ההיסטוריה רצתה שבוסטון תנצח הלילה. על הפרק עמדה חזרה מפיגור 3:0 לראשונה בהיסטוריה, לאחר 150 ניסיונות לא מוצלחים, ונדמה שאין ב-NBA משהו שייחשב לגדול יותר כרגע. ניצחון של בוסטון היה הופך גם את סל הניצחון של דריק וויט במשחק השישי לאחד הסלים הגדולים והבלתי נשכחים בתולדות הליגה. ההפסד הלילה הותיר אותו כרגע נפלא שעומד בפני עצמו אך הרבה פחות משמעותי בתמונה הגדולה.
ההיסטוריה רצתה ניצחון של בוסטון גם בגלל שהוא שובר את הנראטיב המוכר, משלים סיפור חדש ומעניין שהחל להיכתב בקאמבק של הסלטיקס. הסיפור המוכר הוא שמיאמי היא הקבוצה הנחושה והחזקה מנטאלית, זאת שחוזרת מפיגור ומנצחת את המשחקים הצמודים, בזמן שבוסטון היא הקבוצה הלא יציבה שמתפרקת ברגעי לחץ. החזרה מפיגור 3:0 הכריחה אותנו לשים לב גם לחלקים שלא מתאימים לנראטיב: האופן בו בוסטון מתפקדת עם הגב לקיר, במשחקי הדחה (עד הלילה היא עמדה על 1:8 במשחקי הדחה בשנתיים האחרונות), ההתעלות של ג'ייסון טייטום ברבים ממשחקי ההדחה האלה, חוסר היציבות של ג'ימי באטלר שיכול לבוא לידי ביטוי גם במשחקים חשובים חלשים מאוד. בסוף הנראטיב המוכר ניצח והזכיר לנו שיש סיבה למה נראטיבים מסוימים נוצרים.
אבל גם הניצחון של מיאמי הוא רגע היסטורי ונדיר מאוד. זו הפעם השנייה בלבד שקבוצה שמדורגת במקום השמיני באיזור שלה עולה לגמר. ניתן גם להתייחס לכך שזו הפעם הראשונה שקבוצה ששיחקה בטורניר הפליי-אין מגיעה לגמר. הטורניר אמנם צעיר מכדי שתהיה לכך חשיבות היסטורית, אבל עד כה נדמה היה שהשתתפות בפליי-אין יוצרת הסחת דעת שמקשה מאוד על המשך הפלייאוף, מכריחה קבוצות לרכז מאמצים מוקדם ולהגיע עייפות כבר לסיבוב הראשון.
מיאמי, כדאי להזכיר שוב ושוב, לא רק שנאלצה להשתתף בטורניר הפליי-אין בעקבות עונה רגילה בינונית להחריד, היא גם מאוד לא הרשימה בטורניר עצמו. היא הפסידה בקלות לאטלנטה בבית במשחק הראשון, והייתה בפיגור בדקות האחרונות מול שיקגו, גם כן בבית, במשחק השני. מאותו הרגע החלה אחת מריצות הפלייאוף הכי פחות צפויות בתולדות ה-NBA. בטח כשלוקחים בחשבון שבמשחקים הראשונים של הפלייאוף מיאמי איבדה שניים מהגארדים הבכירים שלה - טיילר הירו ו-ויקטור אולדיפו.
עוד באותו נושא
למשחק האחרון בגמר המזרח, לאחר שבוסטון לא אפשרה לו לשחק עם שחקני פנים שלא מסוגלים לשמור באחד על אחד, אריק ספולסטרה הגיע עם רוטציה של שמונה שחקנים. חמישה מהם לא נבחרו בדראפט (!!). שלושת האחרים נבחרו במקומות ה-14 (באם אדבאיו), ה-24 (קייל לאורי) וה-30 (ג'ימי באטלר). לאורך העונה המאכזבת ניתן היה לבקר את מיאמי, בעיקר את פט ריילי, על ההתאהבות בשחקנים האלה שהוא ליקט בלי שנבחרו בדראפט, על כך שהסגל לא היה מוכשר מספיק בגלל התלות בהם. אבל ברגע האמת כל אחד ואחד מהם התעלה והיה טוב ויעיל יותר מכל כך הרבה שחקנים שנבחרו גבוה.
מול בוסטון אחד מהשחקנים האלה בלט במיוחד. קיילב מרטין, שבכלל נחשב לאח הפחות מוכשר מבין התאומים מרטין, סיים את גמר המזרח עם השורה הסטטיסטית הבאה: 19.3 נקודות למשחק ב-60.2 אחוזים מהשדה ו-3.1 שלשות למשחק ב-48.9 אחוזים. הוא היה אחד השומרים הטובים ביותר של מיאמי ובשני המשחקים האחרונים נתן תרומה חשובה מאוד גם בריבאונד ההגנה. באטלר נבחר ל-MVP של הסדרה, אבל אני מאמין שקיילב הכריח את הבוחרים לעצור לרגע ולשקול ברצינות אם זה לא מגיע לו. הוא היה השחקן השלישי הכי טוב בגמר המזרח.
הנתונים האלה מתייחסים לשחקן בן 27 שעד לשבועיים האחרונים לא נתן שום סיבה להאמין שהוא יותר משחקן משלים שולי שמתעלה מדי פעם. סגנון הזריקה שלו נוראי, אין לו כמעט יכולת מסירה וקבלת ההחלטות שלו יכולה להיות פזיזה, אבל פתאום הכל התחבר לסדרה אחת מושלמת. ומה שעוד יותר מדהים זה שיש לו קרב על תואר השחקן הטוב ביותר שלא נבחר בדראפט בגמרים האיזוריים, כי אוסטין ריבס של הלייקרס היה לא פחות טוב וחשוב וסיים עם שורה של 21.3 נקודות ב-54.9 אחוזים מהשדה, 3.5 שלשות ב-56 אחוזים ו-5.3 אסיסטים על 1.8 איבודים. קיילב וריבס מוכיחים שבשולי הליגה מסתובבים לא מעט שחקנים עם אופי ויכולות, ושבמקום לרדוף אחרי כישרון עדיף למועדונים לבנות קבוצות שיודעות לאפשר לשחקנים מהסוג הזה לבוא לידי ביטוי.
אם בסיבוב הראשון מול מילווקי הסיפור הגדול של מיאמי היה ג'ימי באטלר, מול בוסטון זו הייתה קודם כל עבודה קבוצתית. בשתי הסדרות בלטה הקליעה מבחוץ שהגיעה למספרים נדירים. מול הבאקס השחקנים של ספולסטרה קלעו 15.4 שלשות למשחק ב-45 אחוזים, מול הסלטיקס הם קלעו 12.7 שלשות ב-43.4 אחוזים, כאשר בארבעת הניצחונות הם קלעו 14.7 שלשות ב-47.8 אחוזים. ומדובר בקבוצה שבעונה הרגילה קלעה שלשות ב-36.2 אחוזים, מקום 28 בליגה. בדרך כלל בפלייאוף אחוזי הקליעה יורדים, אצל מיאמי הם זינקו אל מעבר לאחוזים הגיוניים גם לקבוצות הקליעה הטובות ביותר. רמת הביצוע של השחקנים של ספולסטרה בפלייאוף הזה נדירה בכל קנה מידה.
משחק 7 עצמו היה אנטי קליימקס לדרמה של הסדרה ושל המשחק שקדם לו. הרבה בגלל שבמובן מסוים הוא הוכרע בפוזשן הראשון, כאשר ג'ייסון טייטום נחת לא טוב על הרגל של גייב וינסנט. מגיעות מחמאות לטייטום על כך שעשה ככל יכולתו כדי להסוות את הפציעה, אבל הוא שיחק על רגל אחת במשחק הזה. לא הייתה לו יכולת להשתחרר לקליעה כפי שהוא רגיל. זו הייתה בעיה גדולה לבוסטון, כי זו האופציה ההתקפית הראשונה שלה, משחק ההתקפה שלה בנוי על היכולת של טייטום ליצור לעצמו מצבי קליעה, להכריח את ההגנה להגיב ולהפעיל את משחק הנעת הכדור של הקבוצה. במשחק 7, מול יריבה נטולת חוליות חלשות אמיתיות בהגנה, יריבה שלמדה סדרה שלמה איך לשמור על כל שחקן של הסלטיקס, לאבד את האופציה הראשונה זה יותר מדי.
הפציעה של טייטום נבעה מחוסר מזל, אבל החומרה שלה אולי הושפעה גם מהעומס המצטבר על הקרסוליים שלו. בוסטון שיחקה 44 משחקי פלייאוף בשנתיים האחרונות, יותר מחצי עונה נוספת. היא השתתפה בארבעה משחקי 7 ובעשרה משחקי הדחה שונים. רק בשלושת השבועות האחרונים היו לבוסטון שישה משחקי הדחה, כולל ארבעה רצופים. משחקי הדחה מצריכים מאמץ פיזי ומנטאלי יוצא דופן, זו אחת הסיבות לכך שכל כך קשה לחזור מפיגור 3:0. טייטום שיחק מעל ל-40 דקות בכל אחד מהמשחקים האלה, ובכלל ברוב המשחקים בשתי הסדרות האחרונות.
