בשערים 10-11 בבלומפילד מתעבים את גד עמוס. הוא נחשב לאויב בגלל בזבוזי הזמן שלו, בשל העובדה שהוא יודע להעלות את מפלס העצבים עם התנהלות איטית על גבול הפרובוקטיבית. שלושה משחקים ברציפות שמכבי תל אביב לא מצליחה לנצח אותו בבלומפילד בדיוק בגלל הדברים הללו. רחשי הטינה והבוז נשמעו באצטדיון עוד לפני שריקת הפתיחה. הבעיה היא שהרחשים הללו עוברים גם לשחקנים, שמהרגע הראשון הופכים לעצבניים ומתפקדים פחות טוב. כמו בדרבי, גם לפני משחקי בית מול סכנין לוקחים במכבי תל אביב בחשבון שישחקו הרבה פחות זמן בנטו, אבל כשהמחשבה הזאת מחלחלת אליהם, התוצאה היא חוסר יכולת.
אפשר להגיד שעמוס שוב ניצח אתמול פסיכולוגית את מכבי תל אביב. הלוואי שהיא הייתה יכולה להשתמש בעצמה בטיעון הזה. הצרות שלה כל כך יותר גדולות מנאחס של שוער.
מלאדן קרסטאיץ' לא היה, לעניות דעתי, המאמן המתאים למכבי תל אביב. הוא היה משולח רסן, גם במובן הטוב של ההגדרה. הוא יכול היה להתעורר בבוקר אחד ולהציב את סטיפה פריצה כבלם, את שרן ייני חלוץ ואת דניאל פרץ במרכז הקישור. כמובן, הכול על תקן ההגזמה (אם כי לגבי פריצה הוא העלה את האפשרות התאורטית הזאת באחת ממסיבות העיתונאים), אבל מכבי תל אביב לא הייתה יכולה להרשות לעצמה רימון רסס ללא נצרה בעמדת המאמן ולכן אני סבור שהבחירה שלה בוולאדן איביץ' הייתה נכונה.
עד כאן, החלק הפחות טוב. בצד האופטימי יותר, חוסר הגבולות של קרסטאיץ' השתלם לא אחת למכבי תל אביב. כך, למשל, הוא החליט להעלות את אוסקר גלוך לבכורה בליגה בהרכב - דווקא מול מכבי חיפה. אם הוא לא עושה זאת, מי יודע מתי גלוך רואה מגרש. הקבוצה שלו שיחקה כדורגל נטול פחד. זה הסתיים בעונה ללא תואר, אבל במשחקים שנתנו תקווה להמשך ובמה שנראה כמו הנחת תשתית לטווח ארוך.
במכבי תל אביב הזהירות מקדשת הכול. קודם ניתן לשחקן להיות בסגל, אחר כך הוא יעלה למעט דקות, נשאיל, נחזיר, נביא מישהו על המשבצת שלו, נספסל, אולי ניתן דקות, אולי נשאיל שוב. קרסטאיץ' עשה חיתוך מהיר, מאוד לא אופייני למועדון, כשהכניס את גלוך היישר למשבצת של השחקן המרכזי. האם זה השתלם? ובכן, גלוך התגלה ככוכב-על ומכבי תל אביב קיבלה עבורו תמורה הולמת. מצד שני, כשהוא הלך אחרי ה-0:3 על מכבי חיפה שקעה גם התקווה.
מבט לספסל של מכבי תל אביב אתמול מעלה את השמות הבאים: אור יצחק (שוער), יוריס ואן אובריים, שרן ייני, אבי ריקן, איל גולסה, יונתן כהן, אופיר דוידזאדה, מאור קנדיל ודור תורג'מן. הקאמבק של כהן מתגלה כאחד הפלופים הגדולים של השנים האחרונות, ואיש מהשחקנים האחרים אינו בעל אוריינטציה התקפית מובהקת. נשארנו עם השחקן היחיד שהוא כן כזה - תורג'מן.
איני יודע מהי איכותו של תורג'מן והאם הוא חומר למכבי תל אביב. ייתכן שהוא שחקן טוב, יכול להיות שהוא פחות טוב. הוא בוודאי לא אוסקר גלוך, אבל על דבר אחד אין מחלוקת: דור תורג'מן הוא החלוץ היחיד שיושב בימים אלה על ספסל מכבי תל אביב - ועדיין הוא לא מקבל הזדמנות לעלות מהספסל. אם הוא לא טוב, שלא יהיה בסגל. אם הוא מספיק טוב כדי להיות בסגל, הוא צריך לשחק, במיוחד בתנאים שנוצרו.
את אייטור קראנקה קשה להאשים בפיאסקו של השבועות האחרונים. כן, שלוש תוצאות תיקו בארבעה משחקי ליגה חייבות לגרור ביקורת, אבל לספרדי מגיעים מאה ימי חסד ואפילו יותר. הוא ירש את הסגל הזה ואיבד את גלוך, שכשהיה נוכח במגרש אפשר לאיביץ' ולו להשתמש בפארפה גיאגון או בגבי קניקובסקי כשוברי שוויון. עכשיו אין לו את הלוקסוס הזה. אלא שקראנקה עדיין לא מכיר את המועדון ולא מרגיש בנוח להיות קרסטאיץ'. תורג'מן המשיך לשבת על הספסל והמחליפים אתמול היו כהן, גולסה וריקן, שהחליף את כהן. הלכה למעשה, לקראנקה היו חמישה חילופים והוא ניצל רק שניים מהם. זה מה שיש לקבוצה שלו להציע כרגע.
