בא לשכונה בחור חדש. ברק בכר זוכה למבול של סופרלטיבים (ובצדק), הוא נהנה ממעמד של המאמן מספר 1 בליגת העל. הוא אינטליגנט, הוא חביב, הוא מרואיין שלא בורח משאלות מציקות, והוא אפילו יודע לענות בכנות רבה, גם אחרי הפסדים מביכים ומפלות קשות. בכר חתום על הישגים מדהימים בשנים האחרונות, אבל לפעמים נדמה כי הוא בועט בדלי החלב אותו הוא התאמץ למלא שנה אחרי שנה, הוא מחליט שנמאס לו לקבל מחמאות משדרנים, פרשנים, וכותבי טורים רבים, והוא מחליט לעצבן את כולם. לפעמים נדמה שהוא רוצה לנפץ את הסטיגמה של מאמן מאופק. האינטליגנט. זה שיודע להפסיד בכבוד ולמהר ללחוץ לכולם את היד, כמו ג'נטלמן אמיתי.
בכר מאמן מצוין. יש לו כבר חמש אליפויות, יש לו סיכוי טוב לזכות באליפות שישית ברציפות ולרשום הישג חסר תקדים. יש לבכר עוד תארים, יש לו אפילו הישגים מרשימים בזירה האירופית. גם עם הפועל באר שבע בליגה האירופית, וגם עם מכבי חיפה בליגת האלופות. בהיבט המקצועי בכר כבר לא צריך להוכיח כלום לאף אחד. בגיל צעיר, 43, הוא כבר נחשב לאחד המאמנים הגדולים והמוכשרים שהיו לנו כאן, ובקצב הזה, הוא עוד עשוי לקטוף את התואר של הגדול מכולם מדרור קשטן.
בכר הוכיח בשנים האחרונות שהוא לא מאמן מקובע. לא מיושן, לא הגנתי, ומבין את המשחק היטב. בכר גם נחשב לאחד הטקטיקנים הגדולים שהיו לנו על הקווים. מזכיר אפילו את שלמה שרף. יש הטוענים כי בכר מיצה את עצמו בכדורגל הישראלי והוא חולם לקחת את האליפות השישית ולמצוא ג'וב מעבר לים. לא בקפריסין. באחת הליגות הטובות באירופה. יכול להיות שהרצון העז שלו להיות הגדול מכולם, לרשום הישג חסר תקדים של שלוש אליפויות ברציפות בשתי קבוצות שונות, גרם לו להתנהג בצורה לא מכובדת, לא מכבדת ולא ראויה אתמול בבלומפילד? ממש לא.
ההתנהגות של ברק בכר אתמול בבלומפילד, היא חלק מתפיסת העולם של המאמן המצליח. כך לפחות זה נראה מהצד. מכבי חיפה הגיעה למשחק העונה אחרי 11 ניצחונות רצופים, כאשר רבים כבר הכתירו אותה כאלופה, ודווקא במשחק שאמור היה לסגור למעשה את סיפור האליפות, המכונה של בכר התפרקה. ההתגרות של המאמן בשופט אוראל גרינפלד והקריאה שלו להוציא לו צהוב, רגע אחרי שהשחקן שלו מוחמד אבו פאני הורחק, היא לא מקרית.
ברק בכר סיגל לעצמו עם השנים דפוס התנהלות קבוע בכל הקשור לשופטים. זה התחיל בהפועל באר שבע ונמשך זו העונה השלישית במכבי חיפה. איך אמר בכר בסיום ההפסד למכבי: "אמרתי לשופט 'תביא לי צהוב והוא הביא לי אדום'. בכר התגרה בשופט. האמירה שלו שלוותה בזלזול ובוז כלפי השופט, רגע אחרי שהרחיק לו שחקן (בצדק), היא מעשה פסול, שחצני וחייב תגובה הולמת מצד השופט.
חדי העין המקצועית, אלה שעוקבים אחרי ההתרחשויות על הספסל של מכבי חיפה, ובעיקר על הקווים, ודאי רואים שם דפוס התנהלות קבוע. לא מדובר בפליטת פה, לא במשהו מקרי, ההתנהלות של ברק בכר על הקווים היא חלק מתוכנית העבודה שלו, היא חלק מהאסטרטגיה שלו כמאמן מצליח. מי שעוקב אחרי ברק בכר, ודאי שם לב שגם בהפועל באר שבע הוא פעל באותה אסטרטגיה. והוא ודאי אמר לעצמו, אם זה עבד כל כך טוב בבאר שבע, אז למה לא להמשיך עם אותו קו במכבי חיפה?. הרי עם הצלחות אי אפשר להתווכח.
אחרי כל תואר שברק בכר זכה בו, הוא ידע לפרגן לצוות המקצועי שלו. בכר ידע לאורך השנים לבחור צוות מנצח. ומעבר לעניינים המקצועיים, בכל הקשור להתנהלות על הספסל ועל הקווים, יש בקבוצה של בכר חלוקת עבודה ברורה. היא מתחלקת בינו, לבין עוזרו הנאמן גיא צרפתי, ומאמן הכושר הוותיק דרור שמשון. בכר אוהב ומתרגל היטב לא רק את סגנון הלחץ על שחקני היריבה, אלא גם על השופטים. הוא והצוות שלו עושים זאת במיומנות יוצאת דופן, תוך תיאום נדיר ומתוזמן היטב. והכל בהתאם להתרחשויות במגרש.
