ביט בוקס: דירוג כל הקבוצות בקונפרנס המערבי ב-NBA

אחרי דירוג קבוצות המזרח, הגיע תורו של המערב. תזכורת: מדובר בדירוג שמשלב בין איכות לאטרקטיביות, בעזרת נוסחה מורכבת שמשתנה בהתאם לחשק שלי בכל רגע נתון. נתחיל.

בפסיכולוגיה יש מושג שנקרא IP, בעברית מטופל מזוהה, המתייחס לדמות שנבחרה באופן לא מודע על ידי קבוצה כדי להחצין את הבעיות והקונפליקטים של הקבוצה. לפי התיאוריה הזו הדמות הבעייתית, זאת שתמיד מסבכת ומסתבכת, מבטאת סימפטום של בעיה מערכתית. דריימונד גרין תמיד היה ה-IP של גולדן סטייט, תמיד הייתה תחושה שכשהוא מתפוצץ הוא מבטא את המתח שהצטבר בקבוצה. מאוד יכול להיות שההתפוצצויות שלו עזרו לאוורר מתחים שאחרת היו ממשיכים להצטבר מתחת לפני השטח, שזה חלק ממה שאפשר לווריירס לשרוד מנטאלית בצמרת הגבוהה כל כך הרבה שנים. על האגרוף של גרין לג'ורדן פול ניתן לדון מהרבה מאוד נקודות מבט, רובן כבר זכו לדיון. נקודת המבט שלי היא של דריי כ-IP, של האפשרות שהוא שוב ביטא מתחים מערכתיים. סביב החוזים הבאים, סביב תהליך חילופי הדורות, אולי פשוט סביב הקושי לגייס כוחות מנטאליים לריפיט אחרי הטלטלות של השנים האחרונות. יכול להיות שבסוף השנה נחזור לאגרוף הזה כסמל לכך שלשחקנים של סטיב קר נשארו כוחות רק לעונה גדולה אחת, אבל אולי זו שוב הייתה הדרך של הווריירס לאוורר את הבעיות במקום לתת להן להתבשל לאורך העונה.

מבחינה מקצועית, גולדן סטייט בנויה נהדר להמשיך להיאבק על התואר. הגמר מול בוסטון היה הסדרה הגדולה בקריירה של סטף קרי, קליי תומפסון אמור להיות יציב יותר בעונה שהוא פותח מההתחלה, גרין עצמו כבר לא האתלט שהיה אבל עדיין מהעוגנים ההגנתיים הגדולים בליגה, אנדרו וויגינס מצא את מקומו בקבוצה ויגיע לעונה הקרובה עם המון ביטחון. על הספסל יחכה הדור הבא. פול הגיע לתקופת ההכנה עם כמה שדרוגים חדשים, ג'ונתן קומינגה ומוזס מודי תרמו בפלייאוף כרוקיז ונראים בשלים לקפיצת מדרגה משמעותית ביכולת ובמעמד, ג'יימס ווייזמן הוא סנטר עם פוטנציאל התקפי עצום. אלה ארבעה שחקנים בני 20-23 שלפחות שלושה מהם בנויים לתרום כבר עכשיו (ווייזמן הוא עדיין סימן שאלה) ובעתיד עשויים לאפשר תהליך חילופי דורות חלק. הספסל יכלול גם את דונטה דיווינצ'נזו וג'מייקל גרין, עוד שתי החתמות קטנות וחכמות של בוב מאיירס.

זאת עונת הקאמבקים במערב, ולדנבר יש שניים כאלה. ג'מאל מארי חוזר אחרי שהחמיץ את כל העונה שעברה, מייקל פורטר ג'וניור חוזר אחרי שהחמיץ את רובה. אם אלוהי הכדורסל לא יהיו אכזריים במיוחד, השנה סוף סוף נראה את שניהם בפלייאוף יחד עם הגרסה הנוכחית של ניקולה יוקיץ', גרסת ה-MVP. הגיע הזמן להבין איך זה נראה כשנבנית סביב הג'וקר קבוצה שניתן לרוץ, או במקרה שלו בעיקר ללכת, איתה עד הסוף. בהתקפה הוא כל יכול, וככל שהשחקנים סביבו טובים יותר המשמעות שלו גדולה יותר. בשנתיים האחרונות הוא הפך גם לשחקן הגנה מצוין בעונה הרגילה, כזה שתמיד נמצא במקום הנכון, אבל בפלייאוף הוא תמיד ייתקל בקבוצה-שתיים שיכולות לנצל את הכבדות שלו עם סקוררים שתוקפים אותו בחסימות או חמישיות של קלעי חוץ. ההתמודדות של הנאגטס עם יריבות כאלה היא מסוגיות המפתח של העונה.

אם תהיה בריאה, זו תוכל להיות הקבוצה הגדולה בתולדות הנאגטס, מועדון שמעולם לא הגיע לגמר מאז שהצטרף ל-NBA. מארי הוא סקורר נפלא וכימיית הפיק נ' רול שלו עם יוקיץ' נדירה. פורטר הוא סקורר מדופלם נוסף בגובה 2.08 מטר, שיעשה הרבה בעיות לכל הגנה כאופציה שלישית. הקיץ הגיעו קנטביוס קולדוול פופ וברוס בראון, שני שחקנים שמתאימים כמו כפפה לצרכי הקבוצה: שחקני כנף הגנתיים שאוהבים לנוע ללא כדור, קולעים מבחוץ (KCP יותר, בראון פחות) וצברו ניסיון פלייאוף. הם יצטרפו לארון גורדון כדי ליצור את היחידה הלוחמת סביב הכוכבים. אל השישה שהוזכרו עד כה ניתן להוסיף את בונז היילנד, הגארד הצעיר והמרשים שצפוי לקבל לא מעט דקות כסקורר הבכיר מהספסל. דנבר שייכת לרשימה המצומצמת של מועמדות בכירות לאליפות, לא פחות.

ממשיכים עם קאמבקים ועם מועמדות רציניות לאליפות. המתקמבק העיקרי הוא קוואי לאונרד, שלא שיחק כל העונה שעברה. בפעם הקודמת בה חזר לאחר עונה בה (כמעט) לא שיחק הוא הוביל את טורונטו לאליפות. האם הוא יכול לעשות את זה שוב? כמה פעמים ניתן להחמיץ עונות שלמות בלי שזה יפגע באיכות? אם מחפשים שאלות מפתח לעונה, תעלומת קוואי היא אחת הבולטות, כי יכולת קרובה לשיא שלו תצרף גם את הקליפרס לרשימה המצומצמת של הקונטנדריות. קאמבק נוסף שיתרחש בלוס אנג'לס הוא של ג'ון וול, שלא ממש משחק כדורסל כבר ארבע שנים. וול יצטרך לשכנע גם שנשאר לו מה להציע וגם שהוא יודע להתאים את עצמו לסיטואציה שונה לחלוטין מכל מה שהכיר, לתפקיד משני בקבוצה גדולה. לעומת קוואי, וול הוא בונוס עבור הקליפרס, אך יכול להתברר כבונוס משמעותי.

הסיפור של הקליפרס כקבוצה הוא שמדובר באוסף הרחב ביותר של שחקני כנף איכותיים בערך באותו הגודל שאי פעם ראיתי בקבוצה אחת. קוואי, פול ג'ורג', נורמן פאוול, מרכוס מוריס, רוברט קובינגטון, ניק באטום, טרנס מאן - ניתן להרכיב שלל חמישיות רק מהם. וול הוא פוינט גארד, אבל שייך לחבורה הזאת מבחינת הנתונים הפיזיים. כולם קולעים מבחוץ, כולם שומרים טוב, יש בחבורה הזאת גם מספיק יכולת יצירת מצבי זריקה ומסירה. טיירון לו כנראה יפתח בחמישייה עם רג'י ג'קסון כרכז ואיביציה זובאץ כסנטר, אבל הגרסה המעניינת של הקליפרס היא זו שכוללת חמישה שחקני חוץ בגודל דומה, כשבהתקפה כולם משחקים בחוץ ובהגנה מחליפים כל חסימה, בלי אף חוליה חלשה בשני הצדדים. קיבלנו הצצה לפוטנציאל העצום של הגרסה הזאת בפלייאוף 2021, לפני הפציעה של קוואי, וזה היה בלי וול, פאוול וקובינגטון. השנה, אם כולם יהיו בריאים, לו יוכל להעביר סדרות שלמות רק עם הרכבים כאלה.

מי שרוצה לראות כדורסל מהעתיד מוזמן לחפש משחקים של הגריזליס השנה. הם יותר מהירים, יותר חזקים ויותר נחושים מהיריבים שלהם, בימים טובים שלהם הם יכולים לגרום לכל קבוצה בליגה להיראות חסרת אונים, והיו הרבה כאלה בעונה שעברה שהייתה מוצלחת הרבה מעבר למצופה. ממפיס היא פשוט הקבוצה עם העתיד המבטיח בליגה. ג'ה מוראנט בדרך הבטוחה להיות סופרסטאר בכיר. ג'ארן ג'קסון ג'וניור בדרך הבטוחה להיות אחד משחקני ההגנה החשובים ב-NBA, ובפלייאוף מול גולדן סטייט הראה את הפוטנציאל ההתקפי של שחקן מעל 2.10 מטר עם קליעה מבחוץ, יכולת חדירה ומהלכי פוסט. סימן השאלה היחיד קשור לבעיות הבריאות של שניהם. ג'ה הספיק להיפצע כמה פעמים בקריירה הקצרה שלו, כולל במהלך הסדרה מול הווריירס. האינטנסיביות בה הוא משחק מצריכה גוף של איירון מן שכנראה אין לו, חוסר הפחד בו הוא מגיע לצבע יכול להפוך לחיסרון כשהגוף נחבט פעם אחרי פעם. טריפל J כבר החמיץ עונה כמעט מלאה אחת וכעת יחמיץ את פתיחת העונה לאחר שעבר ניתוח בכף הרגל. זו לא פתיחה מבשרת טובות לקריירה מהבחינה הזו.

ההבטחה רק מתחילה בשני הכוכבים. הג'נרל מנג'ר זאק קליימן והמאמן טיילור ג'נקינס מסתמנים כשניים מהבכירים בתחומים בליגה, הראשון בוחר עוד ועוד צעירים נהדרים והשני משלב אותם בקבוצה המצליחה. הקיץ קליימן העדיף לוותר על ד'אנטוני מלטון וקייל אנדרסון, שני שחקני רוטציה, כנראה מתוך הבנה שעם כל הכבוד להצלחה העכשווית המטרה היא לבנות לעוד שנתיים-שלוש קדימה ולתת את הבמה לצעירים. והם בהחלט יקבלו את הבמה השנה. דזמונד ביין ימשיך להתפתח כאחד מקלעי השלשות הטובים בליגה, ברנדון קלארק יקבל יותר דקות כשחקן פנים בכיר, זאיר וויליאמס יהיה אחד משחקני הכנף החשובים בקבוצה, סנטי אלדאמה יקבל את המקום בחמישייה עד שטריפל J יחזור וסביר להניח שגם השנה יהיו רוקיז שיוכיחו שהם ראויים לדקות, כי יש כמה מעניינים.

הרגע החשוב בקיץ של הלייקרס היה ההצהרה של רוב פלינקה שהמועדון יעשה הכל כדי לתת ללברון ג'יימס עוד הזדמנות להיאבק על התואר, כולל לשים על השולחן את הבחירות היחידות שהוא יכול לתת, ב-2027 ו-2029. בגלל שהן כל כך רחוקות, אחרי עידן לברון וכשאנתוני דייויס כנראה כבר לא יהיה רלוונטי, ובגלל שכמעט לא יהיו ללייקרס כלים להתחזק עד אז, הבחירות האלה, כשהן לא מוגנות, נחשבות למאוד אטרקטיביות. אז הלייקרס מדורגים גבוה גם בגלל שכמעט בוודאות הם יבצעו במהלך העונה טרייד בו ייתנו את הבחירות האלה ואת החוזה של ראסל ווסטברוק ויקבלו שחקן או שחקנים בכירים. פלינקה כנראה יכול היה לקבל כבר את מיילס טרנר ובאדי הילד מאינדיאנה, אבל שואף ליותר. סביר להניח שהוא יחכה לכוכבים שיהיו מאוכזבים מהקבוצות שלהם לאורך העונה.

גם עד אז יהיה מעניין, מהסיבות הנכונות או הלא נכונות. לברון כנראה ישבור את שיא הנקודות של קארים עבדול ג'באר במהלך העונה (תתכוננו לחגיגה קולנית, ממושכת ומוצדקת), דייויס כנראה יתפוס את הברך פעמיים במשחק עד שייפצע לחודשיים, ובקרוב נדע אם למאמן החדש דרווין האם יש אומץ להעלות את ווסטברוק מהספסל ואיך ראס יגיב אם וכאשר זה יקרה. בניית הסגל סביבם הרבה יותר מבטיחה מהעונה שעברה, פלינקה הביא שורה של שחקנים רעבים בכל מיני עמדות. פטריק בברלי תמיד רעב ותמיד טוב שהוא בצד שלך בפלייאוף, קנדריק נאן המוכשר היה פצוע כל העונה שעברה ורוצה להזכיר מה הוא שווה, לוני ווקר הוא מציאה במחיר מינימלי - שחקן כנף צעיר שעשוי להמציא את עצמו מחדש בסיטואציה הזו, חואן טוסקנו אנדרסון הוא שחקן חכם שיעשה את כל הדברים הקטנים, דמיאן ג'ונס ותומאס בריאנט הם סנטרים עם פוטנציאל. בסוף הכל שוב יהיה תלוי בבריאות של לברון ו-AD, אבל אם הם יהיו בריאים, עם הצוות המסייע הזה, ובהנחה שיהיה עוד טרייד במהלך העונה, זו לא קבוצה שאפשר לפסול את הסיכויים שלה להגיע רחוק.

בגיל 23, לוקה דונצ'יץ' הוא כבר סחורה מוכרת ב-NBA. המספרים שלו בשלוש השנים האחרונות כמעט זהים, יש לו סגנון מובחן וקבצה שבנויה כולה סביבו. זה לא מפריע לו שהוא מוכר כי יש לו פיתרון לכל מה שההגנה מנסה לעשות מולו, אבל עם הזמן הוא הופך לשחקן שפחות מלהיב לראות ביום רנדומלי של העונה הרגילה. מה שכן יהיה מעניין זה לבחון אם ניתן לזהות שדרוגים קטנים שיהפכו אותו לעוד יותר טוב: שיפור קל ביחס אס'/איב', זיהוי מעט מדויק יותר מתי הוא קולע ומתי לא, אחוזי עונשין מעט יותר טובים, הגנה אישית מעט טובה יותר, אולי גם קצת יותר עבודה ללא הכדור. אלה הניואנסים שמבחינים בין אחד השחקנים הטובים בליגה לשחקן הטוב בליגה, ולוקה בהחלט מסוגל לסיים את העונה הזאת עם התואר הלא רשמי הזה.

הקבוצה שסביבו ממשיכה להיראות טובה אבל לא מצוינת. ג'ייסון קיד מצא במהלך העונה החולפת את השיטה ההגנתית שהפכה את דאלאס לקבוצת הגנה טובה, כמעט כל שחקני הרוטציה קולעים טוב מבחוץ ומבינים איך לשחק לצד לוקה, אבל חסר כישרון. מי שאולי יכול לשנות את התפיסה הזו הוא כריסטיאן ווד, שהגיע בטרייד מיוסטון. ווד הוא שחקן פנים מגוון מאוד עם סימני שאלה סביב הגנה ואופי, אבל הוא מעולם לא שיחק בקבוצה תחרותית ובהחלט ייתכן שזה מה שיישר אותו. הוא יהיה שחקן הפנים המוכשר ביותר שאי פעם שיחק עם דונצ'יץ', ולכימיה ביניהם תהיה השפעה משמעותית על העונה של המאבס. קשה לראות את דאלאס מתחרה על התואר אם כל הגדולות יהיו בריאות, אבל יש תסריט אופטימי בו זה אפשרי.

אין לי כוח לדיון על הבריאות של זאיון וויליאמסון, אז בואו פשוט נניח שהוא יהיה בריא וננסה לחשוב מה זה אומר על הקבוצה הזאת. לפני שנתיים ניו אורלינס פיתחה לעצמה זהות סביב זאיון כמוביל כדור, הכל נבנה סביבו. לפני שנה ניו אורלינס פיתחה לעצמה זהות חדשה בלעדיו, נוצרה קבוצה טובה ומגוונת שהגיעה לפלייאוף ונתנה שם פייט. ברנדון אינגרם נראה טוב כסקורר המוביל ששולט בטווחי הביניים, סי ג'יי מקולום הביא לידי ביטוי את הניסיון שלו, יונאס ולנצ'יונאס שלט בצבע, שלושה רוקיז איכותיים ולוחמניים הוסיפו אנרגיות, הגנה וקליעה מבחוץ, לארי נאנס נתן אופציה להרכבים נמוכים.