אם בית"ר ירושלים תסיים בפלייאוף העליון והפועל באר שבע לא תזכה באליפות, יוסי אבוקסיס יזכה, קרוב לוודאי, בתואר מאמן העונה. צריך לזכור כיצד החלה בית"ר את העונה, או יותר נכון כיצד כמעט לא פתחה אותה. כשהצליחה כבר לעבור בבקרה היא חטפה תבוסות ממכבי נתניה והפועל באר שבע והפסד בדרבי להפועל ירושלים. הדרך ללאומית נראתה אז קצרה מתמיד.
בית"ר הייתה בתחתית ויחד איתה גם המאמן שלה. המעמד שלו היה נמוך מאי פעם, נראה היה שזו תהיה התחנה האחרונה שלו בדרך לשקיעה מוחלטת וחברות קבע בקרוסלת המאמנים המזדמנים של סכנין/חדרה/קרית שמונה וכו'. ואז אבוקסיס עשה אבוקסיס, הקים לתחייה את ירדן שועה, הוציא את המקסימום מניקולאסקו והשתמש באפקטיביות בחדוות המשחק של אספרייה. ככה פתאום, בלי התראה מוקדמת, בית"ר ירושלים מפלרטטת עם המקום הרביעי עם סגל שברובו מורכב משחקנים חסרי ניסיון ו/או כאלה שמתאימים לתחתית ליגת העל.
זהו אבוקסיס במיטבו, עם הסכין בין השיניים, אלא שפה טמונה גם הבעיה הגדולה שלו: הוא הוכיח שהוא יודע להוציא את המקסימום מהמינימום, אבל בהזדמנויות הלא רבות אך ההגונות שהיו לו בקבוצות צמרת הוא לא הצליח להוציא את המקסימום מהמקסימום. הוא קיבע את עצמו כמאמן יציב, אבל לא ככזה שאפשר לסמוך עליו שיוביל קבוצה עם ציפיות. יכול להיות שטוב לו עם המעמד הזה, רק שהוא עצמו בוודאי זוכר מהעבר הלא רחוק עד כמה מעמד כזה שביר. כרגע הוא נהנה, אבל הוא יודע שעם תפנית קטנה בעלילה הוא יצטרך שוב להיאבק על הישארות בתודעה.
קבוצה אחרת שמפלרטטת עם הצמרת היא מכבי נתניה, שהצליחה להשתחרר מפתיחת עונה מבהילה. בתחילת ינואר כתב כאן ענבל מנור שהעונה של נתניה יכולה להסתיים בפלייאוף העליון או בירידת ליגה. כרגע, לפחות, נראה שהמטוטלת נוטה לאופציה הראשונה.
אני סבור שהשחרור של עדן קארצב עוזר לנתניה. קארצב היה נתון ללא מעט מצבי רוח אחרי המכה המוראלית שספג בעקבות המהלך הלא מוצלח עם דינמו מוסקבה, מכבי נתניה כבר לא תצטרך להיתלות בקפריזיות שלו. הברומטר העיקרי כעת בקבוצה הוא פטריק טוומאסי. הוא פתח רע את העונה, נעדר עקב פציעות שונות, וכששיחק נראה בעיקר חסר ריכוז וחשק.
נגד הפועל ירושלים זה היה טוומאסי במיטבו. הוא בעט שלוש פעמים למסגרת, אחת הפכה לריבאונד שהוביל לשער היתרון והשנייה לשער שביסס את הניצחון, וחילק שלוש מסירות מפתח. הוא הוביל באיומים למסגרת גם בניצחון על נס ציונה ובתיקו בבאר שבע, בו כבש את השער הראשון. הגנאי בן ה-29 לא היה מועמד לעזיבה, אבל עכשיו, אחרי שהחלון נסגר, הוא מרגיש מחויב מתמיד. במחזור הקרוב הוא ונתניה פוגשים את מכבי תל אביב חסרת הביטחון. ניצחון נוסף, ונתניה יכולה לזנוח לחלוטין את הפחדים שבהם הייתה שקועה רק לפני פחות מחודש.
היוזמה של מנהלת הליגות ועמותת איגי לעלות עם חולצות עם סמל הגאווה נתקלה בכתף קרה מצד מרבית השחקנים של סכנין וחלק מהזרים ברחבי הליגה, ושמה אותה בעמדה בעייתית, בעיקר בשל העובדה שחשפה עד כמה ההומופוביה, או לכל הפחות חוסר הרצון לקבל את הקדמה, עדיין מושרשת בחברה הישראלית ומחוצה לה. ועדיין, הרוב המוחלט של השחקנים לבש את החולצות והראה כי החלק המלא בכוס גדול ממחצית.
מה צריכה מנהלת הליגות לעשות לשחקנים שסירבו ליישר קו עם היוזמה? כלום. זכותם להתנגד, בין אם בשל אידיאולוגיה או בגלל לחצים חברתיים. עצם העובדה שהיא בחרה בצעד אמיץ כל כך, וששחקנים רבים שיתפו פעולה עם היוזמה הזאת, היא הניצחון האמיתי. כל השאר הוא רק רעש רקע.