כשרוי רביבו היה בן 10, אימן אותו קובי משען בעונתו הראשונה בקבוצת הטרום ג' של מכבי ת"א צפון, והחליט שבת אחת להציב אותו בעמדת הכנף. אבא חיים רביבו ניגש אליו בסיום המשחק וביקש: "אל תציב אותו יותר בעמדה התקפית, גם אם יהיה הכי טוב. הוא מגן שמאלי".
המאמן כיבד את הבקשה. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שחיים רביבו דיבר עם מאמן. "אף פעם לא ראיתי את חיים באימונים. ואם היה, ישב בצד והסתכל, כדי לא להלחיץ את הילד", נזכר מי שהיה מאוחר יותר מאמנו בנערים ובנוער, אורי דוד.
זו לא הייתה אפאטיה, להיפך. חיים רביבו מלווה את הקריירה של בנו בצורה מחושבת. הכל מתוכנן, הכל הולך לפי התוכניות, לפעמים אפילו מקדים את המאוחר.
חיים רביבו הוא בישראל אגדת כדורגל: הצגות במכבי חיפה ובנבחרת ישראל, קריירה אדירה בסלטה ויגו, מעבר מתוקשר לטורקיה וכיכוב בשתי הקבוצות הבכירות של איסטנבול, גלאטסראיי ופנרבחצ'ה, ומעבר סנסציוני ביניהם. רוי נולד ב-22 במאי 2003, חמישה ימים לאחר שערו האחרון של אבא בטורקיה, מול אנקרגוצ'ו ויומיים לפני משחקו האחרון שם, בדרבי מול בשיקטאש. פרק הסתיים, פרק חדש התחיל.
לחיים ושגית רביבו חמישה ילדים טובים נאות אפקה, שלושה מהם בנים. הבכור בן 27, רוי בן 20 ויש אח קטן בן 11. כולם מחוברים לכדור, כולם ישנים איתו, רוי היה הכי רציני, הגיע הכי רחוק. "לא היה רגע אחד שהייתי צריך להגיד לו: 'אתה לא מתאמץ', שהייתי צריך להעיר אותו. לא הייתה פעם אחת שהייתי צריך להגיד לו שיתרכז בכדורגל", נזכר השבוע חיים בטרם המריא לבואנוס איירס כדי לחזות בשני המשחקים האחרונים שנותרו לישראל בטורניר.
כאשר חיים הבין שרוי לוקח את זה קדימה, הוא קיבל החלטה: הילד לא ישחק בתפקיד בו הוא כיכב. "הוא היה נכנס כאלה כניסות בגיל 7, שאני הייתי מפחד, לא הייתי מכניס את הרגל. וכל זה, עם טכניקה. מיד ידעתי שהדבר הכי טוב בשבילו זה מגן שמאלי. הוא קצת רצה כנף, אבל חסרים מגנים שמאליים בעולם. אני כבר חשבתי איפה הוא יוכל להתקדם ואיך אפשר להוריד את התיק של חיים רביבו מהגב שלו, וכמגן שמאלי כבר היה קשה לעשות השוואה. אם היה משחק בכנף כמוני, השאלה הייתה נשאלת אם הוא כמו אבא שלו או לא". אריק לוי, שהיה מנהלו המקצועי של רוי במכבי ת"א צפון, מחדד גם את ההבדל: "אני מהשנתון של חיים, שיחקתי נגדו. היה דרבליסט, עם עומק וסיומת. רוי זה לא אותו שחקן. יש לו אבא בבית שהבין וזיהה את זה בחצי השעה הראשונה".
מדובר בהחלטה גאונית, לא פחות. כשהרמנו השבוע טלפון לליאור ברקוביץ', הבן של אייל ברקוביץ', שכן משחק בתפקיד בו שיחק אבא שלו והעונה - גם בגלל פציעה - ראה מעט מאוד דקות בהפועל פ"ת, אפשר היה להבין את ההחלטה של חיים רביבו. "חיים צדק במאה אחוז", הוא אמר. "לא פשוט להיות בכדורגל הבן של. בכדורגל, זה בדיוק הפוך מהחיים עצמם. ממה שאני הרגשתי, אנשים רק רצו להרוס לי. ואין מה לעשות, הלכתי על התפקיד של אבא מגיל 7, והיום לא מחפשים פליימייקר, מחפשים גם פיזיות".
עוד על הסנסציה במונדיאליטו
למרות ההחלטה של חיים, ההתחלה לא הייתה פשוטה. "הדבר הזה שיש לו על הגב, השפיע בגילאים הקטנים יותר כי התחרות הייתה אז גדולה ותמיד היו דיבורים על זה שהוא משחק בגלל אבא שלו. ככל שהתקדם בגילאים וצמח, הדיבורים הפסיקו", שחזר אורי דוד. אריק לוי: "הוא התרחק כל כך מהסיטואציה כדי שלא יעשו את ההשוואה. וזה הצליח, ממש".
יוני פורטוגז היה בקבוצה הצפונית הזו של מכבי ת"א, עם עומר סניור וסתיו למקין - שעזבו אחר כך להפועל ת"א - היה מגיע מגבעתיים, מכיר את רוי מגיל 6, התארח לא מעט בביתו. "הכי קשה כשאתה הבן של מישהו", הוא מספר, "הוא תמיד היה שם כדי להוכיח שהוא רוי רביבו ולא הבן של חיים. זו הייתה המטרה העיקרית שלו, להראות שהוא איכותי בפני עצמו".
אנשי מקצוע שעבדו איתו מספרים על ילד מאוד מאופק (חיים: "את זה הוא לקח משגית"), מאוד רציני, ממוקד מטרה, מתעסק רק בכדורגל. בקושי אפשר למצוא אותו משחק בפלייסטיישן עם אחיו משחקים של אומנויות לחימה. חיים אומר שהוא "מצחיק", אריק לוי מפשט: "הוא לא צנון, יש לו יופי של הומור, כמו של מתי כספי".
חיים מחדד: "זה לא פשוט לאף ילד שגדל בבית של שחקן כדורגל, לא פשוט לאף אחד. בתור אבא הדבר היחיד שהיה חשוב לי ללמד אותו, שהכדורגל הוא בסך הכל מקצוע. בסופו של דבר נפגשים אדם מול אדם. הרעיון הוא לכבד את כל אחד ולשמור על צניעות ולא חשוב לאיזה אולימפוס הגעת - הכי חשוב להיות עם הרגליים על הקרקע. האמת, אני גאה בו בזה שהוא שומר על פרופיל נמוך. בעיני הוא בוגר מאוד ביחס לגיל שלו. הוא קר ושלו, שזה גם בא לידי ביטוי במשחק עצמו. הוא מרוכז בכדורגל והוא מתנהג כאילו הוא משחק כל כך הרבה שנים".
והיה עוד אלמנט שעיצב את אישיותו של רוי רביבו, שעובר כחוט השני בנבחרת הנוער הנוכחית: העניין הסוציו-אקונומי. במכבי ת"א גאים על כך שהחלק הארי של קבוצת 2003 בשלוחה הצפונית של המחלקה, מהווה את שלד נבחרת הנוער הנוכחית במונדיאליטו. מדובר על ילדים שמגיעים משכבות מאוד מבוססות, משכונות יוקרה, לא הטייפקאסט של הכדורגלן הישראלי הטיפוסי, עם כדור הסמרטוטים והמשחקים במגרש עד לשעות הלילה. אלה כדורגלנים שלא משחקים על הלחם, אלא להנאתם. אורי דוד: "הוא מגיע מבית שאין בו בעיה כלכלית, אין דחף של מעמד, אז הוא דוחף את עצמו".