העומס הפיזי והמנטאלי ניכר על טייטום לאורך הסדרה, אבל עוד יותר על ג'יילן בראון. כוכב המשנה של בוסטון סיפק מספרים טובים ויציבים לאורך הפלייאוף בשנתיים האחרונות, כולל אחוזים טובים מאוד משלוש, עד שקרס מול מיאמי. הוא סיים את הסדרה עם 19 נקודות למשחק ב-41.8 אחוזים מהשדה, ובעיקר קלע שלשה למשחק ב-16.7 אחוזים. בראון וטייטום ביחד קלעו 18-90 משלוש בסדרה מול מיאמי, בדיוק 20 אחוז. יותר מהכל, זה מעיד על שני שחקנים שהגיעו לסדרה הזאת מותשים. ולא רק הם. היו שלבים מול מיאמי שאל הורפורד נראה כמו שחקן שכבר לא יכול לקלוע זריקה, ולמרות שהוא קצת חזר לעצמו מיאמי די התעלמה ממנו על קו השלוש, בעיקר כששמרה איזורית.
בוסטון הביאה על עצמה את העומס הזה. בסיבוב הראשון היא הפסידה בבית את משחק 5 לאטלנטה ונאלצה לנצח משחק חוץ נוסף. בסיבוב השני הפסידה לפילדלפיה פעמיים בבית, אחת מהן ללא ג'ואל אמביד, והייתה צריכה לנצח את משחקי 6 ו-7 ולהגיע לגמר האיזורי עייפה. את הסדרה מול מיאמי היא החלה עם אותם שלושה הפסדים שהיא כמעט הצליחה לחזור מהם. בחלק מההפסדים האלה היא איבדה יתרון ברבע האחרון, באחרים פשוט לא תפקדה. השילוב של חוסר יציבות קיצוני וחוסר תפקוד קיצוני ברגעי מפתח של משחקים צמודים הפך סגל שעשוי להיות הכי מוכשר בליגה לקבוצה שמותחת את קצה גבול היכולת שלה כל פעם מחדש עד שהיכולת נגמרת.
אין ספק שלג'ו מאזולה, המאמן שקיבל את הקבוצה כברירת מחדל, יש חלק בפלייאוף הלא יציב של בוסטון. השאלה היא לא מה היה, אלא מה בראד סטיבנס מאמין שיהיה, האם הוא מאמין שהמאמן הרוקי יידע ללמוד מניסיון הפלייאוף הזה ולהסתייע בעוזרים מנוסים יותר בשנה הבאה. סטיבנס לא ימהר לזעזע את עמדת המאמן שנה רביעית ברציפות. מצד שני, זה לא זמן להימורים עבור בוסטון, זה חלון ההזדמנויות שלה, עם סגל שיכול לרוץ יחד עוד כמה שנים טובות פרט להורפורד, שסטיבנס ינסה לדוג לו מחליף עתידי בשוק החופשי או בעזרת טרייד. בכל מקרה, רק פציעות של הכוכבים ימנעו מבוסטון להתמודד בצמרת הגבוהה בשנים הבאות.
לקראת הגמר
לפני שבוע כבר התחלנו להתכונן לגמר בין דנבר למיאמי, בסוף זה אכן הגמר שנקבל. אתחיל מהסוף: דנבר מגיעה לגמר הזה כפייבוריטית ברורה. היא הייתה טובה יותר לכל אורך השנה, יציבה הרבה יותר לאורך הפלייאוף, הראתה מול הלייקרס שהיא לא מפחדת מיריבות עיקשות עם אופי נהדר, יש לה יתרון ביתיות ומבחינת מאץ'-אפ זו כנראה היריבה הכי נוחה עבורה מכל האופציות שהיו במזרח. בחמש השנים האחרונות המאזן בין הקבוצות הוא 1:9 לדנבר, בדרך כלל מיאמי זו יריבה שנוח לה לשחק מולה.
ניתוח סדרה של הנאגטס חייב להתחיל מההגנה על ניקולה יוקיץ'. הלייקרס אמנם חטפו סוויפ, אך כן נתנו לשאר הליגה כיוון לאיך הכי נכון לשמור על הג'וקר. השילוב שעבד הכי טוב כלל שחקן מאסיבי, בעיקר בפלג הגוף התחתון, שיוקיץ' יתקשה להזיז בפוסט, לצד מומחה עזרה שמחכה קרוב לצבע. למיאמי אין שחקנים עם מבנה גוף כמו של רוי האצ'ימורה או לברון ג'יימס (הם יתגעגעו לפי ג'יי טאקר בסדרה הזאת), אפילו באם אדבאיו לא מוצק מספיק כדי להתמודד בעקביות עם יוקיץ' בפוסט. זו בעיה התחלתית גדולה מאוד.
