המחשבה הראשונה שעלתה בי, כשאיגוד הכדורסל הודיע ביום שני האחרון על כינוס מסיבת העיתונאים שבה גל מקל יודיע על סיום הקריירה, הייתה שהקפטן הפורש של נבחרת ישראל לא זכה במחוזותינו להערכה שהוא ראוי לה. אתם יודעים, "אנדרייטד". שאנחנו נפרדים מאחד הכדורסלנים הכי משמעותיים כאן כשרבים לא תופסים אותו כאחד כזה. שזה מוזר.
אבל כזה הוא גל מקל, ויש לכך כמה סיבות. למשל, הקדנציות הלא מוצלחות שלו במכבי תל אביב. הרי כל אלה שנמנים בין גדולי הענף בישראל מזוהים בדרך כזאת או אחרת עם הגופייה הצהובה - מ.י.ק.י, ג'מצ'י, קטש, כספי וכן הלאה. וזה טבעי, לאור העובדה שמכבי תל אביב, על שלל הצלחותיה בזירה האירופית והדומיננטיות ההיסטורית שלה בזירה המקומית, זוכה מאז ומתמיד לסיקור תקשורתי נרחב יותר וכתוצאה מכך גם מושכת עניין גדול יותר מחובבי הכדורסל המקומי. אבל מקל לא שותף ולו לדקה כשחזר אליה ממכללת וויצ'יטה סטייט ב-2008, ובהקשר של מכבי הוא זכור בעיקר מעונת חמשת המאמנים ב-2016/17.
דבר נוסף שהשפיע, הוא שהרכז בן ה-34 וחצי תלה את הנעליים מבלי שהיה מזוהה לאורך הקריירה עם איזושהי קבוצה ישראלית, מה שהפך אותו אוטומטית לשחקן שיותר קשה לקהל אוהדים כזה או אחר לחזק את הנרטיב סביבו כ"אחד מהגדולים". הקריירה של מקל עברה בתחנות איטלקיות, רוסיות וספרדיות למיניהן, הרחק מעיניו ומתודעתו של האוהד הישראלי הממוצע.
מה שאירוני כאן, הוא שאלה בדיוק הסיבות להוקיר את הגדולה של מקל. לא רק שאת הישגיו הנדירים בליגת העל הוא רשם לרוב מחוץ למכבי תל אביב - בשונה מאבישי גורדון וגוני יזרעאלי, שני השחקנים היחידים מלבדו שזכו בשתי אליפויות עם שתי קבוצות שונות שלא לובשות צהוב, מקל עשה זאת כשחקן מפתח הן בגלבוע/גליל של 2010 ובמכבי חיפה של 2013.
בחירת הקבוצות שלו לאורך הקריירה אמנם גבתה מחיר, ומנעה מהגארד הרמת-שרוני למצוא בית אמיתי, אולם היא כזו שצריכה להוות דוגמא לכל שחקן מקומי. מקל אף פעם לא היסס לצאת מאזור הנוחות ולאתגר את עצמו כדי לשחק ברמות הכי גבוהות. מעטים הספורטאים הישראלים בכלל, והכדורסלנים בפרט, שהיו שורדים לאורך מרבית הקריירה מחוץ לסביבה המשפחתית, הנוחה והתומכת כאן בארץ. מקל אף פעם לא בחר בדרך הקלה. הוא פילס לעצמו דרך בקבוצות ובליגות החזקות באירופה, דרך מוסר עבודה אדיר ובלתי מתפשר - שעליו, לשם שינוי, הוא כן קיבל קרדיט לאורך הקריירה.
זו גם התכונה שהפכה אותו לישראלי השני ב-NBA. נדמה שגם זה עבר לידנו, ולו בשל זניחות מעמדו ומיעוט דקותיו של הרכז בדאלאס מאבריקס ובניו אורלינס פליקנס. לא מספיק דיברנו על איך שמקל, בניגוד לעומרי כספי ודני אבדיה שסומנו מתחילת הדרך כפוטנציאלים לליגה הטובה בעולם, הגיע לשם בלי שבכלל ספרו אותו כאחד שמסוגל.
בשביל להבין עד כמה מדובר באיש של מעשים ולא של דיבורים, מספיק לחזור כשש שנים לאחור, לתקרית 19 השניות עם רמי הדר במכבי תל אביב. כמה ספורטאים כאן אתם מכירים, שאחרי החילוף המשפיל ההוא וטרנד הטוויטר #יותר_ממקל שבא בעקבותיו, היו נמנעים מלצאת לטנף בתקשורת, ולהפעיל את כל הפמליה נגד המאמן, המועדון, העולם ואחותו? הקלאס שבו הגיב מקל לסיטואציה הלא נעימה, הוא מה שמייחד אותו בנוף הספורטיבי שלנו. אותו קלאס שראינו גם כשאבדיה התפרץ עליו במאני טיים נגד פינלנד באליפות אירופה האחרונה. בכדורגל זה היה נגמר בהצמדת מצחים בואכה סטירה סטייל לוזון למורגן.
באירוע הפרישה שלו הוא תיאר בעצמו: "הרבה פעמים הרגשתי שאני שחקן של נבחרת ישראל לפני שאני שחקן של מועדון כלשהו". כי מקל תמיד היה שם בשביל הנבחרת. כרכז ראשון שצביקה שרף זרק למים בגיל 21 באליפות אירופה, ב-2015 כשחקן מוביל בקמפיין הכי טוב שלנו ביורובאסקט בעשור וחצי האחרונים, וגם בחמש השנים האחרונות, כקפטן שהוביל את חילופי הדורות ונשאר "להראות את הפרצוף" אחרי המפלה הביתית ב-2017.
נכון שהיו פספוסים. אולי גם היה שם פוטנציאל לגעת בפסגות גבוהות יותר. אבל בגלל כל אלה - ההישגים, האישיות והמודל לחיקוי שהוא סיפק ביותר מאספקט אחד - הפרישה שלו צריכה להיות מלווה בהאשטאג חדש: #יותר_כמו_מקל. נקווה שיצמחו עוד כאלה בספורט הישראלי.