי. האליפות הראשונה הגיעה ב-1969, והיה זה באופן סמלי ביותר בעונתו הראשונה של בקנבאואר כקפטן הקבוצה. רק אחרי שהתבסס הקייזר כבלם בא רצף האליפויות ב-1972, 1973 ו-1974. ב-1974 אף זכו הבווארים לראשונה בגביע האלופות, בתום גמרי דרמטי ביותר מול אתלטיקו מדריד. לואיס אראגונס כמעט העניק את התואר לקולצ'ונרוס לפני הפרישה, אבל באיירן הישוותה בדקה ה-120, והביסה את הספרדים 0:4 במשחק החוזר. ב-1975 הניף הקייזר את הגביע האירופי בפעם השניה אחרי ניצחון שנוי במחלוקת על לידס, וב-1976 עשה זאת בפעם השלישית ברציפות בזכות 0:1 על סנט אטיין. (אגב, שתי היריבות האחרונות משחקות כיום בליגה השניה, וזה די מדהים - אבל לא נסטה מהנושא.)

גם התארים במדי הנבחרת הגיעו כאשר הקייזר היה הבלם והקפטן. את הסרט הלאומי הוא קיבל מידיו של זיילר אחרי המונדיאל ב-1970, והזכיה באליפות אירופה ב-1972 היתה מרשימה ומזהירה. מבחינת איכות הכדורגל, הגרמנים הציגו יכולת טובה בהרבה בהשוואה למונדיאל הביתי בחלוף שנתיים, והניצחון 1:3 על אנגליה בוומבלי ברבע הגמר נחשב עד היום לאחד המשחקים הגדולים ביותר בתולדות מאנשאפט. ב-1972 אף זכה בקנבאואר בכדור הזהב, תוך שהוא מקדים בפער זעיר ביותר את חברו גרד מולר ואת גאון הקישור גינטר נצר שייצג את מנשנגלדבאך, והיה במובן מסוים המתחרה המוביל של בקנבאואר על תואר השחקן הגרמני הטוב ביותר. לנצר היו מעריצים רבים יותר בזכות סגנונו הראוותני ואופיו המשוחרר, אבל רוב התארים הלכו לקייזר.

פרנץ בקנבאואר נבחרת גרמניה המערבית. GettyImages
רגע השיא. בקנבאואר והגביע/GettyImages

והוא בכלל אהד את 1860

את כדור הזהב השני שלו קיבל בקנבאואר ב-1976, הפעם ביתרון גדול יותר, גם אם מערב גרמניה דווקא פיספסה את התואר באותה שנה - היא הפסידה בגמר אליפות אירופה לצ'כוסלובקיה בדו קרב פנדלים שהוכרע בהקפצה המיתולוגית של אנטונין פאננקה. היה זה משחקו ה-100 של בקנבאואר, ויש הטוענים שהוא שלט ביד רמה בכל הנעשה בנבחרת - כולל בחירת הבועטים מהנקודה הלבנה. הקייזר סירב לכאורה לבקשותיו של השוער ספ מאייר לבעוט, ושלח במקומו את אולי הנס שהחטיא.
זה היה אקורד הסיום של הקפטן בנבחרת, כלומר משחקו הרשמי האחרון לפני הפרישה הסופית ממנה בתחילת 1977. באותה שנה, התרסקה גם באיירן למקום השביעי בבונדסליגה, והיה זה זמנו של הקייזר לעזוב - הוא נסע לשתף פעולה עם פלה בניו יורק קוסמוס, לעשות המון כסף ולנוח מההקנטות של אוהדי היריבות. כי עם כל הכבוד למעמדו הבינלאומי ולהיותו סמל גרמניה אמיתי, בתוך המדינה הוא המשיך לשמש סדין אדום עבור סולדי באיירן. כאשר שב לגרמניה וחתם בהמבורג ב-1980, העיר בקנבאואר בציניות האופיינית: "ברגע ששמעתי את שריקות הבוז, הרגשתי שוב בבית".

למה המבורג, שהיא היריבה הצפונית המושבעת של באיירן? אולי כי בקנבאואר לא רצה להיות מזוהה רק עם הקבוצה האדומה ממינכן. בנעוריו, הוא אהד את מינכן 1860, חלם ללבוש את מדי התכלת שלה וכבר היה אמור להצטרף לאקדמיה - אבל אז באה הקטטה מול אחד משחקני 1860 בעוד בקנבאואר עוד שיחק במינכן 1906. התנהגות הנער שהיכה אותו הביאה לשינוי בתוכניות, ובקנבאואר הלך לבאיירן, תוך שהוא לוקח איתו גם כמה חברים - עדות לכוח המנהיגות שתמיד היה לו. אז לקראת סוף הקריירה, הוא רצה לנסות משהו אחר, ו-1860 לא היתה רלוונטית במעמקי הליגה השניה. ואולי הוא גם רצה להעביר מסר להנהלת באיירן, איתה הסתכסך לקראת עזיבתו.

