מסאי הכנסה: דגו קוצר את פירות ההשקעה, אבל יודע שמוקדם לסמן וי

בליגה דחוסה כל כך של שני משחקים בשבוע הזיכרון יכול לתעתע. אנחנו זקנים דיינו כדי לזכור כיצד לפני מעט יותר משבועיים מכבי חיפה סיימה משחק ביתי עם בית"ר ירושלים ב-1:1. הכול היה נגדה - הזיכרון הטרי מ"פרשת השלט", המשבר המתמשך בין הקהל (שלא היה ביציעים) לדיא סבע, חוסר האמון במסאי דגו, האווירה הכבדה סביב האוהדים הרבים שנרצחו, נחטפו או נפלו בעזה וכל הטוב הזה נעטף בסימפטומים של ה"תסמונת עונה הרביעית" - קבוצה מדושנת ושבעה לאחר שלושה תארי אליפות רצופים. במשך 60 שנה לא זכתה קבוצה בתואר בפעם הנוספת, מדוע שזו תהיה דווקא מכבי חיפה?

ואז, ככה פתאום, הכול התהפך. ניצחון ביוון, שלישייה, רביעייה וחמישייה בליגה, והנה מכבי חיפה שהכרנו משנים קודמות, זו שמניעה את הכדור עד שהוא פוגש את הרשת. בתוך שלושה מחזורים הדביקה האלופה את פער השערים שיצרה מכבי תל אביב. בנקודות זה עדיין סיפור אחר.

מה חיבר פתאום את מכבי חיפה? מוצר שמתקשה להתקיים במועדונים אחרים: סבלנות. אפשר לומר בזהירות שאם מנטרלים את האלמנט הכלכלי, היא אולי הייתה הנהנית העיקרית מכך שבשבועות הראשונים לא היה קהל במגרשים. האוהדים של מכבי חיפה מסורים, אבל כשלא הולך סמי עופר יכול להיות מקום מאוד מלחיץ. דגו הצליח לחבר את הקבוצה הזאת גם בחסות היציעים הריקים, אבל זו, כמובן, לא הסיבה העיקרית. האמון שהוא נותן מדי שבוע בצעירים מחזיר דיבידנדים. ענאן חלאיילי ועילאי חג'ג' מוכיחים שבוע אחר שבוע שהקרדיט שניתן להם מוצדק, ליאור רפאלוב, שתחילה החיבור המחודש שלו למועדון נראה תלוש, פתאום משחק כאילו אנחנו בעונת 2008/9. השמן חזר לגלגלים, המכונה כבר לא חורקת והקהל חזר לתמוך ביציע בדיוק בזמן שבו אפשר באמת לדחוף קדימה.

אלא שגם פה יש ספקות. שחקנים צעירים חשופים יותר למשברים, לעליות וירידות קיצוניות. אנחנו עדיין לא יודעים כיצד יגיבו במשחקים יותר צפופים שפחות הולך בהם, אבל גם לזה דגו יצטרך להגיב, אם וכאשר. עדיין לא קנינו באופן סופי את הרנסנס של מכבי חיפה, משום שהשאלה היא לא רק כמה זמן הריצה הזאת תימשך, אלא עד מתי תדהר מכבי תל אביב עם קצב צבירת הנקודות המטורף שלה, אבל הכיוון נראה טוב.

אחת השאלות ההיפותטיות שמעלים לעיתים אוהדי כדורגל היא מה מסב הנאה רבה יותר - הצגה גדולה ו-0:5 בבית או ניצחון דחוק וקשה בחוץ. דומה שככל שמכבי חיפה מייצרת את הסוג הראשון, מכבי תל אביב מתעקשת ומסיטה את ההגה לכיוון השני. ארבעה ניצחונות רצופים על חודו של שער הם כבר לא מקריות, זו שיטה.

בעבר צוין פה שמכבי תל אביב לא משלמת על הטעויות שלה. אמש זה היה נכון יותר מתמיד. מחדלי ההגנה היו מזעזעים ועדיין, בזכות הנאיביות של מכבי פתח תקווה היא ירדה להפסקה בפיגור מינימלי. מדובר בחוליית הגנה חלשה, לא מתואמת וכזאת שגורמת לדפיקות לב מואצות.

רובי קין לא נתן אשראי גדול מדי לדריק לוקאסן בתחילת העונה. כעת, כשהרוטציה מחייבת את שילובו, ההולנדי "מוכיח" שחוסר האמון בו היה מוצדק. ללוקאסן היה משחק אימה אמש בפתח תקווה (הערת אגב - אם היה או לא היה שזרוע, במגרש הזה לעולם לא תדעו), הוא היה אחראי ישיר לשער וגם לעוד מספר מצבים שכל קבוצה שלא קוראים לה מכבי פתח תקווה הייתה עושה מהם גול.

אבל לוקאסן הוא לא הבעיה. לכל אחד בתורו היו בעבר ובהווה מופעים מביכים - אם זה ניר ביטון, אנריק סאבוריט או עידן נחמיאס (שגם אתמול לא ממש נצץ, בואו נאמר זאת בעדינות), מרכז ההגנה של מכבי תל אביב זועק לבלם הגיוני. לא עילוי, רק מישהו שיידע להעיף כדורים כשצריך. לא בלם עם שיעור קומה, לא ליברו של פעם - רק מישהו "הגיוני".

