בתיעוד המשובח של איתן דותן מיורו 2022 לנוער, שהפך לסרט ויראלי בתאגיד השידור, נתפס אופיר חיים אומר לשחקנים שלו ערב משחק הפתיחה של היורו מול סרביה: "אני מוכן להפסיד לסרבים בכדורגל, הם נבחרת אדירה, אבל אני לא מוכן להפסיד להם בנחישות וברצון".
באופן מפתיע חזר על המשפט הזה אופיר חיים שלשום, במסיבת העיתונאים לקראת חצי גמר המונדיאליטו מול אורוגוואי. האירוע הנוצץ, הגעת תקשורת יוצאת דופן - המרחק, העלות, האירוע - בימים האחרונים, וגם אסופת הניצחונות הבלתי אפשרית, בלבלו לאופיר חיים קצת בין היבשות. סרביה, כמו כמעט כל נבחרת מהבלקן, היא נבחרת קשוחה; גם הנבחרת הגרמנית כזו; נבחרות הפרובינציות הבריטיות הן כאלה; אפשר להתגבר עליהן בנחישות, ולהפסיד להן בכדורגל, אבל אם יש נבחרת אחת בעולם שהכדורגל שלה זו הנחישות עצמה, זו אורוגוואי. אין נבחרת יותר נחושה, קשוחה, ורוצחת מאורוגוואי. אין מדינה כל כך קטנה שמייצרת כל כך הרבה הישגים בענף אחד בלבד, לא יותר, כמו המדינה דלת האוכלוסין מהצד הפחות נוצץ של הריו דה לה פלטה.
צפו בתקציר המשחק באדיבות תאגיד השידור "כאן"
בכדורגל ביי דה בוק כנראה שאנחנו עדיפים, בכדורגל של אורוגוואי הם היו עדיפים בהרבה. ניצחו כל תאקל, כל מאבק אווירי, הקדימו בכל כדור תועה. תסתכלו על השער שחטפנו. כדור שנהדף מהקורה, שני הבלמים - המנוסים - שלנו רצים במהירות אל הריבאונד ואנדרסון דוארטה - קטן יותר, זריז יותר ובעיקר נחוש יותר - מכניס את הרגל ולפני כן את הגוף, את הנשמה, את האישיות שלו, כדי לגעת בכדור ראשון ולהבקיע.
תסתכלו בכלל על אנדרסון דוארטה. איך הוא ניגש לכדור גובה בלי גובה, מתכופף, שם ישבן, מכניס לזה שקופץ איתו את עצם הזנב בזנב; תראו את הזינוק שלו לכדור ראשון, לכדור שני, לריבאונד; תסתכלו על המניירות שלו, על הבכי בעשר הדקות האחרונות. זוכרים את לואיס סוארס בוכה בהארכה של רבע הגמר מונדיאל 2010 מול גאנה, אחרי שהדף שער ביד בדקה ה-120 והורחק? אנדרסון דוארטה זה אחד לאחד סוארס. עכשיו תראו את ההגעה לכדור של הבלמים שלהם במצבים נייחים: לוגאנו וגודין או גודין וחימנס. האורגוואים מייצרים את המוצ'אצ'וס שלהם לפי דרישות יצרן: נושכים, לפעמים ממש נושכים.
אפשר לנצח את אורוגוואי בכדורגל שאנחנו מכירים, אבל זה הכדורגל שהיא מכירה, ואם היא הכניסה אותך לקרבות הרחוב האלה, שכח מהכדורגל שלך. אף אחד לא יכול לעשות אורוגוואי יותר טוב מאורוגוואי.
עוד על ההדחה הכואבת
אבל זה לא יכול לקחת אפילו מחמאה אחת ממה שישראל השיגה בשלושת השבועות המדהימים האלה בארגנטינה. המחמאה הכי גדולה היא שהמגרש הכי גרוע בעולם כרגע - האצטדיון של חימנסיה לה פלטה - נבחר לארח 18 מ-52 המשחקים במונדיאליטו, 18 משחקים בשלושה שבועות, 10 מהם בחמישה ימים, פעמיים ביום. אפילו דייגו מראדונה, שעל שמו נקרא האצטדיון, לא היה מסוגל לתת בו פס. ובששת משחקיה עד כה בטורניר, לא ניצחה ישראל בשלושה - כל השלושה ששיחקה בלה פלטה.
ולמה מחמאה? כי קבוצות שמשחקות כדורגל, שמניעות, שיוצרות, שחושבות, שעושות חילופי מקום, שמשחקות מרגל לרגל ומהר, לא יכולות לשחק בלה פלטה, לא מסוגלות לצאת מהגנה להתקפה, לא יכולות לייצר בעיטה אחרי כדרור או הנעת כדור במשטח כל כך מזעזע.
אלה התנאים שעמדו גם לאורוגוואי, אלה התנאים בהרבה מגרשים בדרום אמריקה, אבל זו בדיוק הסיבה שאורוגוואי, מכל הנבחרות של דרום אמריקה, הגיעה הכי רחוק. זה המגרש היחיד שמפריע ליריבות שלה יותר ממה שמפריע לה. זה המגרש היחיד שבו הלקות שלה בכדורגל מודרני לא באה לידי ביטוי. אז הנה מחמאה: סביר להניח שבכל מגרש אחר, ישראל הייתה מנצחת אתמול, כי בכדורגל סטנדרטי היא יותר טובה.
אתם בוודאי שואלים, איך מכל המגרשים בארגנטינה נבחר דווקא האצטדיון הכי גרוע לארח את חצי הגמר והגמר. ככה זה שפיפ"א מדמיינת שאינדונזיה תארח את ישראל באהלן אהלן וגם באהלן וסהלן, עד חודש לפני המונדיאליטו ואז מחליטה שמדינה שהליגה שלה פעילה, שהקבוצות שלה (כולל חימנסיה) עסוקות בעצם השבוע הזה בליברטדורס או בסודאמריקנה, היא זו שתארח את המונדיאליטו. והמגרש הכי גדול מהפנויים היה זה בלה פלטה.
