אפשר (וכדאי) לעצור את המרדף של ראשי הכדורגל בישראל אחרי ראשי פיפ"א, אופ"א, ראשי התאחדויות באירופה. אפשר גם לקחת פסק זמן מהמרדף של שחקנים בכירים שלנו בעבר ובהווה אחרי ראשי מועדונים באירופה שהעדיפו להתעלם מגינוי (מתבקש) על הטבח הנורא שביצעו חיות הפרא של חמאס ביישובי עוטף עזה. המרדף והדרישה (הלגיטימית לגמרי) מכולם לגנות את מעשי הזוועה של החלאות מעזה מובן וברור, וגם אם הושגו הצלחות פה ושם, אין צורך לקבל גינויים שבאו מלחצים בלבד. גינויים שלא באים מהלב, אינם שווים. גם אם הם גורמים למעט נחת. הם בהם דבר.
אבל צריך וחובה אפילו לבקר ספורטאים בולטים שלא גינו את הטבח ביישובי העוטף אבל מיהרו להגן על הפלסטינים בעזה ולגנות את ישראל על פגיעה באזרחים בעזה. למשל קארים בנזמה. התגובה של דודו אוואט לכוכב הצרפתי הובילה לסערה בצרפת והיתה בהחלט מהלך מצוין של שוער מאיורקה לשעבר. בנזמה חוטף ביקורת מהתקשורת בצרפת וטוב שכך.
גם נוסאייר מזראווי, שחקנה של באיירן מינכן שהתעלם מהטבח בעוטף עזה ומיהר לגנות את ישראל שתוקפת בעזה, סופג אש בגרמניה. טוב יעשו כוכבי העל שלנו (כמו אוואט) אם יפרקו (גם בסגנון בוטה) כוכבים שהתעלמו מטבח ישראלים ומיהרו לגנות אותנו על התקיפות בעזה. הגענו למציאות בה יש לנו מנהיגים ופוליטיקאים באירופה (גרמניה, אנגליה, וצרפת בעיקר) שעושים עבורנו את העבודה ומצטרפים למאבק נגד הספורטאים שלא גינו את חמאס וגינו אותנו. וצריך לנצל את זה. בעבר נהנינו מתמיכה באירופה של ספורטאים והתעלמות מפוליטיקאים. מי האמין שהמציאות תתהפך.
עכשיו כבר אפשר לומר בוודאות: הפסטיבל הסתיים. כל המסיכות הוסרו וכולנו מבינים ויודעים: גם אנחנו היינו בקונספציה שכל המי ומי בכדורגל האירופאי אוהב אותנו. את נשיא פיפ"א ג'אני אינפנטינו הפכנו לאוהב גדול של ישראל, על נשיא אופ"א אלכסנדר צ'פרין, אמרו לנו שהוא מפגין חום ואהבה כלפינו בלי הפסקה. והכדורגל האנגלי? הם בכלל מאוהבים בנו בטירוף. ולא רק בהתאחדות האנגלית. גם הקבוצות. הגדולות והקטנות. בעיקר אלה שנהנות במשך שנים מעשרות אלפי ישראלים המגיעים למשחקים שלהם בלונדון ובמנצ'סטר.
יו"ר הפרמיירליג ריצ'רד מסטרס לא גינה את הטבח ומעשי הזוועה בעוטף עזה, ההתאחדות האנגלית החליטה שלא להאיר את וומבלי בצבעי כחול לבן, אבל נכנעו לבסוף ללחץ שהופעל עליהם (גם מראשי המדינה באנגליה) לקיים דקת דומייה במשחק הנבחרת ביום שישי האחרון. שינו זוארץ וארז כלפון נדהמו מחוסר הרגישות של מקבלי ההחלטות בכדורגל האירופאי, יוסי בניון ביקר בצורה קשה את ההתעלמות מצד האנגלים, ערן זהבי מתח ביקורת על השתיקה של ההולנדים, מנור סולומון ביקר את השתיקה של ראשי טוטנהאם, והרשימה עוד ארוכה. כולם בהלם. בהלם מהשתיקה של החברים באירופה.
