פס נכון מלמדים אותך בבית הספר לכדורגל, אולי גם את הדרך לנגוח. את הבעיטה המלאה אתה מגלה רק אחרי המעבר מתשיעיות למגרש גדול. שם אתה גם לומד לשחק במערכים, אתה מתחיל ללמוד איך לנוע בלי כדור, איך לעבור מ-2-4-4 ל-3-3-4 תוך כדי תנועה. בשלב מסוים אתה לומד ללחוץ, לסגור, לעשות עקיפות וקרוסים. כדורגל אפשר ללמוד, מכלום. הכישרון לבד לא יספיק בחיים, אתה צריך גם עמידה טקטית, להבין את המשחק, לשלוט בו. רק דבר אחד אי אפשר ללמוד: לנצח. עם האופי הזה אתה נולד, ואם יש לך את המזל, יהיה לך את המאמן הנכון שיעצב לך אותו.
אופיר חיים הוא כזה, ווינר בכל רמ"ח אבריו. החיים לימדו אותו להתמודד ולנצח. הסיפור שלו קשה, אבל כמוהו יש המון בישראל, בכלל בעולם. מעטים הם האנשים שמצליחים גם לנצח בחיים שלהם וגם לנצח בעבודה שלהם, קשה לתמרן. ולא רק לנצח הוא יודע, אלא לגרום להרבה אנשים לנצח, לאומה שלמה.
אופיר חיים לימד את הכדורגל הישראלי לנצח. זה כבר לא מקרי, תוצאה של טורניר אחד מוצלח (יורו הנוער בסלובקיה) ושחקן על אחד (אוסקר גלוך) שכבר לא רלוונטי לנבחרת. נבחרת ישראלית חוטפת בדקה האחרונה של המחצית, שחקן שלה חוטף שני צהובים תוך 7 דקות - עד כאן אנחנו לגמרי מכירים את החומר - ומפה היא מצליחה להשוות ולנצח בדקה ה-92, שעל הדרך היא אוספת את כל הקלישאות, מגדלת מזל, ואופי, וחמצן בריאות ועולה לשמינית גמר מונדיאל.
עזבו שמינית, היא מסיימת שלב בתים בין 12 הראשונות בעולם. את זה לא לומדים בכדורגל הישראלי, את זה מלמד פרופסור אופיר חיים, בפקולטה למדעי החיים. בוני גינצבורג אמר אתמול אחרי המשחק שאף אחד לא האמין שככה יסתיים המשחק, חוץ מאחד: אופיר חיים.
שלב הבתים תעתע בנו. לשחק מול נבחרות משלוש יבשות לא מוכרות, זה אתגר. השלישית בדרום אמריקה, השלישית באסיה, אלופת אפריקה. אין משמעות בגיל הזה להיותך סגן אלוף אירופה. ההצלחה החד פעמית עוד מקטינה את זה.
מול קולומביה ישראל נראתה ברוב שלבי המשחק כמו ביורו. כדורגל קומפטי, בנגיעה, בתנועה, תוך תיאום שהסביר לנו למה זאת נבחרת מאומנת. הפסדנו כי לקולומביה היו מחליפים טובים יותר. מול סנגל הנבחרת שיחקה פשוט רע. תנאי המגרש - המגרש בלה פלטה מידרדר מדי יום לרמה של ימק"א בימיו הגשומים - היו בעוכריה. היא הובילה אבל נכנעה שוב למחליף טוב יותר. יפן הייתה הנבחרת הכי מרשימה בה נתקלה ישראל, אבל לישראל היו הפעם מחליפים טובים יותר, ובכלל, הכושר הגופני הכריע. משחק שלישי תוך שישה ימים והיפנים הם אלה שקרסו. הדיבור בימים האחרונים היה שלנבחרת ישראל חסר כושר גופני, אתמול התברר שהלב הוא המשאבה הנכונה. אין דבר כזה חוסר כושר גופני לשחקנים אירופיים בסוף מאי. עזבו את הקלישאות שעוצבו ב-53 השנים שבהם לא שיחקנו במונדיאל. כשרוצים - מנצחים. אם השחקנים האלה היו מקבלים אשראי גדול יותר בקבוצות הבוגרות, גם לא היינו צריכים לנצח רק בדקה ה-92.