המטרה המרכזית של המאמן ווילי גרין השנה תהיה לשלב בין שתי הזהויות האלה, בין הדומיננטיות של זאיון למה שנבנה בלעדיו. זה אפשרי. זאיון ואינגרם פועלים באיזורים שונים ויכולים להתקיים במקביל; מקולום יודע לשחק לצד כוכב דומיננטי וייהנה מיותר זריקות פנויות; ולנצ'יונאס פיתח קליעה מבחוץ, מסוגל לקחת צעד בכיוון של ברוק לופז במילווקי ויכול להיות פרטנר מעניין לפיק נ' רול של עמדות 4 ו-5 עם זאיון; הרוקיז הם שחקני משנה שאמורים להמשיך לספק את הסחורה - ההגנה של הרברט ג'ונס היא כבר שם דבר בליגה, חוזה אלבארדו הוא הרכז המחליף המציק שלא מפחד מאף אחד, טריי מרפי הוא קלע מחונן שעשוי לבצע קפיצת מדרגה השנה. הפוטנציאל גבוה מאוד, אבל קודם כל צריך לראות שזה בכלל מתחבר לקבוצה קוהרנטית. וכן, שזאיון נשאר בריא.

הטרייד שהביא את רודי גובר למינסוטה היה המהלך המפתיע של הקיץ, גם בגלל המחיר העצום שהוולבס שילמו על שחקן שעורר לא מעט סימני שאלה בשנים האחרונות, וגם בגלל שהוא הגיע לקבוצה שכבר יש לה את אחד הסנטרים הטובים בליגה. קארל אנתוני טאונס יזוז לעמדת הפאוור פורוורד, והשילוב שלו עם גובר הוא אחד מהמסקרנים בליגה השנה. בעיקר במיס-מאצ'ים הקבועים מול יריבות עם הרכבים נמוכים. האם היריבה תנסה להחביא שחקן חוץ על גובר? האם המאמן כריס פינץ' יעשה מה שביוטה סרבו לעשות וישחק על גובר בפוסט מול מיס-מאצ'ים? האם טאונס מסוגל לרדוף אחרי שחקני חוץ? האם יריבות עם חמישה קלעי שלשות ינצלו את ההרכב האיטי של מינסוטה? האם ניתן יהיה להתמודד איתם בריבאונד? האם טאונס יידע ליהנות מהחסימות המצוינות של גובר?

צמד שחקני הפנים הם לא הסיבה היחידה לסקרנות סביב מינסוטה. אנתוני אדוארדס נמצא בדרך הבטוחה להיות הכוכב הגדול של הקבוצה הזאת. השחקן שנבחר ראשון לפני שנתיים הוא אתלט על, סקורר נפלא, שומר אישי קשוח ושחקן עם אופי כובש. רמת קבלת ההחלטות שלו היא לא של סופרסטארים בכירים, לפחות בינתיים, אך השילוב בין יצירת נקודות להגנה אישית יכול להפוך אותו לשחקן מיוחד מאוד. סביב השלושה האלה יש למינסוטה מעט מדי מה להציע כרגע. דיאנג'לו ראסל אמור להיות הצלע הרביעית, אבל מתקשה מאוד להוכיח שהוא מתאים לקבוצות מצליחות. ג'יידן מקדניאלס המוכשר וקייל אנדרסון המחושב ייתנו דקות טובות בעמדות הפורוורד, אבל בכך מתחילים להיגמר השחקנים שניתן לסמוך עליהם. קשה לי לראות את הוולבס מצליחים בגדול לפני שהם מוצאים בעל בית אמיתי.