פרנץ בקנבאואר מאמן נבחרת גרמניה ב-1990. Franco Origlia, GettyImages
התגלגל לזכייה במונדיאל גם כמאמן. בקנבאואר/GettyImages, Franco Origlia

לא תיכנן להיות מאמן

כי המטרה הסופית היתה לחזור להנהלת באיירן מעמדת כוח. כשחקן, גילה בקנבאואר יכולות ניהול מרשימות וכישורים של פוליטיקאי, וכך ראה את עתידו. לעומת זאת, את הקריירה כמאמן הוא פסל על הסף, והצהיר על כך מפורשות מספר פעמים. לכן התסריט בו הפך לאדם השני בהיסטוריה שזכה בגביע העולם כשחקן וכמאמן, ולראשון שזכה כקפטן וכמאמן, היה מופרך לחלוטין כשהקייזר תלה את נעליו ב-1982. הוא אפילו לא חשב בכיוון. העניין הוא כי ההתאחדות כן רצתה למנותו, כי הנבחרת נקלעה למשבר עמוק בעקבות ההפסד בגמר המונדיאל בספרד. ההתבזות בשלב הבתים ביורו 84 גרמה לצורך קריטי לפתוח דף חדש, ובקנבאואר סומן כמנהיג הנכון למשימה, אבל איך משכנעים אותו?

את הפתרון סיפק סוכנו, רוברט שוואן. הוא נתן אור ירוק לפרסום מפוברק בעיתון בילד, בו צוטט בקנבאואר באומרו שהוא מוכן לאתגר. הכותרת הדהימה את הקייזר, שיכול היה להכחיש אותה, אבל הבין שהלחץ הציבורי האמיר מאוד בעקבותיה. הוא נפגש עם יו"ר ההתאחדות הרמן נויברגר והסכים לקבל את התפקיד באופן זמני, עד שהמועמד הקבוע, הלמוט בנטהאוס, יתפנה למשימה. בנטהאוס בדיוק הוביל את שטוטגרט לאליפות, ושמו הלך לפניו, גם אם נויברגר העדיף בבירור את בקנבאואר. בפועל, שטוטגרט נכשלה בעונת 1984/85, והאופציה הזו ירדה מהפרק, בעוד הקייזר התאקלם בהדרגה והחליט שהוא יכול למשוך עד המונדיאל במקסיקו.

הנקמה של הולנד, והנקמה בהולנד

ההרפתקה הזו היתה סוערת מאוד, ולוותה בשערוריות רבות, כולל שחקנים שפרשו מהסגל תוך הטחת האשמות במאמן. בקנבאואר עצמו לא האמין בחבורת השחקנים, העליב אותם פומבית, ולימים אפילו פרץ בצחוק כאשר נזכר כיצד העפיל לגמר. "היית מאמין שעשינו את זה עם הסגל הנורא הזה?", הוא אמר - והגדיר זאת כהישג מרשים יותר מאשר הזכיה בחלוף 4 שנים באיטליה כאשר עמדו לזכותו קשרים יצירתיים מוכשרים יותר, ולותאר מתיאוס בכושר שיא. בין לבין, נקמו בו הולנד ורינוס מיכלס על הגמר ב-1974 כאשר הדיחו את הגרמנים בחצי גמר יורו 88 בהמבורג, המשיכו לזכיה, וכך סגרו את המעגל הזה מבחינתם. אלא שבמונדיאל באיטליה רשם בקנבאואר נקמה משלו, והדיח את ההולנדים בשמינית הגמר, בערב שזכור בעיקר בגלל היריקה של פרנק רייקארד על רודי פלר.

הקייזר שינה מאוד את מראהו ב-1990 בהשוואה ל-1986. הוא החל להרכיב משקפיים וללבוש חליפה, ואף התנהל באצילות והשתדל לא לצרוח על הקווים. עם לוק של פרופסור הוגה דעות, הוא הגיע לפסגה גם כמאמן בגיל 44 בלבד, ולזמן קצר התפתחה לחשוב שאולי זה בכל זאת עיסוק ראוי. הוא התפתה להדריך את מארסיי של הנשיא השערורייתי ברנאר טאפי, אבל עונה אחת בלבד בדרום צרפת הספיקה לו כדי להיזכר מדוע לא ראה את עצמו על הקווים מלכתחילה. הוא חזר לתוכנית המקורית, נבחר להנהלת באיירן מינכן בה שימש כנשיא במשך 15 שנה, וירד למטה רק פעמיים באמצע שנות ה-90 כדי לשמש מאמן זמני בשעות משבר - הקדנציות האלה אישפרו לו להוסיף את האליפות ואת גביע אופ"א לאוסף התארים המפלצתי.

מבחינה טקטית, הוא לא הותיר חותם מינימלי על המשחק כמאמן, ולכן היסטורית הוא נותר בתודעה כשחקן על נדיר - זה שהמציא את תפקיד הבלם החופשי, זה שביסס את באיירן כמעצמה, זה שהצעיד את גרמניה לזכיה באליפות אירופה ובמונדיאל, וגם זה שהפך לסמל גרמניה החדשה אחרי המלחמה. גם השערוריות בהן היה מעורב כעסקן במאה הנוכחית לא השכיחו את התדמית הזו ולא הכתימו אותה. זה הקייזר שכל העולם אוהב ומעריך, וזה הקייזר עליו מתאבלים עכשיו אחרי מותו בגיל 78. קרויף ופלה כבר מחכים לו למעלה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully