באוקטובר 1994 הגיעה לפה נבחרת סלובקיה למשחק במוקדמות יורו 1996. מדינה לכאורה חדשה, אבל שיחקה ברמת גן כאילו היא נבחרת אירופית מנוסה. הרבה פאסון, שקט עם הכדור, ו-0:2 בדקות הראשונות. ישראל איכשהו נחלצה מזה וכפתה 2:2.
בהרכב הסלובקי היה ולדימיר וייס, אז בן 30 עם תספורת 'מודרן טוקינג', שחקן ותיק שהספיק לשחק עוד בנבחרת הצ'כוסלובקית לפני פירוק המדינה לשתיים. אתמול (רביעי) הוא עמד משתאה על הקווים כמאמנה של סלובן ברטיסלבה, והיו פריימים שבהם הוא נראה חסר אונים. זה לא שהכדורגל הסלובקי הלך אחורה - בשנה שעברה עשו הקבוצות הסלובקיות כמעט אותו ניקוד שעשתה ישראל, ומכבי חיפה שיחקה כזכור בליגת האלופות - זה הכדורגל הישראלי שמשהו, אפעס, השתנה בו.
השער הראשון של חיפה, בדקה החמישית, בדקות שבהם צריך להסתגל להלם באצטדיון שבו נמצאים למעלה מ-20 אלף סלובקים בלי אוהדים ישראלים (עונש), היה שער קבוצתי נהדר, עם מסירת אמן מצד לצד, והורדה לתוך תיבת החמש לחלוץ האימתני שבדיוק לשם כך הוא שם - שער קבוצתי עוצמתי. אחר כך בא שער השוויון מהמצב הנייח והקבוצה הישראלית המשיכה לחתור לניצחון ומיד כבשה שער מחוץ לרחבה. וייס עמד משתאה, כי הוא לא זכר את הכדורגל הישראלי ככה: בא לנצח בכל מגרש, לא מפחד ללחוץ, להתנפל, חותר למשחק הרגיל שלו.
זה משהו שמתחיל להשתרש בכדורגל הישראלי. ראינו את זה מברק בכר - בבאר שבע ובחיפה - ובקיץ הזה מהנבחרות הצעירות, קצת אצל אנדי הרצוג ורוטנשטיינר בנבחרת הבוגרת, ואפילו אצל אלון חזן: באים לשחק, ולנצח, כל נבחרת. אז נכון, סלובן ברטיסלבה זו הגרלה נוחה יחסית לדירוג הגבוה שלה, אבל אם חיפה תשלים את המשימה שלה בשבוע הבא, גם יאנג בויס תהיה כזו. חיפה, למרות הזעזוע שעברה הקיץ עם עזיבת ברק בכר, עומר אצילי ומוחמד אבו פאני, רחוקה שלושה משחקים משחזור ההעפלה לליגת האלופות. עזבו את השיא החדש שעומד מעבר לפינה - הופעה שנייה ברציפות במפעל - זה משהו שיכול להציג את הכדורגל הישראלי באור אחר לגמרי מעבר למשפטי הנימוס הרגילים שאנחנו שומעים כבר 30 שנה: "הכדורגל הישראלי התקדם מאוד". הפעם זה אמיתי.
עוד בליגת העל
מכבי חיפה חייבת מהרגע הראשון של ההכנה להיות מכבי חיפה, בגלל המסע המפרך שלה לשלבי בתים, שאסור למעוד בו, ובגלל התואר המחייב - אלופה - שעליו צריך לשמור, ולפיו צריך להתנהג. ולפיכך, המשימה של מסאי דגו היא כפולה ומכופלת. לא זו בלבד שהיה צריך להתגבר על הלם העזיבה של אייקון כמו ברק בכר ואיתו עזיבה של שני שחקני מפתח משמעותיים, הוא היה צריך להתגבר על הדעות הקדומות כלפיו: צעיר, לא מנוסה, לא הצליח יותר מדי, ירד ליגה, גדול עליו.
מסאי עומד כרגע על חמישה ניצחונות משישה משחקים, שני ניצחונות חוץ, זכייה בסופר קאפ, 15 שערים (2.5 שערים למשחק), כשהוא עדיין בלי 6 דומיננטי, וממשיך בדרכו לשילוב צעירים, כולל עמדה במגרש שהוא מחלק אותה בין שני ילדים - חלאילי/שיבלי, חלאילי/פודגוראנו - בלי להסס להרים מאוחר מהספסל את ליאור רפאלוב. ההתעקשות הזו, על ג'אבר, על סבע, על פיירו, מתחילה לתת פירות. ככל שעובר הזמן, דגו מייצב הרכב, עם הקו האחורי הקבוע, עם קו אחורי בקישור די קבוע, עם פיירו שכבש אתמול את שערו התשיעי ב-1,386 דקות משחק אירופיות, שער כל 154 דקות, או אם נחדד את זה: שער תשיעי ב-830 דקות במוקדמות ליגת האלופות, שער כל 92 דקות, שער למשחק.
