קצת הזוי דווקא בימים אלה לכתוב שחלה נסיגה משמעותית בפטריוטיות של שחקני הנבחרת הלאומית שלנו. בתקופה בה המדינה שלנו מתפרקת, מתרסקת, מפולגת, ובתחילתה של מלחמת אחים, השאלה סביב רמת האינטרס האישי של הכדורגלן הישראלי על חשבון המדים הלאומיים נראית לא רצינית. אולי אפילו בריחה מהמציאות.
אבל אם ניקח בחשבון שהשנאה, התיעוב, והאלימות במגרשי הכדורגל לא החלו רק בחודשיים האחרונים, ומלחמת אחים קיימת בין מחנות האוהדים זה עשרות שנים, אפשר וצריך בהחלט לעסוק בשאלה המטרידה (לפחות אותי) בנוגע לזלזול של כדורגלנים ישראלים במדים הלאומיים. סאגת ערן זהבי, וכעת ההחלטה של דיא סבע לוותר על הזימון לנבחרת, מוכיחות דבר אחד - האינטרס האישי אצל הכדורגלן הישראלי נמצא בראש סולם העדיפויות. וזה לא חדש.
כאשר סבע שיחק במכבי נתניה והפועל באר שבע, זימון לנבחרת היה עבורו דבר ענק. חלום. כאשר זהבי חלם על קריירה באירופה, הנבחרת היתה כל עולמו. כאשר זהבי וסבע שיחקו מעבר לים, הם התלהבו להיות בנבחרת. עבורם אין במה טובה יותר מנבחרת ישראל. זה משדרג את מעמדך באירופה, עשוי לסדר הצעות מפתות מקבוצות אחרות וטוב לא רק לרזומה או לסטטיסטיקה, אלא בעיקר לקריירה ולחשבון הבנק.
ברגע שזהבי וסבע חזרו לישראל כדי לסיים כאן את הקריירה שלהם, הנבחרת הפכה לנטל (זו, לפחות, התחושה שלי). הם כבר לא צריכים את ההצלחה בנבחרת, לא זקוקים לחשיפה באירופה, הם לא מתלהבים ממעקב של סקאוטים במשחקי הנבחרת. זהו, האינטרס נגמר. עזבו אתכם מסיפור החדר, אם בניון וחזן היו מנהלים את הנבחרת לפני 4-5 שנים, נראה לכם שזהבי היה מוותר בגלל הפרשה ההזויה הזו? תשכחו מזה. אם סבע היה משחק עדיין בנתניה או באר שבע, הוא היה מוותר על הנבחרת? הייתם רוצים. הוא היה פותח את הפה על המאמן הלאומי? אין סיכוי. אבל סבע, כמו זהבי, עשה קריירה מעבר לים, עשה חוזים שהעשירו את חשבון הבנק שלו במספרים שהיו עבורו עד לפני כמה שנים לדמיוניים. סבע חזר לארץ עם חשבון בנק יפה (ובהחלט שיהיה לו לבריאות), חשוב לו מאוד להתרכז במאבק האליפות ולהניף צלחת עם מכבי חיפה. הוא כבר לא להוט להיות בנבחרת כי הוא כבר לא זקוק לה לקידום הקריירה שלו.
זהבי וסבע לא לבד. הם לא המציאו את זה. גם מונס דאבור עשה סיבוב על הנבחרת. בלי לזלזל בפגיעה שספג מהאוהדים במשחקי הנבחרת, האם דאבור היה פורש אם היה מתרחש מקרה דומה כאשר שיחק במכבי תל אביב? ממש לא בטוח. החלום הגדול של דאבור היה לקבל חוזה במועדון אירופאי, והוא היה נשאר בנבחרת הלאומית. עם כל הכבוד לליגה שלנו, החשיפה במשחקי נבחרת במסגרת מוקדמות היורו ומוקדמות המונדיאל כבר סידרו להרבה שחקנים ישראלים חוזים חלומיים. כדי להגשים חלום ולקבל הצעה ממועדון אירופאי, דאבור כבר היה דואג להכיל את הפגיעה הקשה.
האם דאבור היה פורש מהנבחרת כאשר הוא שיחק ברד בול זלצבורג לפני שש שנים? הרי רד בול היתה עבורו תחנת מעבר לליגה גדולה יותר (ספרד, גרמניה). אחרי שחתם על חוזה במועדון רביעי באירופה, אחרי קריירה חלומית באירופה, ואחרי שסידר את עצמו ובני ביתו בחוזים של מיליונים, הוא החליט לפרוש. שלא תתבלבלו, דאבור סבל, סבל מאוד, אבל עדיין, אם הוא היה זקוק לנבחרת כדי לקדם את הקריירה שלו, הוא היה נשאר וממשיך לסבול.
שיהיה להם לבריאות. לכולם. אבל הם לא הבעיה. אנחנו הבעיה.
לא רק השחקנים איבדו את הפטריוטיות, את הכבוד הלאומי, את התשוקה להיות חלק מהנבחרת הלאומית. גם המועדונים הגדולים שלנו איבדו. מזמן. גם התקשורת איבדה, אפילו איבדה עצמה לדעת. העיתונאים, הפרשנים, ומי לא - כולם סוגדים לשחקנים שלנו, מהללים אותם, והופכים אותם לקדושים. יכול להיות שזה נובע מהפחד מהם, מהרצון לקבל איזו ידיעת זהב ואולי אפילו איזה ראיון בלעדי. על הדרך גם הם איבדו את הדרך.