ככזה התפתח רוי רביבו כמו יצא ממשחקי הפלייסטיישן איתם הוא מעביר את הזמן. הוא משפר את הטכניקה עוד ועוד במשחקי קט רגל ופוצ'יוולי. "ילד מאוד חרוץ, מאוד מכוון מטרה", יגיד עליו אורי דוד. "יש לו עצירת כדור ונגיעה ראשונה, הכי טוב שראיתי, יותר משחקנים התקפיים, מעבר לזה, הוא אגרסיבי ופייטר. הוא מכביסט אמיתי".
לא כולם הצליחו לעכל את הקונספט - ילד שמשחק רק מגן שמאלי ותאב ניצחון - כי בחינוך כדורגלני, קל וחומר בעיצוב שחקנים כפי שניסה להנחיל במחלקת הנוער פטריק ואן לוון, לפני שהתחיל לעצבן הורים, הניצחון אינו העיקר. פטר ואן דן ברג, שהיה עונה שעברה מאמנו של רביבו בנוער, הולנדי שעובד כיום כעוזר המאמן בווילם II בליגה ההולנדית, מכיר אותו מקרוב. אצלו מכבי ת"א הייתה בעמדת טובה לדאבל, הוליכה את הטבלה, ואז נוצרה לואן דן ברג בעיה במרכז ההגנה. הוא ניגש לקפטן שלו, רוי רביבו, וביקש ממנו לתפקד כבלם שמאלי. רביבו ענה לו: "אני מעדיף לשבת על הספסל מאשר לשחק כבלם שמאלי. מהעמדה הזו קשה לי לתקוף".
ואן דן ברג הופתע, שלא לומר נעלב. תפסנו אותו השבוע נוהג מהולנד לקטאלניה לחופשה. "אני מוכרח לומר, זה הפתיע אותי אז, חשבתי שהוא יכול להיות בלם שמאלי".
- למה בלם שמאלי?
"כי הוא מבין את המשחק. הוא יכול לשפר את משחק ההתקפה שלנו דרך ההגנה. זה יכול היה לשפר את המשחק שלו".
המסקנה של ואן דן ברג מעניינת: "הוא משחק בשביל ההנאה מהמשחק ולא כמקצוע. בשפת הגוף שלו הבנתי שהוא לא אוהב את הרעיון. ואם הוא לא אוהב את המשחק שהוא צריך לשחק, אתה עושה טעות ואתה לא מקבל את רוי רביבו האמיתי. לכן החזרתי אותו לעמדה הטבעית שלו".
זה לא מונע מההולנדי להעביר ביקורת: "הוא לא אוהב להגן כל כך. בטבע שלו הוא נהנה מהמשחק, אבל אז הוא לא נותן את המקסימום של הפוטנציאל שלו. יש לו יכולות טכניות בשביל להתקדם. אני רק תוהה לגבי המנטליות שלו. זה נחמד לנצח, אבל בגיל הזה - שבו אימנתי אותו - הכי חשוב זה איך אתה משחק".
בתחילת העונה הנוכחית עלה רוי רביבו סופית לקבוצת הבוגרים, לא נשאר כחריג נוער, חיכה להזדמנות שלו שטרם הגיעה וקיבל אותה רק בדצמבר, במשחקי הדירוג של גביע הטוטו, מול הפועל ירושלים, כשהחליף את יונתן כהן. חיים רביבו הבין שהילד צריך לשחק ואז הגיעה הפועל ירושלים והתלבשה כמו כפפה ליד. קבוצת האוהדים רצתה את רביבו עוד לפני כן, אבל קיבלה אותו רק בחלון ההעברות של ינואר. גם הוא רצה אותה. חיים רביבו: "כיוונתי להפועל ירושלים, לקבוצה שמשחקת התקפי, מצליחה, ובטח עם זיו אריה כמאמן כי זה כמו הסגנון של אופיר חיים. זיו משלב צעירים והפועל ירושלים זו הקבוצה שהתאימה לו".
