יש מחיר להשתתפות בליגת האלופות, בטח כשהמונדיאל מתקיים בחורף וצריך לדחוס בחודשיים את מה שדוחסים בדרך כלל בשלושה. האינטנסיביות במשחקים מחמירה את המעבר בין הליגה לצ'מפיונס ובעיקר חזרה, יוצרת עומס פיזי, ריקנות מנטלית, ובעיות לא פשוטות לסגל של קבוצה שלא בונה את עצמה מראש לליגת האלופות, כי ההשתתפות שלה אינה מובטחת.
זה היה צפוי. אנחנו מכירים את הססטיסטיקה. עד היום אף קבוצה ישראלית שהשתתפה בשלב הבתים של ליגת האלופות, לא הצליחה לזכות באותה עונה באליפות. והמצב רק מחמיר. אתה מצפה שקבוצה כזו תמעד מול קבוצות שיכולות לקרוא עליה תגר, אבל בוודאי לא מול הפועל ירושלים או בני ריינה. ואין פה גם עניין של זלזול ויהיה קשה למצוא לזה פתרון. מכבי חיפה מגיעה למשחקים האלה כשהיא מרוקנת.
כבר ביום שלישי בטורינו התברר כי לחיפה יש בעיה עם המחליפים, בעיקר כשראינו מה עשו בחצי השעה האחרונה שחקני ההרכב הראשון. התופעה הזו מחמירה בליגה, כי גם כשאתה פותח עם שחקני הרכב, או שחקני רוטציה, רובם לא שיחקו בקבוצה בעונה שעברה. אתה לא יכול לצפות מהם לגלות את אותה רמת עניין בליגה שהם מגלים תחת מעטה ההתרגשות של ליגת האלופות. קוראים לזה מחויבות. אתה תתקשה למצוא מחויבות אצל שחקנים שיודעים שישתמשו בהם רק בשביל המשחקים האלה וכאשר תסתיים ליגת האלופות, קו האשראי שלהם יצומצם באופן ניכר, שלא לומר, ייסגר.
גם צריכים לומר את האמת, המחליפים לא ברמה המתאימה. בלי שחקני מפתח, אפילו בלי חזיזה שנפצע בחימום, הקבוצה הזו אנושית, פגיעה, יכולה להפסיד גם לקבוצות נחותות ממנה על הנייר.
מכבי חיפה רצתה לסיים את משחקי הליגה בין חלונות ליגת האלופות עם מינימום נזק, אבל הנזק גדול מהמשוער. אובדן של 6 נקודות, למרות ניצחון משכנע על מכבי ת"א לפני שבוע ולמרות הפסד מוקדם אמש של הפועל ירושלים, זה לוקסוס שקבוצה לא יכולה להרשות לעצמה.
בני ריינה סגרה שבוע עם שני ניצחונות על מועדונים גדולים, בנחיתות מובהקת של קהל, גם בבית. כשאתה עולה 4 ליגות ב-6 עונות, עוברת אצלך המחשבה שהתגשמו כל החלומות, אבל עם 9 נקודות לא נשארים בליגה, עדיין לא. ריינה נהנית מכמה מרכיבים חשובים ביכולת שלה לשרוד: ראשית, אי אפשר לעלות 4 ליגות בפרק זמן כזה קצר, מבלי שיהיה משהו מיוחד בסינרגיה בין הבעלים, ההנהלה, המאמן והשחקנים. יש שם משהו שהוא קסום, זה מועדון מיוחד. שנית, הסגל לא רע, ושרון מימר הצליח לחבר אותו יותר מהר ממה שהצליח אדהם האדיה, אז גם חילופי המאמנים הצליחו. ושלישית, ריינה נהנית מזה שהיא ריינה. הזלזול המופגן בקבוצות שנראות כמו קוריוז או גימיק, משלם בריבית.
ריינה תהנה בעיקר בסיבוב הראשון מול הקבוצות הגדולות שבשבילן היא שקופה. בסיבוב השני, בוודאי בפלייאוף (בהנחה לא מופרזת שיהיה התחתון), היא כבר תתמודד מול קבוצות שינשכו אותה ויבקשו לדרוך עליה כדי להינצל. ריינה צריכה לאסוף כמה שיותר נקודות, לא לפנטז על כלום - גם אם היא מנצחת קבוצת מליגה האלופות - ולהמציא את עצמה כל הזמן מחדש.
מה שיקרה לריינה כבר קורה להפועל ירושלים: ההתמודדות עם אובדן האנונימיות, עם המוטיבציה הגדולה מנגד, עם הפייבוריטיות. למזלה הרע, המקום השני של הפועל ירושלים הושג לפני משחק מול בני סכנין, קבוצה שהאנדרדוגיות הוא נשק עבורה. זה אולי אחד המשחקים הכי קשים שיש, מול קבוצה שתמיד נותנת הכל, בפרט כשהיא משחקת בירושלים. לפעמים, התהליך שעוברים שם השחקנים במהלך השבוע, מוציא מהם אנרגיות נוספות.
