הכובש ממרקש: פרידה מז'יסט פונטיין, שיאן הכיבושים במונדיאל בודד

מייקל ריצ'ארדס גילם את קרמר בסיינפלד. א.א. מילן כתב את פו הדב. יש אנשים שמזוהים באופן אבסולוטי רק בזכות יצירה אחת, למרות שהיו רוצים שיכירו אותם גם מעבר לכך. מילן, למשל, שנא את "הדב המטומטם" כפי שהוא הגדיר אותו, כי הוא מנע מדברים אחרים שכתב חשיפה. ז'יסט פונטיין, שהלך לעולמו השבוע בגיל 89, היה מפורסם ברחבי תבל בזכות 13 השערים שכבש במונדיאל אחד ב-1958. תשאלו גם את האוהדים הצעירים, ויש סיכוי סביר שהם מודעים להישג ויודעים לדקלם אותו, אבל אפילו הצרפתים יתקשו להיזכר בפרט נוסף מהביוגרפיה המפוארת של החלוץ.

פונטיין דווקא אהב את זה. הוא ידע להעריך את החשיפה האדירה שהשערים בגביע העולם הביאו לו, ובכלל לא איבד סבלנות כאשר נדרש לענות בפעם המיליון לעיתונאי ששאל אותו אם השיא המיתולוגי יישבר מתישהו. הוא הרבה פחות סימפט את העובדה כי בני הדורות הצעירים נטו לזלזל בכיבושים כי פעם היה קל יותר להבקיע. מבחינת הסקורר, הטענה הזו מופרכת. "שיחקנו עם כדור קשה וכבד, ולחלוצים לא היתה הגנה משופטים מפני מגנים שכיסחו אותנו", הוא הצהיר, והדגיש גם את רמת הארגון הנמוכה.

עד כמה נמוכה? ובכן, לפונטיין לא היו נעליים כאשר הטורניר בשבדיה עמד להתחיל. לכל שחקן צרפתי בימים ההם ניתנו שני זוגות, ובמקרה של החלוץ שניהם נקרעו. הזוג השני יצא מכלל שימוש בדיוק במשחק ההכנה האחרון, והיה צורך לפתור את המצוקה במהירות. למזלו, ולמזלה של הנבחרת, החלוץ המחליף סטפן ברואה היו נעליים במידה זהה לשלו, והוא הסכים להלוות אותן. כך נוצרה האגדה לפיה כבש פונטיין את כל 13 השערים בנעליים שכלל לא היו שלו, והוא סיפר לא פעם בהומור מיוחד: "הצלחתי להבקיע כל כך הרבה כי היו לנעליים האלה שת נשמות - שלי ושל סטפן".

כן, היה לו לב רחב, והוא ידע לפרגן לסובבים. כך נוצרה אגדה נוספת, לפיה פונטיין כלל לא היה אמור להיות בהרכב בשבדיה, והמאמן אלבר באטו העדיף את רנה בליאר - חברו הטוב, שאף התגורר איתו באות חדר בנבחרת ובשורות האלופה ריימס. זה לא היה מדויק, כי באטו שאימן במקביל גם את ריימס הבין היטב באיזה כושר מפלצתי נמצא פונטיין, אבל תחרות באמת היתה שם. בליאר נפצע ימים ספורים לפני גביע העולם ונסע בדמעות הביתה, וכך גם לתקשורת לא היו יותר שאלות לגבי זהות החלוץ המרכזי. כאשר שבו הצרפתים הביתה, פגש אותם בליאר על קביים, ופונטיין אמר לו: "לו היית בריא, אולי היית משחק במקומי וכובש כמוני גם". דמיינו עד כמה מחווה כזו עזרה לידידו להתגבר על התסכול.

בהיעדרו של בליאר, צוות פונטיין לגור בשבדיה בחדר אחד עם ריימון קופה - אחד הכוכבים הגדולים בדורו, ואף מעבר לכך. השעון הביולוגי שלהם היה שונה בתכלית, ופונטיין התעורר כאשר קופה עדיין לא הלך לישון, אבל הם הבינו זה את זה מצוין בחיים ועל המגרש, ושיתוף הפעולה השתדרג עוד יותר כאשר החברות העמיקה. קופה נהנה לסדר את מצבי ההבקעה לפונטיין, וכך נוצר צמד אימתני במיוחד. בן למהגרים מפולין ויליד מרוקו הצעידו את צרפת לחצי הגמר, וגם שם הם היו - לפחות לדעתו של קופה - לנצח את ברזיל. התוצאה היתה 1:1 בזכות בישול של קופה לפונטיין, והצרפתים שלטו במגרש, אבל אז נפצע עוד במחצית הראשונה המגן רובר ז'ונקה. חילופים לא היו בחוקה, הצרפתים נותרו בנחיתות מספרית למשך רוב המשחק, והפסידו 5:2.

לעולם לא נדע מה היה קורה לו המזל לא היה נגד הצרפתים, אבל את השיא של שאנדור קוצ'יש סבר פונטיין דווקא בזכות ההפסד הזה. הוא הבקיע שלושער ב-3:7 על פרגוואי, המשיך עם צמד בהפסד 3:2 ליוגוסלביה, כבש לצידו של קופה ב-1:2 על סקוטלנד, ואז הפציץ צמד ב-0:4 ברבע הגמר מול צפון אירלנד העייפה. שער לרשתה של ברזיל העמיד את מאזנו על 9 כיבושים ב-5 משחקים, ולקראת המשחק על המקום השלישי מול מערב גרמניה דיברו כולם על האפשרות להשוות או לשבור את המאזן שהשיג ההונגרי במונדיאל 1954 - 11 כיבושים. אלה שסיקרו את ההתמודדות העידו כי היא לא היתה קשה, ושערים זרמו ללא הפרעה. פונטיין אפילו העניק לקופה את הזכות לבעוט פנדל כאשר התוצאה היתה 1:1, ובכל זאת השלים רביעיה כדי לעקוף את קוצ'יש ולהתייצב לבדו מעל כולם.

כל זה לא היה קורה אלמלא היה סקאוט של ניס מגלה את פונטיין במשחק ידידות בין סגל משני של צרפת למרוקו, בו שיחק החלוץ דווקא במדי מרוקו. הוא נולד במרקש לאב צרפתי ואם ספרדיה, עבר בשלב מסוים לקזבלנקה וחי בצפון אפריקה עד גיל 20, תוך שהוא כובש בקצב של יותר משער למשחק בליגה המקומית. אנשי ניס זיהו את הפוטנציאל האדיר של הסקורר שבעט ביעילות דומה בשתי הרגליים וניחן גם בניתור מצוין ומשחק ראש משובח. ההזמנה להצטרף למועדון הצרפתי בשכר עתק הדהימה את פונטיין שלקח את הצ'אנס בשתי הידיים, זכה בגביע הצרפתי כבר בעונתו הראשונה ב-1953/54, והוכיח לאביו שבחר את הדרך הנכונה.

האב, מפקח ראשי במפעל סיגריות, סבר כי כדאי לז'יסט להתרכז בכדורסל, כי הכדורגל נתפס כספורט עם סיכוי גבוה הרבה יותר להיפצע. פונטיין באמת היה מוכשר מאוד גם בזריקת הכדורים הכתומים, אבל העדיף לרוץ על הדשא, גם אם היריבים לא ריחמו עליו בלשון המעטה. הוא אפילו השתדל לראות את הצד החיובי של פציעות, כאופטימיסט חסר תקנה. כאשר החמיץ חלק ניכר מעונת 1955/56, זה לא הפריע לניס לזכות באליפות היסטורית, ולריימס להחתים אותו בקיץ במקומו של קופה שעבר לריאל מדריד - למרות שהתפקידים שלהם על המגרש היו שונים.

ריימס היתה אז גאוות צרפת, שהגיעה עם קופה לגמר המהדורה הראשונה של גביע האלופות, בו הפסידה לריאל במותחן גדול, ולכן פונטיין לא היסס לעזוב את האלופה לטובתה. הוא השתלב מיידית, כבש 30 שערים בעונתו הראשונה, ולשיאו הגיע ב-1957/58 כאשר הפציץ 34 שערים ב-26 משחקים בדרך לאליפות, למרות שנעדר במשך כחודשיים בחורף בגלל פציעה במניסקוס. בדיעבד, הוא הגדיר את המנוחה הזו כקריטית לקראת המונדיאל - הוא הגיע לשבדיה הרבה פחות עייף. השבחים זרמו מכל הכיוונים, וגם היריבים העריכו אותו מאוד. דידי הברזילאי הגדיר את פונטיין כחלוץ הטוב ביותר בטורניר, והארי גרג, שוער צפון אירלנד ומנצ'סטר יונייטד, טען: "אפילו בליגה האנגלית לא ראיתי חלוצים עם משחק ראש כה מזהיר".

