אין קלישאה חבוטה אך נכונה יותר מ"מזל של אלופים". מה שקרה למכבי חיפה אתמול היה בעיקר מזל, לפני ואחרי המהפך. המזל שלה האמיתי היה שבשער שלה עמד ג'וש כהן. לג'וש כהן יש מאזן מדהים: הוא עצר 8 פנדלים מתוך ה-20 שנבעטו לו בליגה מאז החל לשחק כאן. 40 אחוזי הצלחה, זה מדהים. מאז ויקטור צ'אנוב לא היה למכבי חיפה עוצר פנדלים כזה.
צ''אנוב עצר שני פנדלים של איציק זוהר וניר קלינגר מול מכבי תל אביב באצטדיון רמת גן, שני מחזורים לסיום, בעונת הדאבל של מכבי חיפה ב-1991, ומי יודע מה היה קורה אם צ'אנוב לא היה עוצר. אם ג'וש כהן לא היה שם לפנדל של חמודי כנעאן (מה היה רע באקולטסה שכבש קודם?), לא ברור איך זה היה נגמר ואיך מכבי חיפה הייתה מגיעה למשחק העונה שלה מול הפועל באר שבע ב-1 באפריל. כי מבחינת יכולת, חיפה לא ממש מזהירה, אבל מבחינת מזל (לעשות מהפך עם 10 שחקנים) ונקודות (עדיין 4 הפרש), לחיפה יש עדיין את כל הכלים על לוח השחמט.
ויש דבר נוסף שחיפה צריכה להיזהר ממנו: מול קבוצות מתגוננות היא מתקשה להבקיע, אבל בסוף היא מבקיעה. מול קבוצות שמשחקות כדורגל, כמו מ.ס אשדוד, היא בבעיה, בוודאי אם היא צריכה לשחק כמעט משחק שלם עם 10 שחקנים, אבל גם עם 11, אשדוד חגגה עליה. זו גם קריאת כיוון לאליניב ברדה והפועל באר שבע.
כדי לחזור למאבק אליפות אמיתי - ולאיים על המקום הראשון - היא תצטרך בעוד שבועיים לשחק כדורגל שמבוסס על שליטה בנעשה ולא רק על מתפרצות מהירות. היא תצטרך לשחק כמו שאשדוד שיחקה ולה יש אפילו כלים גדולים יותר כדי לנצח. הבעיה היא שההתכנסות החברתית של שחקני חיפה לאחר השוויון רק מצביעה על כך שהם מבינים טוב מאוד על מה הם נלחמים. לפעמים, במהלך העונה, היה נדמה שהם רק מעבירים את הזמן. אתמול, עושה רושם, זה נגמר.
אליניב ברדה והפועל באר שבע משחקים כל משחק כמו גמר גביע. לא כקלישאה, אלא כמציאות. בחדר ההלבשה ומול התקשורת הם גם יגידו את זה, כל משחק הוא גמר קטן. אולי זה יעבוד, ואולי זה לא, ומה שנזכור מהעונה הנהדרת הזו שגם רוני לוי שיחק ככה כשהיה מאמן לפני ברדה. יש לקחת אליפות ויש לשחק כמו אלופים. אם אוהדי הפועל ב"ש הפכו לאוהדי הצלחות - ואני ממש בספק אם זה נכון - אז הדרך לא תשנה להם. אם לאו, באמת ספק אם הם נהנים.
באר שבע שיחקה אתמול בחלקים רבים דרך האמצע. הפועל ירושלים לא כזו חלשה (אפילו אתמול) שאפשר למצוא אצלה בקעים דרך המרכז. מול קבוצה שמתגוננת רוב הזמן, משחקים דרך האגפים והיו המון מקרים שבאר שבע התעקשה דרך האמצע, כך גם הגיע השער. אנסה, על מספריו העגומים, הוא לא האיש שעליו בונים את הסקור, אבל אתמול זה הצליח. תארו לעצמכם שהיה מחמיץ, כמו ברוב המקרים?
לבאר שבע כלים מופלאים גם כשרמזי ספורי פצוע, אבל תמיד נדמה שהשמיכה קצרה. גורדנה ומיכה בהרכב - שניים מהמוסרים הטובים בליגה - אז אליאס ושמיר מתפקדים כדן גלזרים ובהתקפה מחכה הפלופ קלימלה ולידו אנסה שעל הסיומת שלו (שער בממוצע כל 5 משחקים) כבר דיברנו. אז ברדה אוהב שחקנים שעובדים, וזה נכון, אבל האיזון המושלם הוא למצוא שחקנים שעובדים וגם מייצרים. כמו שהפועל ירושלים שיחקה אתמול על טעויותיו של זיו אריה שגם הודה בהן, 0-1 משער של אנסה, מעורר דאגה.
ובשולי המשחק הזה, נשאלת השאלה מה הם גבולות ה-VAR. האם יד שהונפה במערכת הראשונה, תירה בשלישית? בחוקי השיפוט החדשים, פוסקים לפעמים עבירה לאחר מתן יתרון, במהלך השני. היד שפסלה לשאפי סוליימאנוב את השער הונפה חצי מגרש משם, שלושה מהלכים קודם. תארו לעצמכם מהלך של שער שמתחיל ביד ברחבה בצד אחד - שהשופט והקוון וגם ה-VAR לא רואים במכה הראשונה - ומסתיים בשער בצד השני אחרי 5-6 מסירות, השער ייפסל וגם ייפסק פנדל בצד השני? מה באמת גבולות הגזרה של ה-VAR?
