רבים תוהים, מה עומד מאחורי הצלחתה הפנומנלית של הנבחרת? מי שצפה במשחקים המלאים במונדיאליטו, לעיתים קרובות פשוט שפשף את העיניים וצבט את עצמו, כשמול עיניו נבחרת ישראלית, שלאורך דקות ארוכות, מבטלת נבחרות שעל הנייר עדיפות ממנה בהרבה, או כמו במקרה של ברזיל, עדיפה ב-81 מיליון דולר. אז כיצד להסביר זאת? או אם לחדד את השאלה: האם סוד ההצלחה טמון בפן המקצועי או בפסיכולוגי. ספוילר- גם וגם, אך ממש לא באותה המידה.
קודם כל, למי שהיה לו עוד ספק וחשב שההצלחה באליפות אירופה נבעה משילוב של מזל ומומנטום של טורניר הדחה, המונדיאליטו הראה באופן משכנע שלא כך הדבר. מבחינה מקצועית מדובר בשחקנים מוכשרים ביותר, בעלי יכולת טכנית ואינטליגנציית משחק גבוהה, לצד כושר פיזי נדיר בנוף הישראלי. לצד אלו, ניתן להתרשם מעבודה מצוינת של צוות האימון, בהכנה הטקטית והמקצועית שנראתה עד כה, ובמשמעת הטקטית הגבוהה. אך לטעמי, מי שצפה במשחקים, וראה שוב ושוב את היכולת לקום מכישלונות, לפעול בקור רוח ולהבקיע כשחשוב, וככלל, הביטחון והתעוזה שבה שיחקה הנבחרת, מבין שלא במקצועי טמון רוב הכלב. אז היכן?
ובכן, הצלחה גדולה מכילה בתוכה גורמים רבים שקצרה היריעה לתארם. אך אבקש להתמקד באחד: המאמן. לטעמי אחד מסודות ההצלחה טמונים בשילוב של אישיותו יוצאת הדופן של אופיר, כישוריו הפסיכולוגיים, מנהיגותו, והכי חשוב, גישתו הפסיכולוגית לאימון.
כפסיכולוג העוסק בפסיכולוגיה של הספורט מזה זמן מה, זכיתי לעבוד עם מאמנים רבים. ולשמחתי כיום, יותר ויותר מאמנים מבינים את חשיבותם של ההיבטים המנטליים במשחק הכדורגל, ומנסים להתייחס אליהם. אך אופיר לטעמי מבין בצורה יפה את תפקידו ואת אחריותו בהקשר זה, וגם מחזיק ביכולת לפעול באופן מכוון וקונסיסטנטי בנושא. במיוחד, נראה שהוא מבין את הכוח הרב שיכול להיות לקשר הנכון בינו לבין שחקניו, ואת הפונקציות הפסיכולוגיות שיכול למלא. ניתן למשל לראות זאת בדוקו של כאן 11 על הנבחרת, כשלפני כל משחק אופיר חוזר ומדגיש בפניהם: "אתם יותר טובים מהם". לא "אתם יכולים לנצח אותם", אלא "אתם יותר טובים מהם". כשהתחושה למתבונן דומה יותר לאב שמדבר עם בניו מאשר מאמן שמדבר עם שחקניו. בפסיכולוגיה זה נקרא מראות. כשאב בריא פסיכולוגית, מתבונן בילדיו באהבה, התפעלות ואמונה. אופיר כמו אבא טוב, יודע שעם הזמן האמונה והאהבה תופנם לתוך השחקנים ותהפוך לדרך שבה הם רואים את עצמם, כיחידים וכקבוצה. כמו כן, קשר שכזה יכול לספק לשחקנים אקסטרה מוטיבציה וכוח עמידות. ואכן, כפי שהשחקנים מעידים בסרט, רוצים "לתת את האקסטרא למען המאמן".
כמו כן, נראה שאופיר מבין שכל משחק מהווה סיטואציה פסיכולוגית אחרת, עם אתגרים אחרים. כך למשל, אחרי הניצחון בשמינית הוא הבין את הסכנה הפסיכולוגית שיכולה להגיע לאחר רגעי שיא (אופוריה, רגשנות יתר וזחיחות) והזהיר מכך את שחקניו. בהדגשו את האתגרים הפסיכולוגים ועל ידי תקשור של המצופה מהם בפן הפסיכולוגי, הוא מעביר באופן עקיף את המסר לפיו האתגר הפסיכולוגי הוא זה שבמרכז. בכך יוצר קבוצה שמגיעה מוכנה יותר להתמודד עם האתגרים הפסיכולוגים (סביר שכדאי לתת מחמאה לפסיכולוג/ית של הנבחרת, שאמור/ה לעבוד עם המאמן למען מטרה זו).
עוד על הסנסציה במונדיאליטו
לבסוף, כמנהיג טוב, הוא יודע לשים את החרדה שלו בצד ולבקש משחקניו "לרקוד על המגרש". קרי לשחק משוחרר ולבטא את עצמם. והדגש פה לטעמי הוא המנהיגות, שכן מניסיוני, מאמנים רבים היום אולי יגידו דברים כאלו, אך לאחר כישלונות או במהלך פיגור יתקשו לעמוד מאחורי הדברים. יכולתו של אופיר to walk the talk, מאפשרת מרחב פסיכולוגי בטוח לשחקניו, שעוזר להם להעז לבטא את עצמם, ובפרט במצבי לחץ. אולי זו הסיבה שתורג'מן הרגיש בנוח ברבע גמור מונדיאל לעביר שני ברזילאים ברחבה. כמו כן, כפי שצפוי ממנהיג אמיתי, כשהדברים לא הולכים כמו שצריך, בין אם זה בעת פיגור במשחק, ואף מול הדחה אפשרית, הוא ממשיך לנסוך בשחקנים אופטימיות, אמונה וכוח.
לבסוף, חשוב לציין את הלכידות הקבוצתית הגבוהה והתרבות הקבוצתית המצוינת. ראשית, ניכרת החיבה הגדולה בין השחקנים. אך חשוב לא פחות, הכבוד המקצועי שהם רוכשים אחד לשני והנאתם לשחק יחדיו. התוצאה היא מוכנות לוותר על הצלחה אישית למען הצלחה קבוצתית ולתת את המסירה במקום הבעיטה המיותרת. כמו כן, בולט התיאום בין השחקנים, כשנראה לעיתים שהם מנחשים אחד השני. כל אלו יוצרים שלם הגדול מסך חלקיו, שהינו קריטי להצלחה משמעותית בכדורגל.
גבי זקס הינו פסיכולוג העוסק בפסיכולוגיית ספורט ובטיפול פסיכולוגי.