ועדיין, למוליכה צפויה בקרוב בעיה גדולה יותר ממרכז ההגנה. ב-13 בינואר יחל גביע אפריקה לאומות (או, כמו שקוראים לזה אצלנו בלבנט, אליפות אפריקה). אחד השחקנים שייצאו אליה הוא מילסון. גם אמש, כמו במשחקים קודמים העונה, יכולנו לראות עד כמה שחקן הכנף האנגולי משמעותי למכבי תל אביב. הנוכחות שלו על המגרש היא בדיוק ההבדל בין ניצחון לתיקו לפחות בשלושה מארבעת המשחקים האחרונים. מכבי תל אביב תצטרך בהיעדרו של מילסון למצוא יצירתיות ומהירות. מחליף בינוני להגנה בינונית אפשר למצוא. דינמו התקפי קצת יותר קשה.

המינוי של גיא צרפתי למכבי נתניה מאוד מעניין. כפי שכתב רענן ברנובסקי ביום שישי, הריטואל של נתניה חוזר מדי שנה - פתיחה רעה, פיטורי מאמן, נסיקה וחוזר חלילה. המשימה של צרפתי תחילה תהיה לשחזר את ההישגים של בני לם ורן קוז'וך בחלקי העונות הראשונות שלהם, וזה לכשעצמו לא יהיה פשוט.

מעבר לשאלה של מכבי נתניה, שחומר השחקנים שלה חלש יותר מעונות קודמות, צרפתי עצמו הוא חידה. באמתחתו שבעה משחקים כמאמן ראשי ללא ניצחון, אבל זה היה מזמן, אי שם בעשור הקודם. מאז הוא עבר קילומטראז' תחת חיקו הבטוח של ברק בכר בסירי הלחץ של מכבי חיפה והכוכב האדום. לא בטוח שזה מספיק כדי להיות מאמן ראשי, בטוח שזה לא מזיק.

השאלה הגדולה לגבי צרפתי היא הטמפרמנט שלו. סביר להניח שגם הוא יודע שמה שהרשה לעצמו כעוזר מאמן לא יוכל לעשות כאיש הראשי על הקווים. על ספסל מכבי חיפה הוא היה הבריון שנקרא למגרש "לעשות סדר", כשמשהו קרה הוא זה שתמיד הגיח לחזית. הוא ייצר אש. זה טוב? זה רע? זה פשוט היה האיש.

כעת הוא לא יוכל להיות האיש הזה. אולי יהיה לו על הספסל מיני-צרפתי משלו, אבל הוא עצמו יצטרך להיות הרבה יותר מאופק, להתרכז בטקטיקות, בסגירות, במערכים, בניצחונות. האם הוא יכול לעשות את השינוי? בקרוב מאוד נגלה.

הפועל תל אביב היא כרגע, בנקודת הזמן הנוכחית, הקבוצה הכי שמחה בליגת העל. שמחה, משום ששם למדו להסתפק במועט, והמועט הזה אינו מועט כלל. במתחם חודורוב גדל מקבץ של שחקנים שיכולים לעשות את ההבדל הגדול בין מאבקי הישרדות לפלייאוף עליון. עומר סניור, הישאם לאיוס, רן בנימין, טל ארצ'ל ועוד - כולם צעירים מוכשרים שיכולים להיות עוגנים לקבוצה בריאה שתיבנה לשנים הקרובות.

הבעיה היא שאנחנו מכירים את הפועל תל אביב כדי לשים את הדגש בפסקה הקודמת על "כרגע". על אף 18 נקודות מ-33 אפשריות, פתיחת העונה הטובה ביותר של האדומים בעשור האחרון, הפועל תל אביב היא כיום סוג של פיקציה. במשך שנים המטרה הייתה להוריד את הניסנובים מהשלטון ובקיץ האחרון אפשר היה לסמן וי. מינצברג? האוהדים הבינו שמדובר בקבוצת מעבר עד להגעת בעלים עשיר יותר, אך לא ציפו לגרושניקיות מהסוג הזה, כזאת שכבר בעונה הראשונה שלה מדברת על צמצום הוצאות בינואר. כי בסופו של יום, מינצברג חולם ומפנטז אמריקה, אבל הספיק ללמוד מה זאת ישראל, ובמיוחד מה הכוח של הפועל תל אביב. הפנטזיה על מספרים מטורפים מספונסרים, תורמים ומרצ'נדייז לא הייתה רצינית מלכתחילה. הקהל נאמן, אבל התקרה שלו מוגבלת, בוודאי כשאתה לא זוכה בתארים או מתמודד עליהם באופן קבוע.

אז גם עכשיו להפועל תל אביב אין בעלים עם כסף, גם לא עם מיליון שקל שהוא יכול להביא מהבית, אלא קבוצת משקיעים שהציגו בפניה תוכנית. היא הזרימה כספים בתחילת השנה על פי אותה תוכנית ולא תזרים עוד. כשהגירעון מצטבר וצריך להמשיך לשלם לעובדים - מתחילים לצמצם הוצאות.

האופציה האחרת, "'דוקטרינת הניסנובים", נקרא לה, לא מדהימה במיוחד. בשיטה הזאת גוררים התחייבויות לשנים הבאות, כאלה שיפגעו בתקציב וגם יהיו עול עבור כל בעלים פוטנציאלי שירצה את הקבוצה. בינתיים מייקל ולקאניס המשיך לאיאקס ומטעמי חיסכון מונה עוזרו בורחה למה (שעושה לכשעצמו עבודה לא רעה כרגע), המנכ"ל איתי בונה סיים תפקידו ולא יצורף מישהו אחר במקומו, אך כדי לקצץ הוצאות בסכומים גבוהים יותר צריך למכור או לשחרר שחקנים. האמריקאים נטשו את הפנטזיה ועברו למציאות הישראלית. בשפה הכלכלית קוראים לזה "ניסנוב באנגלית".