אפילו האבא לא האמין שהוא ישחק כל כך הרבה. בירושלים אומרים את זה חד וחלק, או בניסוחו המדויק של המנהל המקצועי שי אהרון: "בעידן של הרבה נתונים ופרמטרים, לא כל הדברים נראים לעין. במקרה שלו, ברגע שאתה רואה אותו משחק, אתה לא צריך לרדת לפרמטרים. אתה רואה שחקן שלם בגיל צעיר מאוד".
בירושלים מתלהבים. הם מכנים את רוי רביבו כ"שחקן ברמת בטחון על גבול היהירות". גורם בקבוצה אמר לנו השבוע: "כשעולה שחקן נוער מול עומר אצילי לעיני 30 אלף איש בסמי עופר, הוא עולה בחיל ורעדה, עם רגליים כפופות, חושש מהאירוע. רוי רביבו ייגש לאירוע בגישה של 'מתי אני מחלץ את הכדור ונותן פס התקפי'. זה עוצמה של בטחון עצמי פנימי". הפסיכולוג של הקבוצה נדב גביש עשה לו פרופיל אישיותי והגיע למסקנה שהסיפור של חיים רביבו נוכח בחייו. כן, גם בירושלים אבחנו: "רוי רביבו בא ליהנות מהמשחק ובא לנצח".
הזמן עומד לעשות את שלו. רביבו חוזר מהמונדיאליטו כשהוא בדרך להיות שחקן סגל הנבחרת הצעירה ליורו שיחל בעוד שבועיים בגאורגיה, כשהוא בסגל מכבי ת"א לעונת 2023/24. בתוכנית המהודקת של חיים רביבו לקריירה של בנו, התוכנית הכמעט ספרטנית בתפיסתה, הוא יצטרך לשחק במכבי ת"א לפחות בשנתיים הקרובות, להיאבק על מקומו, לעלות מדרגה ברמת הקושי המנטלי - ההתמודדות על מקומך. חיים: "בתור אבא שהיה כבר בכדורגל, אני לא רוצה שיתקדם מהר מדי, כי זה אולי נחמד כל משחקי הנבחרת האלה וחצי השנה בהפועל ירושלים, אבל הוא צריך להוכיח את עצמו במכבי ת"א, שהוא מסוגל לשחק את העונה ולהיות שחקן הרכב. הוא צריך להלחם על המקום שלו, הוא צריך לקרוע עוד כמה זוגות נעליים".
בירושלים חושבים שעד עכשיו ניהול הקריירה של רוי רביבו היה על גבול המושלם, אבל קפיצת מדרגה אחת גדולה מדי, עלולה לשרוף אותו והוא חייב לשחק - אבל ממש לשחק - עוד עונה אחת שלמה לפני החזרה למכבי ת"א. שי אהרון מסכם את זה כך: "זה יהיה מגן הנבחרת שלנו בשנים הקרובות, אבל הוא חייב לשחק בעוד קבוצת ביניים 90 דקות כל שבוע".
אבא רביבו חושב אחרת, יש לו תוכניות ארוכות טווח שמתכתבות עם הדרכון הפורטוגלי שרוי אמור לקבל בעוד שנה. "זה היתרון שלו על חיים רביבו", אומר האבא. "אחד הדברים שעוצרים את השחקן הישראלי זה היעדר הדרכון הזה. קבוצות רוצות לקחת שחקן עם דרכון, אחרת הם צריכים לבחור בינך לבין שחקן ארגנטינאי או ברזילאי או קרואטי".
את התחזית המקצועית שמרנו לואן דן ברג: "אני חושב שיש לו את היכולות להיות שחקן אירופאי, אבל לא בטוח שהוא יהיה ברמה של אוסקר גלוך. עם הטכניקה שלו הוא יתאים מאוד להולנד ומשם יוכל להתקדם".