עוד שבוע קלאסי של נבחרת ישראל הגיע לסיומו. כמיטב המסורת, שוב נתקענו עם פרצופים חמוצים ומאוכזבים, שחינו בים של ביקורת עניינית (בעיקר סביב היעדרו של ערן זהבי) ויצאנו בהכרזות אהובות מהעבר, סטייל "עוד קמפיין ירד לטמיון". הדכדוך והפסימיות השתלטו כמעט מיד על השיח.
לא ברור על מה מתבססת אווירת הנכאים הזו, ונשמע שיותר מהכל היא מנותקת מהמציאות של הכדורגל העולמי בכלל ומהתהליכים שמתרחשים בסגל הנבחרת בפרט. מה היו הציפיות, בעצם? לפרק את קוסובו - נבחרת שהבלם שלה פתח בשני שלישים מהמשחקים של מוליכת הסריה A והחלוץ שלה כבש עשרה שערים בלה ליגה? ואז לכפות תיקו בחוץ על שוויץ - שרק לפני מספר חודשים עלתה לשלב הנוקאאוט מבית רצחני במונדיאל? או שאולי בכלל היינו אמורים לצאת מפה עם 6 מ־6?
כדאי לרדת לקרקע בכמה מובנים. ראשית, מבחינת הבית שבו משובצת הנבחרת - שום דבר לא גמור. קוסובו היא נבחרת הפכפכה, כמו שלמדנו באמצע השבוע. היא שמטה שתי נקודות יקרות מול אנדורה. רומניה אומנם עם שני ניצחונות משני משחקים כרגע, אבל הם היו מול אנדורה ובלארוס. אם ישראל תדע לשמור על מאזן מושלם מול אנדורה ובלארוס ולא תפסיד בקוסובו, יש על מה לדבר. בכל זאת, רומניה צריכה לצאת לשוויץ בעתיד וכך גם קוסובו.
דבר שני, מסורת ישראלית מפורסמת מהשנים האחרונות היא - לנבחרת אין הגנה. המשחק מול שוויץ היה ה־17 ברציפות שבו ספגה לפחות שער אחד, כשהאחרונה שלא הבקיעה מול בחורינו המצוינים הייתה איי פארו האומללה. ואם מחפשים נבחרת אמיתית שלא הצליחה להבקיע מולנו, צריך לנדוד כמעט שלוש שנים אחורה, ל־0:1 על סקוטלנד בנובמבר 2020. כשמסתכלים על רביעיית ההגנה שאלון חזן בחר להעלות לצמד המשחקים השבוע, אפשר להבין למה הרצף לא נשבר גם הפעם וקיבלנו גול בכל אחד מהמשחקים האלה: דורון ליידנר לא נראה מחובר לאירוע, אלי דסה סיפק טעויות של טירון, רז שלמה לא להיט גם בליגה, ומיגל ויטור כבר לא בגיל שבו אפשר להשתלט על אירוע כזה לבד. ואם זזים טיפה קדימה על המגרש, יש חשש שנטע לביא סובל מהרעלת סושי חריפה, וכמו שדור פרץ נראה בחלקים גדולים מאוד השנה, הוא צריך נס כדי לא לשחק במכבי יפו בעונה הבאה.
ככה שעוד לפני שנבוא בתלונות לחלק ההתקפי של הנבחרת, די ברור שיש לנו בעיה רצינית מאוד מאחור. חזן יצטרך למצוא פתרון יצירתי כדי להגיע למצב שלא מקבלים גול אחד לפחות במשחק, ויש לו כמעט חצי שנה לסדר את זה. שני המשחקים הבאים יהיו ביוני, מול בלארוס ואנדורה, ושם פחות משנֶה אם נקבל גול והרבה יותר חשוב שנבקיע אחד יותר מהיריבה. אבל בספטמבר מחכה לנבחרת רומניה (בחוץ), וכדי לשמור על סיכוי ריאלי לעלייה רצוי מאוד לא להפסיד שם. כלומר להשתדל לא לספוג.
הדבר השלישי, והחשוב ביותר - הנבחרת מצויה (לפחות בחלק הקדמי שלה) בתהליך שנראה כמו חילופי דורות. ומהלך כזה דורש, יותר מהכל, סבלנות. אם במשך כמה שנים שיטת המשחק הייתה "תנו את הכדור לערן וזוזו הצידה", הפעם בחרו בנבחרת לאמץ גישה חדשה, פחות צנטרליסטית כנראה. באופן מפתיע, לוקח לזה זמן להתחבר. לא צריך לגלות חוסר סבלנות כלפי הסיטואציה. גלוך בכל זאת ילד, סולומון מושך פוקוס מההגנות של היריבות ובאופן כללי, נראה שהציפיות והתקוות הגדולות קצת חנקו את הנבחרת כולה.
בקיצור, אפשר להירגע. ההפסד מול שוויץ היה צפוי, התיקו מול קוסובו במוצ"ש מתאזן עם התיקו של קוסובו עצמה מול אנדורה, והמפתח הוא עדיין צמד המשחקים מול רומניה. רק תעשו משהו עם משחק ההגנה כבר, למען השם.