הפועל ירושלים חייבת לדעת להתמודד עם מערכת הציפיות שנבנית לגביה, עם הפסטיבלים שתכין לעצמה, עם הגדלת כמות הקהל, עם התחושה הזו שהדרך נכונה והתוצאות מגיעות. הפועל ירושלים בדרך להיות מועדון גדול, אבל שארית הדרך עדיין ארוכה, והיא עדיין לא יצרה מספיק הישגים כדי לעמוד בקריטריון העיקרי. לא די בקהל, או בשחקני בית, או בייצור הכנסות. כדי להיות מועדון גדול צריך לקחת תארים, להשתתף באירופה, לנצח משחקים קשים ולדעת לשמור על תוצאות שהושגו במאמץ. אתמול ירושלים נכשלה בפרמטר הזה, וגם השוויון שלה היה רק זמני.
אמרנו כבר שברק אברמוב הציל את משה חוגג ולא את בית"ר ירושלים. הוא גם לא יוכל להציל אותה בינואר אם ימשיך לקחת שאריות של מועדונים גדולים, שאריות שלא נותרו מחוץ לעוגה החתוכה, אלא כאלה שלא נכנסו אפילו לתבנית האפייה. קשה להבין קבוצות שמטליאות הרכב, שבונות סגל מכלום. עדיף לשחק עם שחקני בית - אפילו לא מספיק טובים - כדי לפחות לבנות משהו לעתיד, גם אם העתיד יהיה בליגה הלאומית. בית"ר ירושלים ירדה פעמיים ב-55 השנים האחרונות מאז הגיעה לליגה הראשונה, ותמיד נבנתה חזרה משחקני בית. אבל בית"ר ירושלים מתעקשת - ורואים את זה ביום יום - לרצות את הקהל שלה, ופחות לרצות את המציאות.
קשה להבין איך יכול מועדון, שיש לו מאות אלפי אוהדים בכל רחבי הארץ, עם רקורד מרשים, עם כישרונות ענקיים שגדלו במועדון, להסכים למצב שבו אוהדים, חלקם ילדים רעולי פנים, ייכנסו לאימון ויעשו עם השחקנים שיחת מוטיבציה. זה אובדן כל מסגרת מקצוענית, זה שכונה במיטבה, וזה תחילת הסוף. אין פה אמירה פוליטית, אין פה עניין לתת ציונים לאוהדים, יש פה מועדון שצריך להתקיים. בית"ר איבדה מזמן את הפאסון שלה. בעלים התכתשו עם לה פמיליה, התנהלו לפי החליל של ארגון האוהדים - גם כשניסו להילחם בו - ואיבדו כיוון.
הסתכלתי על יוסי אבוקסיס אתמול וריחמתי עליו. אין לי מושג ואני גם לא נכנס לסיבה שאבוקסיס נאמן לברק אברמוב כל כך הרבה שנים, אבל הנאמנות הזו לא רק שלא הביאה את אבוקסיס לאן שחשבנו שהוא יכול להגיע, היא יכולה לגמור לו את הקריירה. אי אפשר לאמן קבוצה עם סגל לא מוכשר, לא מחובר למועדון, כזה שלא מסוגל להכיל את המצב ואין לו את האישיות להתמודד איתו. עדיף לשבת בבית, מאשר לנסות להוציא מים מסלע שעוצב מקלקר.
עוד קבוצה שלא מצליחה לשחזר את הישגיה מהעונה שעברה, ומתחילה להיכנס לסחרור, זו מכבי נתניה. האמת היא שאין מצב שנתניה פתאום תתרסק ותרד ליגה, ולכן צריך שם הרבה סבלנות. נתניה, כמו כמעט רוב הקבוצות בליגה, למעט 3 הגדולות, נמצאת בספקטרום רחב שנע בין המקום הרביעי לעשירי. הליגה די ארוכה כדי לאסוף נקודות שיקרבו אותה יותר ל-4 מאשר ל-10, אבל הדרך לשם לא עוברת דרך הקיר, צריך לעקוף אותו. ובמקום להיכנס עם הראש בקיר, כדאי אולי שנתניה תתחיל מהבסיס: קודם תלחץ ותחטוף, וכשזה יקרה, היא תוכל לחזור ולנצל הזדמנויות, וכשזה יקרה, היא תוכל לשחק כדורגל יותר טוב. הרצון לשחק כדורגל יותר טוב כשאתה מדלג על עקרונות היסוד, נועד לכישלון.
צריך להגיד מילה טובה לניר ברקוביץ' ובכלל להנהלת נס ציונה. סבירות גבוהה שהקבוצה תרד ליגה, אבל במקום לשחק בונקר, ולעקוץ, ולהעביר זמן, נס ציונה משחקת כאילו מדובר בסדרת משחקי ראווה בחו"ל ובמסע של שמונה חודשים באירופה. הקבוצות הכי אטרקטיביות הן הקבוצות שיודעות את מקומן ומשחקות כמו שהן רוצות ולא כמו שהיריב מכתיב להן. זה אפילו לא ייגמר בבכי גם אם יתחיל בעונה הבאה בלאומית. כשאין ציפיות, אין גם אכזבות.