ספק אם היה בתקופה זו בעולם סקורר מחונן יותר. ב-1958/59 כבש פונטיין 10 שערים בגביע האלופות, וריימס העפילה שוב לגמר מול ריאל מדריד, אותה אימן באופן משעשע לואיס קרניגליה הארגנטיני - החבר שלקח אותו תחת חסותו בניס כשחקן, ולאחר מכן הדריך גם כמאמן. בערב הספציפי הזה הצליחו הלבנים לעצור אותו ולנצח 0:2, אבל פונטיין התגבר על האכזבה והרשית 28 פעמים ב-28 משחקים בליגה הצרפתית בעונת 1959/60. הנבחרת התכוננה אז לאליפות אירופה הראשונה אי פעם. החלוץ היה אמור להצעיד אותה לזכיה - ואז לא היו זוכרים לו רק את השיא בגביע העולם - אבל הגורל רצה אחרת.

במרץ 1960 הוא נפגע בקרסולו, וכל התוכניות נזרקו לפח. זמן קצר אחרי שחזר, בינואר 1961, שוב נשברה רגלו - והפעם זה כבר היה סופי. נסיונות ההחלמה עלו בתוהו, הכאבים היו בלתי נסבלים, ובגיל 28 בלבד נאלץ פונטיין להודיע על פרישה מהמשחק שכה אהב. איכשהו, בסוף אבא שלו צדק בכל זאת, אבל החלוץ לא הצטער כמובן על הבחירה. הכדורגל הביא לו אושר, עושר, תהילה ופופולריות אדירה - גדולה עד כדי כך שההתאחדות החליטה ב-1967 לנסות אותו כמאמן הלאומי, למרות שלא היה לו שום רקע רלוונטי.

היתה זו החלטה ביזארית שהסתיימה באופן ביזארי לא פחות אחרי שני הפסדים בלבד, במהלכם הואשם פונטיין בכך שהתעקש על יישום מלכודת הנבדל, אבל בהמשך היו לו הצלחות גדולות על הקווים. את פריז סן ז'רמן הוא העלה לליגה הבכירה ב-1974, ואת נבחרת מרוקו הצעיד קרוב מאוד להעפלה למונדיאל 1982 - קמרון של רוז'ה מילה הרסו לו אז את החלום. הוא עדיין הרגיש מרוקאי בנשמתו, אבל לא רצה לחזור למולדת, ואת 40 השנים האחרונות לחייו בילה בטולוז, שם הקים עוד בהיותו שחקן פעיל רשת חנויות ספורט.

הקשר לכדורגל נותר הדוק, ופונטיין גם זכה למחווה מיוחדת כאשר גארי ליניקר ביקש להעניק לו את נעל הזהב על השערים שהבקיע ב-1958. פיפ"א החלה לחלק את הפרס רק ב-1982, והחלוץ האנגלי שזכה בו ב-1986 חש שהיה כאן חוסר צדק כלפי הסקורר המיתולוגי, אשר קיבל בזמנו - תאמינו או לא - רק רובה מספונסור שבדי על פועלו בגביע העולם. אז במהלך הטורניר בברזיל ב-2014 נערך טקס בו קיבל פונטיין את הנעל מידיהם של רונאלדו ומישל פלאטיני והתרגש מאוד.

זה נעשה בעיתוי הנכון, כי בריאותו התדרדרה בשנים האחרונות, והשבוע איבד את הכדורגל הצרפתי את האגדה. החלוץ, שהפגין תמיד הומור ואופטימיות, לא היה רוצה שהאומה תתאבל על מותו יתר על המידה, והיה מעדיף שתזכור אותו אופטימי עם חיוך שובב. "אני לא אוהב מסיבות כי אנשים משתכרים שם כדי שיהיה להם אומץ לתפוס בחורות. אני לא זקוק לאלכוהול בשביל זה", הוא אמר פעם. זה היה ז'יסט פונטיין.


עקבו אחרי יוכין בפייסבוק