אחרי שנים של כישלונות והתרסקות, ברק בכר הצליח לבנות במכבי חיפה מועדון בריא ומצליח. בכר מנהל את המערכת ברמה הכי גבוהה שיש. והוא עושה זאת לבד. בלי מנהל מקצועי, בלי נציג הבעלים, בלי סוללה של בעלי תפקידים ואנשי מקצוע זרים. בכר בנה מערכת משומנת, ממושמעת, הוא בנה בחיפה אימפריה. הרבה יותר גדולה מזו שהכרנו בעבר הרחוק.
בכר לא חשב רק על שיטת משחק, הוא לא הסתפק בהכנת תוכנית משחק אלטרנטיבית במקרה שנקלעים לפיגור, הוא גם לא הסתפק בהיערכות טקטית בהתאם לכל יריבה שהוא משחק נגדה, בכר חשב גם על הצד הפסיכולוגי. לא רק של השחקנים שלו, לא רק של מאמן ושחקני היריבה, אלא גם ובעיקר זה של השופטים. צריך לעקוב אחרי הספסל של מכבי חיפה, לראות את המבטים בין בכר- צרפתי- שמשון, את הקריצות ביניהם, הם מדברים ביניהם עם המבטים. פעם בכר צועק ומעיר לשופט המרכזי, פעם לשופט הקו, ופעם לשופט הרביעי. זה יעשה כמובן בליווי תנועות ידיים, כאלה שהשופט המרכזי יראה מרחוק ויבין שבכר עצבני על השיפוט.
ורגע לפני שהשופט מאבד את הסבלנות שלו כלפיו, גיא צרפתי ממהר לקום מהספסל ולהעיר לשופט, לקוון, לשופט הרביעי, וגם הוא כמובן, תוך כדי הנפת הידיים בתנועות עצבניות. ואם צריך (וצריך לפעמים) קופץ מהספסל מאמן השוערים דרור שמשון ומעיר לשופטים. וכך חוזר הניגון. בכר דואג תמיד שהשופטים יראו שהוא מאוכזב מהם, שהם טועים, שהם עושים לקבוצה שלו עוול נוראי.
פעם בכר משתולל ומקבל כרטיס צהוב, פעם צרפתי צועק על השופט ומקבל צהוב, ופעם זה שמשון. ובמשחקי העונה, בכר, צרפתי ושמשון יורדים מהפסים וסופגים כרטיסים אדומים. נראה כי לא אכפת לבכר להיות לפעמים ממלכתי ורגע אחרי שכונה. לא אכפת לו מה יגידו עליו, ולא אכפת לו לספוג הרחקה המלווה בביקורת. המטרה שלו ברורה. להפגין כוח, להפגין עוצמה, להפחיד את צוות השופטים ולתת להם תחושה שהם חייבים לקבוצה שלו. כך לפחות זה נראה מהצד.
בעיקר במשחקי עונה ברק בכר מאבד את זה. כמאמן הפועל באר שבע, במשחק נגד מכבי חיפה, בכר התפרץ לעבר השופט רועי ריינשרייבר ואמר לו "אתה בושה". זה קרה אחרי שהשופט הרחיק את לואי טאהא. בכר המשיך ואמר לשופט: "אתם בושה וחרפה". כמאמן מכבי חיפה, במשחק העונה בבאר שבע, במשחק המפורסם בו רז מאיר הורחק במחצית אחרי דין ודברים עם אריק בנדו, שהיה עוזרו של רוני לוי, הוא התפרץ על השופט רועי ריינשרייבר ואמר לו: "בושה, לא היה דבר כזה, פשוט שערורייה". בכר איבד את זה לגמרי והלך לכיוון הספסל של באר שבע וזרק כמה אמירות לא ראויות לבנדו ולוי. והיו עוד משחקים בהם בכר איבד את הממלכתיות והתנהג בצורה מזלזלת ושחצנית.
לזכותם של גיא צרפתי ודרור שמשון, הם מצייתים לנוהל הלא כתוב. ראיתם פעם מאמן כושר שהורחק מכמה משחקים ונקנס? דרור שמשון. הוא אפילו נכנס לחדר ההלבשה של השופטים וסירב לצאת עד שספג אדום. וספג אדום. ראיתם פעם עוזר מאמן שהורחק משלושה משחקים ונקנס? גיא צרפתי. והכל בגלל התפרצות והעלבת שופט. הטקסטים לרוב קבועים: "מה שאתם עושים זו בושה וחרפה". האמירה הזו הובילה את צרפתי להרחקה משלושה משחקים (לזכותו של צרפתי ייאמר שהוא פרסם מייד פוסט באינסטגרם בו הודה שטעה והתנצל).
יכול להיות שבכר החליט לאמץ את השיטות שהמציא מוריניו? יכול להיות. דפוס ההתנהלות של שניהם דומה. שניהם מרבים להתעסק עם השיפוט, שניהם נותנים לצוות המקצועי שלהם להשתתף בעליהום על השופטים, ושניהם סופגים הרחקה מהמגרשים. שניהם מאמינים ששיטת הלחץ תניב פירות בסופו של דבר.
שלא תתבלבלו. ברק בכר מאמן מצוין. מאמן מעולה אפילו. ולרוב גם אדם נעים הליכות. הוא גם מהמאמנים הבודדים שיודעים לבקר את עצמו ולפרגן ליריבות שמנציחות אותו. אבל מי שדוהר לאליפות השישית ברציפות ורוצה לזכות בתואר המאמן הישראלי הגדול ביותר בכל הזמנים, מומלץ לו להחליף סגנון. לא על המגרש. על הקווים.