המשחק אתמול החזיר אותנו לימי אסיה ואוקיאניה העליזים, גם בגלל השעה האקזוטית, כזו שנשארנו בה פעם ערים מול דרום קוריאה או אוסטרליה. 25 שנה הסתובב הכדורגל באזורים האלה, נתקל ברוב המקרים בשחקנים זריזים ונמוכים, או בשחקנים קשוחים וחזקים מנטלית. לפעמים זה הצליח יותר - בגלל הטכניקה והיתרון הפיזי - ולפעמים זה הצליח פחות - בגלל שליריב היה יותר מזה.
יפן היא הדוגמא המובהקת לשיפור בכדורגל העולמי. מדינה ששכללה בעבור העולם את האלקטרוניקה, יודעת גם לקדם את עצמה בתחומים שהיא פחות הצטיינה בהם. יפן משחקת מתואם כאילו זו נבחרת בינה מלאכותית, כאילו זו נבחרת שמתאמנת פעמיים ביום, כל יום, כאילו השחקנים האלה נולדו להיות שחקני נבחרת. ועדיין, גם אחרי שיפן זכתה במדלית הארד באולימפיאדת מקסיקו סיטי ב-1968, וגם בהופעתה ה-11 במונדיאליטו, ישראל עדיין מנצחת אותה בכל משחק. זה רק אומר, מה הפוטנציאל פה, ומה היה קורה אילו המומחים היפנים - ובטח זרים אחרים - שעיצבו את כדורגל הנבחרות בארצותיהם, היה מעצב פה את הכדורגל, תארו לעצמכם איפה היינו.
בשלישי בלילה - שוב בשעות האסיאתיות - תשחק ישראל מול אלופת אסיה, אוזבקיסטן. תחשבו על הכדורגל האסיאתי המתקדם, על אוריינטציה סובייטית ועל אופי טטארי ותקבלו הכל בנבחרת אחת. ישראל מקבלת מולה תערובת של איראן ואוסטרליה, שתי נבחרות שמיררו את חיינו בעבר. וזה ממש עוד יומיים, אין זמן להתאושש, השרירים כבר מדברים אוזבקית. טוב שיש בנבחרת מי שמאמין שאפשר לעבור גם את זה.
עוד על ההישג של נבחרת הנוער
צפו בתקציר: ישראל עלתה לשמינית הגמר עם 1:2 דרמטי מול יפן
אופיר חיים חגג בסיום: "ניצחון הרואי, אנחנו לא מפחדים מאף נבחרת"
"ישראל בקושי עברה את החצי, ואז הגיע הנס": עולם הכדורגל מגיב
"תאמינו": התדריך שהוביל ל"אחד ההישגים הגדולים בכדורגל הישראלי"
"המופע של שיא הרגש": כך נראה צוות השידור בשער הניצחון הדרמטי
נבחרת הנוער מופיעה בארגנטינה בלי אוסקר גלוך ועידן טוקלומטי. יש כל מיני סברות לגבי ההיעדרות של גלוך מהנבחרת, אבל גם אם זלצבורג הייתה משחררת אותו, הוא לא היה מגיע לארגנטינה. אחרי הפיאסקו שהיה בעבר עם מנור סולומון שתיזז בין שלוש נבחרות, החליטו בהתאחדות למקד שחקנים צעירים גג בשתי נבחרות. אז אלון חזן ישתמש בו מול בלארוס ומהונגריה הוא ימשיך לגאורגיה כדי להצטרף לנבחרת הצעירה באליפות אירופה. על טוקלומטי ויתרו כי יש עליו עומס שגורם לו לפציעות, וייקחו אותו רק לנבחרת הצעירה. כן, זה נכון: הבוס של טוקלומטי בקבוצה הוא הדוד של מאמן הנבחרת, אבל זה לא הסיפור. יש שחקנים מהצעירה שיצטרפו לבוגרת ומהנוער לצעירה. סדרי עדיפויות
הגישה היא שאם אתה כשרוני, אין סף גיל שאתה צריך לעבור אותו כדי לשחק בבוגרים, גם בנבחרת בוגרת. בישראל לקחו את זה עד הסוף. שחקנים מדלגים על נבחרות. באירופה מבשלים אותם לאט. הסיבה פשוטה: חלק מהנבחרות מגיע לכל טורניר גדול, יש מספיק מסגרות. ישראל לא מגיעה לכלום, אז מקפיצים את המילואים.
