השער השני שספג זאק סטפן, שוערה של מנצ'סטר סיטי, משום שהשתהה בהרחקת הכדור, היה לשיחה המרכזית בתום משחק חצי גמר הגביע האנגלי שבו ניצחה ליברפול 2:3. אולם, מעבר לאשמתו זו של השוער, ראוי שנקדיש מחשבה לנסיבות שבהן קרה הדבר.
זה החל בכך שהגנת מנצ'סטר מסרה את הכדור לאחור, פעולה שהפכה בשנים האחרונות לשגרתית בקבוצות רבות. הן סומכות יתר על המידה על משחק הרגל של השוערים, שנאסר עליהם לתפוס את הכדור בידיהם כאשר הוא נמסר על ידי שחקן קבוצתם עם הרגל. כתוצאה מכך, סטפן אינו השוער היחיד ששילם ביוקר. העונה ראיתי יותר משוער אחד או שניים, שנפלו בפח בניסיונם לטפל בכדור ברגליהם. חבל שמאמנים אינם ערים למתרחש ומאפשרים שוב ושוב, לעיתים ללא שום סיבה הגיונית, למסור את הכדור לאחור. הטעות חוזרת על עצמה, ועדיין לא נלמד הלקח. שוערים אינם מיומנים במשחק הרגל, כפי שמיומנים בכך שחקני השדה. גם השיפור שחל אצלם בשליטה בכדור, אינו מספיק, והעובדות בשטח מוכיחות זאת.
אל תפספס
משום מה הייתה התעלמות גם משני השערים האחרים שספג זאק סטפן. הראשון נכבש בעקבות הרמת קרן ואמנם הכדור ננגח לעברו מטווח של חמישה מטרים, אך סטפן היה תקוע על קו השער במקום לצאת לעבר הכדור ולנסות לאגרפו. שוער חייב במצב שכזה לנצל את זכותו לשחק עם ידיו. בעבר הרחוק שוערים זכו לכינוי "מלכי ה-16", שכן הם ניצלו את אותה זכות המוקנית להם בכל תחומי רחבת העונשין. מפליא שמאמני השוערים, הנמצאים היום בכל קבוצה, אינם דורשים זאת בתוקף מהשוערים, שלא לדבר על המאמן הראשי שמחובתו לדרוש זאת מהשוער.
אפילו בשער השלישי שספגה מנצ'סטר סיטי, בולטת אשמתו של סטפן. הכדור נבעט לעבר הפינה הקרובה, כשסטפן ניצב מרחק של כמטר ממנה. ספיגת שער לפינה הקרובה של השוער היא כמעט תמיד באשמתו של השוער.
אשר למנצ'סטר סיטי, לא האמנתי למראה עיני: במחצית הראשונה היא נראתה לי כקבוצה מתחתית ליגת העל שלנו. בקושי עברה את קו מחצית המגרש ושיחקה לרוחב ולאחור. מחצית זו היא קרוב לוודאי החלשה ביותר בהיסטוריה העשירה של פפ גווארדיולה כמאמן כדורגל. אני כותב זאת מתוך כבוד והערכה כלפיו, מפני שפפ הוא המאמן מספר 1 בעולם. ההפסד לליברפול לא ישנה את דעתי על היותו מאמן הנמצא ברשימת גדולי מאמני העבר בעולם, בהם בלה גוטמן, מאט באסבי, אלף ראמזי, מריו זאגאלו, יוהאן קרויף, אלכס פרגוסון וריינוס מיכלס.
תקופה זו של עונת הכדורגל, החוזרת על עצמה מידי שנה בשנה, סוחטת את כוחם של השחקנים. לעיתים מפרידים שלושה או ארבעה ימים בלבד בין משחק למשחק, ומדובר בשלבי ההכרעה אליהם מגיעות הקבוצות הגדולות באירופה. הן נאבקות כמעט בכל החזיתות ולכן מאד קשה להן לשמור על אותו קצב ויכולת.
מספר המשחקים בעונה, כשלעצמו, גדול לחלוטין ממה שהיה פעם, ומנצ'סטר סיטי היא דוגמה חיה לכך: בקושי הספיקה לנשום מאז שריקת הסיום למשחקה בספרד מול אתלטיקו מדריד העקשנית (0:0), וכבר היה עליה להתייצב מול ליברפול בחצי גמר הגביע האנגלי. גם ליברפול עמדה באותו אתגר, אלא שלשמחתה היא ניצחה את בנפיקה 1:3 במשחק הראשון בפורטוגל ומכאן שהגומלין הביתי נגד הנשרים מליסבון היה קל בהשוואה למשחקה של הסיטי בספרד.
שחקני כדורגל אינם רובוטים והם זקוקים להתאוששות בין משוכה למשוכה, בעיקר כאשר "אין-סוף" למספר המשוכות שעליהם לעבור כדי לסיים את העונה עם אליפות או גביע. לא לכל כדורגלן יש ריאות של ברזל, ואם כי לרשותן של אותן קבוצות עומד סגל איכותי רחב ביותר, עדיין כל מאמן היה חפץ בכך שתמיד יוכל להרכיב את ה-11 הטובים ביותר.