בשבוע האחרון התנפץ לנו החלום. רבים באירופה לא אוהבים אותנו, לרבים באירופה אין עניין אפילו להזדהות עם הכאב שלנו. והגיע הזמן להכיר במציאות. רבים, רבים מאוד אפילו ממקבלי ההחלטות בכדורגל באירופה פשוט לא אוהבים אותנו. בשבוע האחרון שינו זוארץ לא עזב את הטלפון עד שקיבל מכתב אישי מנשיא אופ"א ובו הודעת גינוי. לא הודעה פומבית, מכתב אישי. שלא נדבר על נשיא פיפ"א שפרסם הודעת גינוי מביכה. דקת דומייה שנערכה בסופו של דבר במשחק הידידות של הנבחרת האנגלית היה מכבד אבל מיותר. מדינת ישראל לא זקוקה להזדהות שבאה מתוך לחץ אין סופי. מההתאחדות האנגלית וראשי הפרמייליג אנחנו לא זקוקים לרחמים.
התקשורת בעולם הערבי מנהלת בימים האחרונים מלחמה חסרת תקדים נגד מוחמד סלאח. הכדורגלן הערבי הכי גדול שיש לעולם הערבי לא הביע הזדהות עם העם הפלסטיני בעקבות תקיפות חיל האוויר בעזה. זה אותו מוחמד סלאח שהגיע לישראל לפני עשור עם פ.צ. באזל למשחק במסגרת מוקדמות ליגת האלופות וסירב ללחוץ את ידיהם של שחקני מכבי תל אביב. הוא גם התבטא לפני הגעתו לכאן ואמר: "מבחינתי אני מגיע לפלסטין, לא לישראל". אז האם כוכבה של ליברפול הפך לאוהב ישראל? ברור שלא. האם נשיא פיפ"א האיטלקי אינפנטינו שונא את ישראל? שאלה טובה. האם נשיא אופ"א הסלובני צ'פרין שונא את ישראל? ברור שלא.
בעולם בו הכסף הגדול והאינטרסים השונים שולטים, אין בכלל משמעות לטיב היחסים בין הדמויות השונות באירופה לישראל. אין שום יכולת למקבלי ההחלטות ולכוכבים הגדולים לקבל החלטה עצמאית. החלטה רגשית. החלטה אישית נקייה משיקולים זרים. בעידן בו הכדורגל האירופאי נשלט על ידי שייח'ים מקטאר והאמירויות, כולם מפחדים. כולם. אלה שנהנים מבארות הנפט של מדינות המפרץ, ואלה שממתינים לרוכש מקטאר או מהאמירויות. למשל דניאל לוי הבעלים היהודי של טוטנהאם. אפילו הוא לא מיהר לפרסם גינוי ולהזדהות איתנו. הכדורגל האנגלי שבוי על ידי בארות הנפט של מדינות המפרץ. ולא רק.
האם פפ גווארדיולה שונא את ישראל? האם ליאונל מסי שונא אותנו? ברור שלא. הם מפחדים. הם פשוט רועדים מפחד. רבים מאיתנו זוכרים איך ברצלונה הגדולה נכנעה לפני שנתיים וחצי ללחצים של הארגונים הפלסטינים ולא הגיעה למשחק בירושלים, ובאותה נשימה אפשר להזכיר את ההחלטה של ההתאחדות הארגנטינאית לפני חמש שנים לבטל ברגע האחרון את המשחק של מסי וחבריו נגד נבחרת ישראל בגלל לחצים ואיומים של גורמים פרו פלסטינים. רבים מהמאמנים והשחקנים הגדולים באירופה חושבים על היום בו יעברו לערב הסעודית תמורת שכר עתק של מאות מיליוני דולרים. ומי זו ישראל הקטנה מול באר נפט פרטית באחת ממדינות ערב.
אצל חלק ממקבלי ההחלטות לא מדובר בשנאה כלפינו אלא בפחד מסגירת הברזים של בארות הנפט הזורם אליהם מהעולם הערבי. אי אפשר להתעלם מהעובדה שנשיא אופ"א צ'פרין הסכים לדחות את משחקי הנבחרת נגד שוויץ וקוסובו. הוא יכול היה לחייב אותנו לשחק בקפריסין ובקוסובו למשל. אז נשיא אופ"א החליט לדחות את המשחקים אבל לא פרסם הודעת גינוי. זה רק מוכיח כי מפת האינטרסים בכדורגל האירופאי והעולמי השתנתה לחלוטין. את השחיתות והשוחד באופ"א ופיפ"א הכרנו מזמן, עכשיו למדנו כי שני הגופים העוצמתיים של הכדורגל בעולם לא מסוגלים להביע רגשות וזעזוע על מעשי טבח נגד מדינת ישראל. הם מפחדים.