לארי בירד אמר פעם ש"אלוהים נמצא בפרטים הקטנים", וחשב באותו רגע על חצי גמר המונדיאליטו ועל נבחרת ישראל. אמרנו מראדונה? לא נלך רחוק. גם אלוהים לא יכול היה לתת פס אתמול בלה פלטה.
אתמול זה היה משחקה השביעי של אורוגוואי בחצי גמר המונדיאליטו. זה היה משחקה הראשון של ישראל במעמד הזה, גם המונדיאליטו הראשון. הסיכוי שאורוגוואי תהיה במונדיאליטו גם ב-2025 הוא גדול. היא צריכה להיות בסך הכל אחת מארבע הראשונות בקופה אמריקה לנוער, מתוך 10 נבחרות ביבשת. כדי שישראל תעפיל למונדיאליטו הבא, נבחרת הנוער של ילידי 2005, צריכה לעלות מטורניר המוקדמות שייערך באוקטובר, לסיים ראשונה בשלב העילית במרץ 2024 ואז לסיים בין חמש הראשונות באליפות אירופה, אליפות שישראל השתתפה בו עד היום רק שלוש פעמים, וניצחה בו רק שני משחקים. אירופה שולחת חמש נבחרות מתוך 55, דרום אמריקה ארבע מ-10.
מהבחינה הזו, האירוע הזה - נבחרת ישראל באליפות העולם עד גיל 20 - היה כמעט חד פעמי בנסיבות שלו, ובוודאי חד פעמי בהישגים שלו. צריך רצף של כמה שנים טובות, שנתון אחרי שנתון, להגיע לאליפויות אירופה, לעבור את שלב הבתים, להתמודד על התואר, כדי להפוך להיות דיירים קבועים במונדיאליטו, או לחילופין, במונדיאל עד גיל 23 - הלא הם המשחקים האולימפיים.
אז תכירו תודה. ראיתם היסטוריה. ייקח שנים עד שתראו אותה שוב. לא כי הכדורגל הישראלי גרוע - הוא דווקא הוכיח ממש להיפך בטורניר הזה - אלא בגלל שאין לו היסטוריה של הצלחות. רק היסטוריה של הצלחות תהפוך את האירוע הזה לרוטינה. חצי גמר אליפות העולם לנבחרות נוער בכדורגל - תשננו את הטייטל הזה למרות האכזבה מהתוצאה אתמול - זה ההישג הכי גדול שהכדורגל הישראלי יוכל להגיע אליו אי פעם. לא יהיה גבוה מזה.
מה יהיה אפשר לקחת מהאירוע הזה? קודם כל את ההצלחה המנטלית. הנבחרת הצליחה להתגבר על המעמד וזרקוריו, על הפחדים, על הסטיגמה, על המורשת הדפוקה של הכדורגל הישראלי: קריסה ברגעי האמת. היו פה כל כך הרבה רגעי אמת שישראל התעלתה בהם, שזה היה נראה כבר כמו התעללות בשדים מהעבר.
אחר כך היה את הכדורגל. אופיר חיים נתן לנבחרת שלו ליהנות, נתן לה לשחק כמו שהילדים האלה שיחקו אצלם בבית. הוא בחר את המהירים, את האמיצים, את הקשוחים ואת הווינרים. לבחור כל כך הרבה מאלה, לדייק במגינים, בבלמים, בקשרים האחוריים, בשחקני הכנף, ובחלוץ, בלי אוסקר גלוך ובלי עידן טוקלומטי, מתוך אותו מאגר שממנו שולפים כל המאמנים את נבחריהם - זה עילוי. מה שהתחבר לאופיר, כבר היה הבונוס. לא היה לכדורגל הישראלי מאמן שהוא כל כך אמיתי כמו מאמן נבחרת הנוער שלה, ולכן הכדורגל של הנבחרת שלו נראה כל כך לא אמיתי ולא מציאותי למה שאנחנו מכירים. הוא היה הכדורגל שאנחנו רוצים לראות, ובכלל לא ידענו שאפשר גם להגשים את הרצון הזה. לימדו אותנו כל השנים שזו לא תכנית כבקשתך.
ואפשר גם לקחת את תומר צרפתי - שוער אדיר - או את עילי פיינגולד ורוי רביבו, מגנים תוקפים במערך של ארבעה שחקני הגנה, או את העמידה, והכיסוי, והטכניקה של ישראלוב ולמקין, או למקין וישראלוב; ואת הטאץ' של מדמון, והכניסות של קנצפולסקי, והמהירות והזריזות של חלאילי ושיבלי וסניור ולוגסי ואת העוצמות של תורג'מן. כמה מהם יגיעו לנבחרת הלאומית? אומרים שחמישה זה מספיק, אבל יש הרגשה שיהיו יותר. זה לגמרי תלוי בבעלי הקבוצות ובמאמני הליגה, ונדמה שהם קיבלו בשבועות האחרונים אישור מקהילת האוהדים הישראלית לעשות בילדים האלה שימוש מיידי.
והדבר הכי חשוב שלקחנו מהאליפות הזאת שתסתיים ביום ראשון עבור ישראל במשחק על מדליית הארד: הצלחנו בשלושת השבועות האחרונים ליהנות מכדורגל ישראלי. שלושה שבועות שלמים. זה לא קרה לנו בחיים, לפחות לא ממה שאני זוכר.
אשכרה נהנינו מכדורגל ישראלי.
תודה, באמת תודה.