רגע לפני כדור הביניים של משחק 7 מול דאלאס בסיבוב השני, פיניקס עוד הייתה אחת הקבוצות הטובות בעולם ומועמדת בכירה לאליפות. מאותו הרגע הכל הלך הפוך. פיניקס הובסה ללא תנאי במשחק 7 בבית על ידי קבוצה שנחשבה לנחותה; היא יצאה בשן ועין מסאגת דיאנדרה אייטון - השוותה את ההצעה שהוא קיבל מאינדיאנה והותירה אותו ממורמר; ההאשמות השונות כלפי הבעלים רוברט סארבר הסתיימו בהחלטה שלו למכור את הקבוצה; ורגע לפני פתיחת העונה התברר שג'יי קראודר דורש טרייד, אז הוא פותח את העונה מחוץ לקבוצה בזמן שאנשי הסאנס מחפשים טרייד שיביא תמורתו פורוורד הגנתי ומנוסה בסגנון...כן, בדיוק, ג'יי קראודר. הווייב השלילי של פיניקס מזכיר את יוטה של העונה שעברה, קבוצה שיטתית ומוכשרת אבל כזו שאולי מתחילה להתפרק מבפנים.

חשוב להדגיש שפיניקס היא לא יוטה. היא כבר הגיעה למרחק שני משחקים מאליפות, הכריחה את יאניס אנטטוקומפו לגלות משהו על עצמו ואת מילווקי להתחבר לכמה משחקים איכותיים מאוד. לג'אז לא היה מנהיג כמו כריס פול וגם לא עתודה צעירה כמו ארבעת השחקנים שישלימו איתו את החמישייה. מהם, כדאי להפנות זרקור לקמרון ג'ונסון, שיתפוס את המקום שקראודר פינה. מדובר בסקורר גבוה שהולך ומשתכלל כל שנה, ואם יש לסאנס סיכוי להשתדרג השנה הוא מגיע ממנו. אבל קשה להשתחרר מהתחושה שלפיניקס הזאת יהיה חסר משהו מול יריבות חזקות באמת, מהסוג שיהיו במערב השנה. היא אולי תמשיך לנצח המון בעונה הרגילה, אבל זו כבר לא נראית כמו קבוצה לאליפות.

זה מעיד הרבה על המערב שקבוצה שאני מאוד סקרן לגביה ומאמין בה מסתפקת במקום העשירי בדירוג, גם כי קשה לדמיין איך היא מצליחה להתמקם הרבה יותר גבוה. פורטלנד עברה מהפך מוזר במהלך השנה האחרונה. הג'נרל מנג'ר ג'ו קרונין פירק כמעט את כל הקבוצה שנבנתה סביב דמיאן לילארד, בנה סביבו קבוצה חדשה בערך באותה רמה והשיג על הדרך כמה צעירים מבטיחים (כדאי לשים לב במיוחד לרוקי שיידון שארפ, שנראה כמו יהלום לא מלוטש). בוואקום התוצאה הסופית של המטאמורפוזה סבירה, אבל כשזוכרים שהכל התחיל מחוסר שביעות הרצון של לילארד מהמצב הקיים אז לא נראה שקרה כאן משהו שיכול לשנות את זה.

לקבוצה החדשה כן יש סיכוי להיות טובה ומאוזנת יותר מהקודמות. ג'רמי גרנט וג'וש הארט הם בדיוק סוג הפורוורדים שלא היו לדיים בעבר - שחקנים שיכולים לשמור על כמה עמדות, לקלוע מבחוץ, לנוע ללא כדור ולהגיע לטבעת עם הכדור. אנפרני סיימונס שפרץ בעונה שעברה ינסה להיכנס לנעליו של סי ג'יי מקולום רק עם יותר גודל והגנה, יוסוף נורקיץ' הוא עדיין סנטר פותח איכותי, גארי פייטון השני מגיע עם האנרגיות שלו והילת הפלייאוף בגולדן סטייט, לצידו הספסל יהיה עמוס בפורוורדים עם פוטנציאל. אבל שוב, אם זה לא יספיק לקבוצה שתעשה רעש בפלייאוף, וזה כנראה לא יספיק, אז פורטלנד חוזרת לנקודת הפתיחה של המשבר שהוביל את דיים לחשוב על עזיבה.