האובססיה וההתעסקות של שחקנים ישראלים בנוגע לגינוי מצד השחקנים הערבים המשחקים בליגת העל ובנבחרות ישראל חוזרת כל פעם מחדש ומציתה את האש בין השחקנים היהודים לערבים, והיא פוגעת בצורה קשה בחדר ההלבשה של נבחרות ישראל. אז נכון, השחקנים הערבים המשחקים בליגת העל ובנבחרות שלנו לא מיהרו לגנות את הטבח הברברי של מחבלי החמאס. הם שתקו. מייד אחרי הביקורת שנמתחה עליהם, חלק מהם מיהר לפרסם הודעת גינוי. אפשר להבין (לגמרי) את הזעם של השחקנים הישראלים, אבל אפשר גם להבין את השחקנים הערבים.
גם לשחקנים היהודים ברור כי אף שחקן ערבי המשחק בליגת העל ובנבחרות ישראל לא שמח בעקבות הטבח שביצעו מחבלי החמאס בתושבים ביישובי עוטף עזה. אף אחד. רבים מהשחקנים והמאמנים הבכירים בליגות השונות באירופה לא גינו את מעשי הזוועה. זה לא אומר שהם שמחים. גם הם מפחדים. בודדים פרסמו הודעת גינוי, רבים נשארו מפוחדים. הדרישה של שחקנים יהודים מחבריהם הערבים בקבוצה או בנבחרות ישראל לגנות את חמאס היא דרישה לגיטימית, מובנת, ואפילו מוצדקת. לגמרי. אבל עם כל הכבוד לחופש הביטוי ולתחושות הקשות של כל אחד מהשחקנים היהודים, אפשר וצריך לפעול בצורה חכמה ועדינה. יש הרבה דרכים לעשות זאת אחרת. רבים משחקנים הערבים המשחקים באלימות הטובות באירופה כבר גילו מזמן את פרצופם האמיתי. הם מזמן בצד של החלאות והברברים.
שחקני הנבחרת הצעירה הערבים עברו לאחרונה קמפיין מדהים עם השחקנים היהודים. שחקני הנבחרת הבוגרת נמצאים בעיצומו של קמפיין מוצלח, שלא נדבר על השילוב בין היהודים לערבים במכבי חיפה, הפועל באר שבע, הפועל תל אביב וקבוצות נוספות. כולם מפחדים. הם לא שונאים. הם מפחדים. קחו למשל את קפטן נבחרת ישראל אלי דסה. האם דסה מסוגל לפרסם ברוסיה גינוי נגד ההתקפות הברבריות של פוטין באוקראינה? ברור שלא. האם הוא תומך בהרג של אזרחים חפים מפשע כולל זקנים, נשים וילדים? ברור שלא. דסה פשוט מפחד. לכן הוא שותק.
המרדף אחרי השגת גינוי הוא מיותר. לפעמים אפילו מביך. הלחץ התקשורתי האדיר שמפעילים על מקבלי החלטות רבים בכדורגל באירופה לפעמים שם אותנו ללעג. עם כל הכבוד לפיפ"א, לאופ"א, לאנגלים, להולנדים, ולכל השאר- אנחנו לא זקוקים לגינוי שלהם. הם יכולים למהר ולגנות את הזוועות שמחוללים פוטין, אסד, חמינאי, קים ג'ונג איל ואחרים. עם ישראל לא צריך את הגינויים מכל רודפי הבצע בעולם הכדורגל. אנחנו לא זקוקים לגינויים המתפרסמים בעקבות לחץ ציבורי ותקשורתי מצידנו. כל הפרשנויות והניתוחים האם היה זה גינוי ראוי, גינוי מכבד, גינוי מלא, גינוי חלקי, גינוי נרפה, גינוי מביך, גינוי מינימלי.
תעזבו את אלה שהתעלמו מהטבח בעוטף עזה. תתעלמו מהם, הם לא שווים ולא ראויים שנתחנן לקבל מהם רחמים. יש לנו את נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן. ביידן אחד שווה את מיליון גינויים מצד המאמנים והשחקנים הגדולים בעולם. הכדורגל האירופאי הראה לכולנו כמה הוא מכוער, כמה הוא מגעיל. כמה הוא פחדן. זה לא אומר שכל מי שלא גינה שונא אותנו. אבל זה בהחלט אומר שרבים מהם עושים את השיקול האישי בלבד.