לכן, עם כל הביקורות, והעצות והעקיצות, דגו הולך כמו שהוא מבין, וכמו שהוא יודע, ובינתיים זה עובד. זה לא 0:4 על אולימפיאקוס בחוץ או חזרה מ-2:0 במרקנה מול הכוכב האדום, אבל זה אותו ניקוד, וזה אותם שלבים, וזו אותה מטרה. עוד לא ראינו את דגו במשחק ליגה אחד, אבל במה שראינו, אין מה להתבייש. חיפה משחקת בדיוק כמו שהיא צריכה ויודעת לשחק, בכלים האלה. עם קשר אחורי דומיננטי, היא כבר תהיה מפחידה כתמיד.
התיקו הראשון של רובי קין במכבי תל אביב קצת משקר, אבל גם צריך להדליק אורות אדומים. בסופו של דבר, ברוב משחקי הליגה, תשחק מכבי תל אביב מול קבוצות שיחלמו על תוצאה כמו שהשיגה אתמול מולה א.א.ק לרנקה. ואם מכבי תל אביב תהיה אגרסיבית, תלחץ ותחטוף, ותשחק מרגל לרגל ועדיין לא תנצח, כמו אתמול, אז לשם מה התכנסנו כאן?
תיקו בקפריסין זו לא תוצאה גרועה. המונח "אי השדים" כבר הושרש פה ב-30 השנים בהם קבוצות ונבחרות ישראליות גם חזרו משם עם הפסדים. הכדורגל הישראלי טוב מהכדורגל הקפריסאי, גם כשהקבוצות הקפריסאיות היו במועדון 15 הגדולות של אופ"א, אבל הוא טוב שלא בהרבה. ועדיין, הפער בין מכבי תל אביב לא.א.ק לרנקה גדול בהרבה מכפי שהתוצאה שיקפה. פארפה גיאגון להט, יונתן כהן דחף, וגם הבקיע, מכבי טיילה ברחבה וערן זהבי הגיע לשלושה מצבים תוך דקות ספורות, ברגל ימין, עם הפנים לשער וזה לא נכנס.
מכבי תל אביב התרשלה בהתקפה, זה לא מתאים לרמות האלה, והעונש הוא מתח וציפייה לגומלין, שזה היה טוב בימים שמכבי תל אביב כדורסל הייתה מפסידה בנקודה לסודרטלייה או בלינזונה, וגוררת רבבה ליד אליהו.
הבעיה של רובי קין הייתה ונשארה מרכז ההגנה. במלוא ההערכה, שחקנים שבונים להם תפקיד בגיל מאוחר, לא יוכלו לתפקד לאורך זמן בצורה יעילה. הציוות של ניר ביטון ואנריק סבוריט כבלמים יכול להיות זמני, חד פעמי, לא יותר. ביטון הוא קשר אחורי שהושווה (בעיקר בגלל גובהו) בעבר לפטריק ויירה או ליאיא טורה, וסבוריט הוא מגן שמאלי. בפועל, שניהם איטיים, מסורבלים, שהיכולת הטכנית שלהם - אותה מחפשים היום אצל בלמים - לא כזו שעושה את ההבדל. למעשה, כמו אצל הקפריסאים - שלמרות ריבוי הזרים, ממשיכים באופן מסורתי להעמיד שני עמודי חשמל במרכז ההגנה - גם מכבי תל אביב נוהגת כך.
ביטון נכשל אתמול פעמיים תוך כמה דקות, כי אין לו את המהירות לרדוף אחרי שחקנים זריזים, אז או שהוא מאבד שחקן, או שהוא מטפס עליו כמו בפנדל.
יש למכבי תל אביב שחקן כלבו הגנתי, אבל מאוד מנוסה, כמו שרן ייני. כן, גם הוא לא בלם במקורו, אבל הוא כבר שיחק כל כך הרבה בכל התפקידים, שהוא יודע הכל, ועושה את הכל. לא מחתימים שחקן מנוסה בשביל חדר ההלבשה, אלא בשביל כדורגל. כשמכבי תל אביב תגיע למשחקי האמת שלה, בלי מרכז הגנה ורסטילי, היא תתקשה לתרגם את היתרון שיש לה בשאר המערכים. אתמול הייתה תזכורת מצלצלת.
דניאל פרץ עצר אתמול את הפנדל החמישי שלו משמונת הניסיונות האחרונים. זה מספר מפלצתי. אם מנקים את דו קרבות הפנדלים, פרץ עצר את ארבעת הפנדלים האחרונים במשחק עצמו.
אומרים על עצירת פנדל שזה יותר תלוי בבועט. עוצרי פנדלים מדופלמים תלויים גם בעצמם. פרץ עוקב אחרי שפת הגוף של הבועט, לא מהמר, וקופץ לאן שהכדור הולך. לפעמים זה לא מספיק, אבל אם הבעיטה היא בטווח הזינוק שלו מהמקום - ויש לו כוח מתפרץ ששמור לגדולים באמת - הוא מסוגל לעצור כל פנדל שנבעט לשם.
ואנחנו שוב חוזרים למשחק החברה המשעשע: במי הייתם בוחרים לעמוד בשער הנבחרת ברומניה, בעומרי גלזר שקוטף מחמאות אצל מועדון אירופי מכובד שישחק בליגת האלופות, או דניאל פרץ שעוצר פנדלים יותר מאשר כדורי גובה?
רק לפני שנה התלוננו שאין לנבחרת שוער רציני, שאין תחרות. אמרנו כבר, זה נהיה משעשע.