זה השלב בו מתחילה ירידה חדה במערב. סקרמנטו כל כך גרועה כל כך הרבה זמן, שהעפלה לפליי-אין תהיה הישג משמעותי, כמעט היסטורי מבחינתה. לשם כך היא זקוקה לנפילה של אחת מעשר הקבוצות שלפניה, מה שבדרך כלל קורה במהלך עונה ממוצעת, כי הארבע שאחריה לא ירצו לנצח משחקי כדורסל בשנה הקרובה. אבל העפלה לטורניר ההעפלה לפלייאוף נראית כמו המקסימום שהקינגס יכולים להשיג. בעוד שיש לסגל של מייק בראון פוטנציאל התקפי לא מבוטל, קשה לראות אותו משפר משמעותית את ההגנה שדורגה במקום ה-27 בליגה בעונה שעברה.

גם הפוטנציאל ההתקפי וגם החולשה ההגנתית נובעים מהשילוב של דיארון פוקס ודומנטאס סאבוניס כשני כוכבי הקבוצה. הרכז והסנטר הם סקוררים איכותיים עם ראיית משחק נפלאה, הפיק נ' רול בין שניהם יהיה כזה שקשה מאוד לשמור עליו, בטח כשהם יוקפו באופן עקבי בשלושה קלעי חוץ טובים. אבל פוקס הוא אחד משחקני ההגנה הגרועים בליגה וסאבוניס הוא לא סנטר שמרתיע יריבים מלהגיע לטבעת, וכשזו עמדת הפתיחה קשה לבנות הגנה ראויה. פרט לשניים האלה, כדאי מאוד לשים לב לקיגן מארי, הרוקי שנבחר רביעי בדראפט והרשים מאוד בליגת הקיץ ובמשחקי ההכנה. מארי הוא פאוור פורוורד עם פוטנציאל להפוך לשחקן שלם, הוא אתלט עם קליעה טובה מבחוץ, שליטה בכדור, תנועה ללא כדור ונוכחות הגנתית. כרגע הוא המקור היחיד לאופטימיות אמיתית במועדון הכושל בליגה.

די מדהים להיזכר שג'יימס הארדן פתח את שנת 2021 כשהוא עדיין שחקן יוסטון. מהרגע שהוא עזב הרוקטס נכנסו לתהליך בנייה מואץ ואפקטיבי וכיום מדובר בקבוצה עמוסה בצעירים מבטיחים. בראשם ג'יילן גרין, שמרוב האיכות של מחזור הרוקיז בעונה שעברה קצת התפספסה העובדה שב-24 משחקים אחרי האולסטאר הוא קלע 22.1 נקודות למשחק ב-47.6 אחוזים מהשדה, כולל 3.1 שלשות ב-38.7 אחוזים. גרין הוא סקורר נפלא שנראה בשל להתנפל על עונת הסופמור שלו.

בדראפט הרוקטס כנראה שמחו לראות שג'בארי סמית', שהיה מועמד להיבחר ראשון, חיכה להם בבחירה השלישית. סמית' משלב בין קליעה מבחוץ והגנה חזקה ונראה כמו התאמה טובה לקבוצה שעמוסה בשחקנים יוצרים. בין השחקנים האלה ניתן לציין את הסנטר הטורקי אלפרן שנגון, שיוקפץ לחמישייה וינסה להוכיח שהיתרונות שלו עולים על החסרונות, ואת הגארד קווין פורטר ג'וניור שאולי מתחיל לשים את הבעיות מאחוריו ולתעל את הכישרון העצום שלו. זו קבוצה שכנראה זקוקה לעוד שנה-שתיים כדי להתחיל לנצח, אבל יהיה כיף לראות אותה.

כמה חבל על הפציעה של צ'ט הולמגרן, שיחמיץ את כל עונת הרוקי שלו. שחקן הפנים המוכשר והדקיק הוא השחקן המסקרן ביותר במחזור הזה, ו-OKC כל כך דלילה בעמדות הפנים שהוא היה יכול לשדרג אותה משמעותית באופן מיידי. בלעדיו, זו ממשיכה להיות קבוצה שלא מנסה לנצח, שנה שלישית ברציפות. זה מתסכל במיוחד עבור שיי גילג'ס אלכסנדר, גארד שלם ואיכותי, שמבזבז שנים ארוכות בקריירה בזמן שהיה יכול להיות בקלות השחקן השני בקבוצה גדולה כרגע.