שחקן (גדול ככל שיהיה) פגע במאמן הלאומי? המאמן צריך להתנצל, שחקן (חשוב ככל שיהיה) מסרב להיות בנבחרת? המאמן הלאומי צריך להרים אליו טלפון ואולי לשלוח אליו את הגננת. הסופרסטאר שלנו אינו מקבל את ההחלטה של המאמן הלאומי והמנהל המקצועי? מתחוללת כאן רעידת אדמה תקשורתית. השתגענו, כבר אמרנו? אמרנו.
מתי ראיתם את כוכבי העבר הגדולים שלנו (הגדולים באמת) יושבים בתא הכבוד באיצטדיון רמת גן ומעודדים את הנבחרת הלאומית בהתלהבות? מתי ראיתם בבלומפילד, סמי עופר או בטדי את הכוכבים הגדולים שלנו, אלה שלבשו את מדי הנבחרת, עשו קריירה גדולה והפכו לסמלים, מעודדים ומתרגשים ביציע במשחקי הנבחרת? לא ראיתם ולא תראו.
תודו שהתרגשתם והתלהבתם מהתמונות המדהימות של כוכבי נבחרת ארגנטינה, ברזיל, צרפת ועוד, תומכים ומעודדים את הנבחרת שלהם במונדיאל בקטאר מיציעי הכבוד. איך סופרסטארים ענקיים, אגדות גדולות הופכים לאוהדים נלהבים וכמעט מתעלפים ביציע. כמה גדולים, ככה קטנים. ראיתם איך אגוארו קפץ לדשא בסיום גמר המונדיאל והתחבק עם השחקנים כאילו היה על הספסל של נבחרת ארגנטינה? תתארו לכם למשל את איל ברקוביץ' וחיים רביבו אוכלים ביציע את הציפורניים במשחק מכריע של הנבחרת. תתארו לכם את זהבי קופץ מהיציע לדשא, מתחבק ורוקד עם אוסקר גלוך. תמשיכו לדמיין. אנחנו כבר לא פטריוטים. אולי גם לא היינו. בעצם, לפני 30-40 שנה היינו.
איבדנו את הכיוון. הפכנו לעבדים של השחקנים, הפכנו את המאמנים הלאומיים לשק החבטות, הפכנו לשופרות של בעלי המועדונים הגדולים, של הדוברים, של כל מי שרוצה להבעיר כאן שריפות בנבחרת ישראל, והעיקר להרחיק את הלהבות מהם. האמת כבר לא חשובה. הספינים, יצר הנקמה, חיסול החשבונות המטורף, הכול מתערבב במיקסר כדי לגרום לקצר.
עושה רושם, זו לפחות היתה התחושה בעבר של המאמנים הלאומיים, שגורמים במועדונים הגדולים היו מסתובבים עם ג'ריקן של דלק בכל פעם שהנבחרת הייתה מתכנסת. התחושה של המאמנים (חלק מהם התבטאו בקולם) לפיה שחקנים קיבלו תדריך איך להשתחרר מהנבחרת, שחקנים התחפשו לפצועים, והכול בהתאם לאינטרסים של הקבוצות. והאינטרס הלאומי? את מי בדיוק זה מעניין?
היו תקופות שמאמני הנבחרת ניתקו מגע עם מאמנים של הקבוצות הגדולות. הם התלוננו שהם מונעים משחקנים בכירים להגיע לנבחרת. הם התלוננו שיש מאמנים שמחבלים בנבחרת. תשאלו את דרור קשטן ומשה סיני. גם אלי גוטמן היה מתוסכל לא פעם מהמציאות ההזויה שגילה.
זה בסדר גמור שערן זהבי ויתר על הנבחרת או שסבע ויתר על זימונו. זה גם בסדר שדאבור העדיף לפרוש, וגם עומר אצילי (בנסיבות שונות לחלוטין). מי שמאמין במושג "אין שחקן מעל הקבוצה", חייב להאמין הרבה יותר כי "אין שחקן מעל הנבחרת". לא עלינו לאף טורניר עם אף אחד מהם, ואולי גם לא נעלה לטורניר הקרוב בלעדיהם.
מאחר שנבואת הנשיא ממלחמת אזרחים קרובה מתמיד, ומאחר שהאווירה הקשה השוררת בארץ תלווה אותנו עוד זמן רב, צריך לנצל (לפחות בינתיים) את שני המשחקים הקרובים של הנבחרת ושכל אחד - שחקן, אוהד, עיתונאי, פרשן, שדר - כולם, יתחפשו לפטריוטים. אין לנו ארץ אחרת, ואין לנו גם נבחרת אחרת. את כל הרוע, התיעוב, השנאה, וחיסול החשבונות אפשר להשאיר לסיום המשחק נגד קוסובו ונגד שוויץ'. אפשר לבקר גם אם ננצח. הרי תמיד אפשר למתוח ביקורת על ההרכב, על השיטה, על הסגנון, ועל החדר שזהבי לא קיבל. ואפשר גם להיות פטריוטים של הנבחרת. אפשר. תנסו.