העניין הוא שבחודש הזה ובחודש הבא יש שלוש מסגרות על: אליפות העולם לנוער, אליפות אירופה לנבחרות צעירות (שהיא גם המוקדמות לאליפות העולם לנבחרות צעירות - האולימפיאדה) ומוקדמות אליפות אירופה לבוגרים. כל מסגרת היא מסגרת תומכת בקידומו של השחקן, לא צריך לתזז בין אחת לשנייה, בוודאי שלא לדלג על מדרגות, כי אפשר ליפול. כל מאמן נוער מכיר את זה שלוקחים לו את השחקן לבוגרים. בכל מקום מתוקן, השחקן נלקח לבוגרים לא כדי לשמש כשחקן אימונים, אלא כדי לשחק משמעותית. טוקלומטי וגלוך הם ילידי 2004, הם יכולים היו לשחק בנבחרת הנוער שכשלה לפני חודשיים להעפיל לאליפות אירופה, הם היו יכולים לשחק במונדיאליטו, הם יוכלו על פי גילם לשחק גם בעוד שתי אליפויות אירופה לנבחרות צעירות והם יכולים אגב כך להגיע לנבחרת הבוגרת יותר בשלים. עם גלוך וטוקלומטי נבחרת הנוער הייתה יכולה לחלום על מדליה.
ובסוף בסוף בסוף, כל קבוצת נוער נבחנת לא בתארים שלה אלא בכמות השחקנים שתספק לבוגרים ובנבחרת הזאת אפשר לזהות כמה כישרונות, וכמה כישרונות על ששווים הרכב נבחרת לאורך זמן.
העקב של דור תורג'מן שבישל לעומר סניור את שער הניצחון הוא סטנדרט של חלוץ רחבה קלאסי. כן, קשה לו, אין לו טכניקת על, אבל הוא צרה לכל הגנת יריב. אם יתנו לאיליי מדמון ואריאל לוגסי לשחק, ניזכר שהיה פה פעם מוסר על שקראו לו אייל ברקוביץ'. רוי רביבו הוא המגן השמאלי הבא של הנבחרת, מה שחיפשנו בטאלב טוואטחה ודורון ליידנר ומה שמוצאים ברביבו: טכניקה וכוח. זה המגן הנכון.
אבל מעל כולם, סתיו למקין.
כן, חטפנו פעמיים שני שערים נגיחה, שערים שמפילים קבוצה, פעם אחת זה היה מתחת לאף שלו, אתמול לא. ובכל זאת, כמות החילוצים שלו והיכולת להעמיד גוף במקום הנכון משכיחים את העובדה שהוא רק בן 20. בלם ברמת נבחרת הוא לא רק זה שיגיע לכל כדור גובה, וישים את הגוף כדי להציל שער. בלם ברמת נבחרת חייב לדעת לתת את פאס העומק הנכון כדי להוציא קבוצה להתקפת מעבר, לדעת לשחק ברחבת היריב ולא רק ברחבה שלו. צביקה רוזן האגדי החל את השער שכבש מוטל'ה שפיגלר במונדיאל 1970. הוא רץ חצי מגרש עם הכדור ומשם כבר נגעו בו שלושת השינים. למקין עשה את אתמול, כמה דקות אחרי שהשאיר בפס גאוני את אחמד סלמן מול השוער. גדל פה בלם מפלצת.
וגדל פה עוד משהו: מאמן נבחרת. "איך אופיר חיים לא הצליח ככה בקבוצה"? שאלו אתמול. התשובה פשוטה: יש מאמנים שנולדים לאמן קבוצות ויש מאמנים שנולדים לאמן נבחרות. מדובר בשני סוגי מאמנים שונים. ברק בכר הוא מאמן קבוצה, דרור קשטן היה מאמן קבוצה, אלון חזן הוא מאמן נבחרת, אופיר חיים יהיה מאמן הנבחרת הבא.