אייטור קראנקה עשה אתמול מעשה. הוא ספסל את גבי קניקובסקי והציב במקומו את דן ביטון. מה שנראה כמו מהלך של סוף עונה, לתת לשחקני הספסל לשחק, התברר כמהלך משנה עונה. כידוע, מכבי תל אביב יכולה עדיין לזכות בגביע המדינה והיא גם הקבוצה הבכירה במעמד חצי הגמר. קראנקה אשכרה עשה פעולה עצמונית.
דן ביטון שיחק עד אתמול 187 דקות ב-9 משחקים בכל המסגרות העונה, 21 דקות בממוצע. חילוף חמישי במקרה הטוב. בליגה הוא שיחק 97 דקות. בשבועות האחרונים קראנקה נתן לו לשחק. מול מכבי פתח תקוה ברבע הגמר הוא בישל במשחק אחד וכבש בשני. קראנקה הוציא אותו מהפוסטר של פתיחת העונה ונתן לו דקות.
ביטון הגיע למכבי תל אביב כשיורגוס דוניס מונה לתפקיד. הגיע עם ציפיות גבוהות מלודוגורץ, לא סתם קבוצה בכדורגל האירופי. פטריק ואן לוון הקפיא את הפרויקט. הוא שיחק עם שלושה רוצחים בקישור. ביטון נראה לו עדין מדי. כשנתן לו אשראי, הוא החזיר במספרים. את שתי העונות הקודמות הוא סיים עם 9 בישולים (בכל המסגרות) כל אחת. זה הרבה. יש לביטון הכל: ראיית משחק, יכולת לזהות את השחקנים הפנויים ובעיטות חופשיות ברגל שמאל - כמו זו של אתמול - ברמה כזו שאפילו ערן זהבי מוותר עליהן. וערן זהבי לא מוותר כמעט על כלום.
לא ברור איך ומתי הוחלט שגבי קניקובסקי ששיחק בעשרת משחקים הליגה האחרונים 642 דקות, פתח בשמונה ובישל רק שני שערים בכל התקופה הזו, הוא האופציה להחליף את אוסקר גלוך, ואולי פארפה גויאגון שכבש שער ובישל שער בעשרת משחקי הליגה האחרונים עד אתמול. בלי לגרוע משני האחרים, קראנקה מצא את ביטון. זה הספיק למחצית ולא יותר, אבל גם לשער ובישול. לא יודע אם דן ביטון וקראנקה יישארו בעונה הבאה, אבל המהלך הזה השאיר את מכבי תל אביב במסגרת עד הסוף. ואם היא תקבע מי תזכה באליפות, אז כנראה שלדן ביטון יהיה חלק בזה.
אחת הבעיות בשיטה של פלייאוף עליון ותחתון, היא שלפלייאוף העליון מגיעות קבוצות שאין להן על מה לשחק (בטח אם יש להן חצי גמר גביע עוד חודש וחצי) ולפלייאוף התחתון נושרות קבוצות שגם אם לא יופיעו למשחקים עד סיום העונה, ויחטפו הפסדים טכניים, הן לא תרדנה. אז על מה משחקים?
אתמול ראינו את נתניה ממשיכה את הקו של סיום הליגה הסדירה ותיכף מבאישה את הישגיה הקודמים. התבטלות מוחלטת. הפועל ירושלים הוציאה באנרים נהדרים במחלקת המדיה, כאילו העונה נגמרה, ככה זה גם נראה. מ.ס אשדוד באה אחרת כי זו מכבי חיפה, ומרוב שאתה חושש מהמעמד - 28 אלף איש ביציע, קבוצה קטלנית ממול - אתה מוציא מעצמך אנרגיה. הפועל חדרה מעדה אתמול מול נס ציונה, ועוד בבית. תחושה קשה של משחקים שככל שיעבור הזמן, יהפכו לפחות רלוונטים. ואין אוהד כדורגל שלא רוצה שהקבוצה שלו תישאר רלוונטית, בוודאי בשלב שהוא יכול להתרווח בכסא המתקפל ביציע, ולנסות ליהנות תמורת 60 שקל פלוס עמלה.
המזל הוא שבית"ר ירושלים והפועל תל אביב משחקות באותו פלייאוף, מזל גדול שזה גם בפלייאוף התחתון. אני בספק אם יהיה עוד משחק עד סוף העונה בפלייאוף התחתון שיביא 9,000 צופים, כמו אתמול בטדי. המזל הרע של הפועל תל אביב, שהיא בסכנת ירידה, והייתה צריכה לפגוש אתמול את בית"ר ירושלים, שהפסידה לה ולסכנין בשני המחזורים האחרונים של הליגה הסדירה. לא צריך את מלחמת האחים ברחובות כדי להבין מה המשמעות של ההפסדים האלה עבור אוהדי בית"ר ירושלים. במילים אחרות: להפועל תל אביב לא היה סיכוי אתמול.
ובכל זאת, אולי בעצם כן היה לה סיכוי, אם רועי ריינשרייבר היה שולח למקלחת מוקדמת את השוער מיגל דה סילבה, אבל לא הוא (ממרחק של מטר) ובעיקר לא שופט ה-VAR שלומי בן אברהם, חשבו שהכתף שהכניס בעוצמה דה סילבה בפניו של עומר סניור, היו שווים הרחקה.
תפקידם של שופטים - ורועי ריינשרייבר הוא בעיני השופט הטוב בישראל - הוא לשמור על בריאותם של השחקנים, בוודאי כשמדובר בפגיעת ראש. בן אברהם אפילו לא קרא לו למסך הוידיאו, לחשוב שוב, ובכלל לא משנה (למרות שזה ברור) אם זה היה כתף או חזה. זה היה נראה כמו אגרוף לפנים. בית"ר ניצחה בצדק, אבל הצדק לא נעשה כלפי הפועל תל אביב.