לצד שג"א, לו דורט וג'וש גידי משלימים שלישיית שחקני חוץ שאולי תתברר כטובה מדי עבור קבוצת טנקינג. סביבם סם פרסטי אגר מספיק צעירים עם פוטנציאל, כולל שלושה רוקיז נוספים מהמחזור הנוכחי פרט להולמגרן (לשניים מהם קוראים ג'יילן וויליאמס וג'יילין וויליאמס. באמת), כדי שתצא מזה רוטציה מתקבלת על הדעת. אולי זו תהיה עונת הפריצה של אלכסיי פוקושבסקי, סבן פוטר שחושב אחרת משאר בני האנוש, ואז בכלל יהיה כיף.

קשה לפרק את החבילה של קבוצה שרק לפני שנתיים סיימה עם המאזן הטוב בליגה, אבל זו הייתה החלטה נכונה של דני איינג'. יוטה התפרקה מבפנים בעונה שעברה, הגיעה למיצוי, והפירוק המהיר עזר לאיינג' לקבל תמורת מלאה על דונובן מיטשל ורודי גובר, מלאה בעיקר בבחירות דראפט עתידיות. הפירוק עוד לא הסתיים, ויוטה פותחת את העונה כאוסף של שחקנים שבמקרה נמצא שם כרגע, שילוב של שחקנים שעוד לא נמצא להם טרייד, השלמות חוזים מהטריידים וצעירים שכן יש לג'אז עניין כלשהו בהם. קבוצת כדורסל קוהרנטית זו לא.

מבין חבורת הסקוררים החד ממדיים שינסו לחלוק כדור בודד, שני המעניינים הם השניים שהגיעו מקליבלנד. לקולין סקסטון יש ברזומה עונה של 24.3 נקודות באחוזים טובים והוא קיבל מיוטה חוזה ארוך טווח, לאורי מרקאנן הראה באליפות אירופה כמה גבוה הפוטנציאל שלו כספק נקודות. לצידם כדאי לשים עין על מכונת הריבאונד ג'ארד ונדרבילט ולסנטר הגבוה ווקר קסלר כשני שחקנים שעשויים לקחת חלק בעתיד של המועדון. איינג' יעקוב בסוג של עניין, לפחות ברגעים שלא יתפרסם תקציר היילייטס חדש של ויקטור וומבניאמה.

מדברים על וומבניאמה? יופי. זו הזדמנות להבהיר שברמת הפוטנציאל, מעולם לא היה דבר כזה. אם הכל יתחבר נכון זה לא יהיה עוד שחקן גדול שיכול להשתלט על הליגה, זה יהיה שלב אבולוציוני חדש. שחקן שכנראה כבר עבר את ה-2.20 מ', עם מוטת הגפיים השלישית הכי ארוכה שנמדדה בתולדות ה-NBA, שעולה לשלשות מתנועה ומכדרור זה משהו שהדרך היחידה לעצור היא להעמיד שחקן על הכתפיים של שחקן נוסף. והוא מגלה חוש תזמון מושלם לעזרה בצבע וחסימות, ונראה זריז מספיק כדי להתמודד הגנתית עם שחקני חוץ. צריך לקרות עוד הרבה - מקצועית, מנטאלית ובריאותית - כדי שזה ימומש, אבל אפשר להבין למה קבוצת הטנקינג מריירות כרגע.

איפה היינו? אה, סן אנטוניו. בפעם הקודמת שהספרס הלכו לטנקינג הם השיגו את טים דאנקן, אנחנו הולכים לשמוע את זה הרבה השנה. בין לבין אפשר לבדוק איך דווין ואסל וקלדון ג'ונסון, מספרי 3 ו-4 לגיטימיים בהתהוות, מנסים לתפקד כמספרי 1 ו-2 בקבוצה שאין בה שחקנים שיודעים ליצור מצבי זריקה. ג'וש פרימו וג'רמי סוצ'אן הם ילדים מסקרנים שהשנה נתחיל להבין איך הם אמורים להיראות כשחקני NBA. כל זמן שיאקוב פלטל היעיל שם יכולה להיות לספרס קבוצת הגנה סבירה, השאלה היא אם למישהו יתחשק להתאמץ לשם כך. התשובה כנראה תלויה ברמת החשק של גרג פופוביץ' להשקיע בסיטואציה הזאת.