יכול להיות שספולסטרה ינסה לשים את קווין לאב על יוקיץ' בתחילת משחקים. לאב כן יודע לשים גוף בפוסט ולפחות גבוה מספיק כדי שלנוכחות שלו תהיה משמעות. אבל ההגנה על יוקיץ' היא לא רק בפוסט אלא גם בפיק נ' רול עם ג'מאל מארי, ובוסטון בדיוק הראתה מה קורה כשתוקפים את לאב בעקביות בפיק נ' רול. כל כך קשה להתמודד עם דנבר כי צריך שחקנים שיכולים להסתדר לבד גם מול משחק פוסט ברמה הכי גבוהה וגם מול פיק נ' רול ברמה הכי גבוהה, ואם אין ברירה אלא להביא להם עזרה זה משחרר שחקן עם יכולת מסירה ברמה הכי גבוהה שמוקף בשחקנים שיודעים לקלוע מבחוץ ולנוע פנימה בתיאום מושלם איתו.
לאב, בכל מקרה, מוגבל בדקות שהוא יכול לשחק, לכן רוב הזמן מיאמי תשחק בהרכבים נמוכים. להרכבים כאלה יכולה להיות בעיה גם בהגנה על מייקל פורטר ג'וניור, שעולה לזריקות בנוחות מול שומרים נמוכים מדי, וגם בריבאונד. ההרכבים הנמוכים של מיאמי פגיעים מאוד בריבאונד ההגנה, ודנבר זו קבוצת ריבאונד התקפה טובה מאוד. זה אחד מהנתונים האלה שקל להתעלם מהם אך הם יכולים להכריע סדרה.
בצד השני, יוקיץ' יוכל להרשות לעצמו לשמור על הפיק נ' רול של מיאמי יחסית נמוך, כי באם לא מאיים מחוץ לצבע. מיאמי תנסה לתקוף את יוקיץ', להכניס את ההגנה של דנבר לרוטציה וכך להפעיל את סוללת השלשנים שמסרבים להחטיא שלה, אבל השחקנים של מייק מאלון הוכיחו שהם מאוד מיומנים ברוטציות האלה. באטלר ינסה לקבל את מארי בחילופים (מיאמי מעולה בלכפות על יריבות את החילוף שהיא רוצה) והמידה בה מארי יצליח להקשות עליו תהיה חשובה. סביר להניח שספולסטרה ישתמש לא מעט גם במשחק ההנד-אוף של מומחי השלשות, בעיקר דאנקן רובינסון, עם באם, כדי לנסות להכריח את יוקיץ' לצאת גבוה או להשיג זריקות נוחות. אגב, אלה אולי שתי הקבוצות עם משחק ההנד-אוף המשובח בליגה, יהיה מעניין מי תשתמש בו יותר ומי תהיה יעילה יותר.
המנוחה הארוכה מאוד של דנבר יכולה להיות בעוכריה במשחק הראשון, אבל ברמה הכללית הרעננות שלה מול העייפות של מיאמי (שכזכור התחילה את הפלייאוף בשני משחקי פליי-אין) יכולה להיות גורם מכריע נוסף. החיסרון הגדול ביותר של הנאגטס הוא הסגל הדליל, רק שישה שחקנים שמאלון סומך עליהם לדקות עקביות, המנוחה הגדולה שהשישייה הזאת סדרה לעצמה תעזור למאלון לתת להם דקות ממושכות בלי לדאוג יותר מדי. למיאמי יש רוטציה מעט רחבה יותר, שיכולה גם להתרחב אם הירו יחזור מהפציעה שלו. הבעיה היא שבדרך כלל זה רק מפריע כששחקן די בכיר חוזר חלוד מפציעה לסיטואציה כזאת כשהקבוצה כבר רצה טוב בלעדיו.
מיאמי הגיעה כאנדרדוג גם לסדרות מול מילווקי ובוסטון, והוכיחה יכולת להוציא מעצמה את המקסימום מתי שזה באמת חשוב ולנצח משחקי חוץ באולמות קשים מאוד. כדי לנצח, מיאמי תזדקק לפלייאוף ג'ימי בשיאו, כפי שהיה מול מילווקי. חשוב לציין שבשני הסיבובים האחרונים ג'ימי לא היה דומיננטי באותו האופן, היה לו רק משחק אחד של מעל ל-30 נקודות בשניהם וב-7 מ-11 המשחקים האחרונים שלו הוא קלע בפחות מ-43 אחוזים מהשדה. גם הוא, כנראה, גורר פציעה ויכול להיות שהיא מגבילה אותו. בגמר הוא יפגוש מולו את ארון גורדון, שעשה עבודה טובה מול קווין דוראנט ולברון ג'יימס בסיבובים הקודמים. יהיה לו ולמיאמי קשה מאוד, אבל זה מצב הצבירה הקבוע שלהם.