אמריקה איקס: השתלטות בינלאומית על נבחרי העונה שלנו ב-NBA

כן, כבר נגמר. העונה הרגילה של ה-NBA הסתיימה, מה שאומר שהגיע הזמן לחלק תארים אישיים. דירוג מצטייני העונה נהיה מסובך יותר ויותר כל שנה. כוכבים חדשים גדלים בזמן שכוכבים ישנים מסרבים להיגמר, כמות המועמדים הראויים תופחת כל שנה, הנתונים הסטטיסטיים שלהם מדהימים. העונה הנוכחית התאפיינה בריבוי היעדרויות שונות ומשונות, ובדירוג נתתי משקל רב לכמות המשחקים שכל שחקן שיחק, מה שהותיר כמה מהשמות הגדולים ביותר מחוץ לעשירייה הראשונה של המירוץ ל-MVP. נתחיל.

פרד ואנווליט ופסקל סיאקם: טורונטו, כמעט בלי ששמנו לב, מסיימת חמישית במזרח ומדגדגת 50 ניצחונות. מדובר באנסמבל של חמישה שחקנים, ושני הבכירים קצת מקזזים אחד את השני ולכן יתקשו להיכנס לדירוגים השונים.

דונובן מיטשל, טריי יאנג, דריוס גארלנד ודז'ונטה מארי: הדור החדש של הגארדים מציג חבורה מגוונת של שחקנים שמשחק ההתקפה של הקבוצות שלהם נבנה סביבם. כל הארבעה נראו השנה כמו בעלי בית אמיתיים, שחקנים שמבצעים פעולה טובה כמעט בכל פוזשן. הם זקוקים ליותר עזרה, לא ברור מי מהם יקבל אותה (גארלנד נמצא בסיטואציה המבטיחה ביותר).

ג'ימי באטלר (מיאמי): ההיט הם אלופי המזרח, למרות שהשחקנים הבכירים החמיצו הרבה מאוד משחקים. העומק, המאמן והארגון הרשימו יותר מכל דבר אחר. באטלר שיחק 57 משחקים, ואחרי פתיחה חזקה מאוד היה הרבה פחות עקבי בהמשך.

לברון ג'יימס (הלייקרס): מספרים אישיים מדהימים בכל גיל, בטח 37, אבל עם קבוצה מרוסקת ופחות מ-60 משחקים אפילו קינג ג'יימס נשאר בחוץ.

קווין דוראנט (ברוקלין): גם לסגן הנצחי יש סיפור דומה: קבוצה מבולגנת שתיאלץ להילחם על מקומה בפליי-אין ופציעה שגרמה לו להיעדר לתקופה משמעותית. הוא עדיין מועמד בכיר לתואר השחקן הטוב בעולם כרגע, אבל את זה הוא יצטרך להוכיח בפלייאוף, ולשם כך הוא יצטרך קודם כל להגיע לשם.

סטף קרי (גולדן סטייט): הפציעה שהשאירה אותו מחוץ לחודש האחרון שמה חותמת על עונה רגילה לא מרשימה. ההצלחה הקבוצתית השאירה אותו גבוה בדירוג בחצי הראשון למרות אחוזי הקליעה הרעים בקריירה, בחצי השני גולדן סטייט הרבה פחות הרשימה.

10. כריס פול (פיניקס): אם לא היה מחמיץ כמה שבועות היה מועמד גם לחמישייה. הגנרל של הקבוצה הטובה בליגה, גם כשהוא לא משחק ההשפעה שלו ניכרת על הרוגע וקבלת ההחלטות של השחקנים, לפני שנתיים הוא פגש חבורת ילדים מוכשרים ויש לו חלק מכריע בכך שהם הפכו לאחת הקבוצות הטובות בעולם. מבחינת מספרי אסיסטים (10.8 למשחק) ויחס אס'/איב' (4.6), זו אחת העונות הטובות בקריירה שלו.

9. קארל אנתוני טאונס (מינסוטה): אחת מהפתעות העונה, ככה בשקט. לסנטר המוכשר יש סוף סוף עם מי לשחק, אנתוני אדוארדס מתפתח לסקורר אדיר, אבל זו קודם כל הקבוצה של טאונס. היציבות תמיד הייתה אחת המעלות שלו, היכולת שלו לשחק כ-75 משחקים ולספק מספרים כל ערב היא זו שמפרידה את הוולבס מלא מעט קבוצות שעל הנייר היו אמורות להיות יותר טובות. מבחינה סטטיסטית זו לא הייתה עונה חריגה של אחד הביגמנים ההתקפיים המגוונים בהיסטוריה, השיפור המרכזי הוא בנתונים ההגנתיים, שלו ושל הקבוצה.

8. ג'ה מוראנט (ממפיס): עונה מופלאה לכוכב הגדול הבא, שימוקם גבוה יותר בהרבה מאוד דירוגים. הוא מוביל את הליגה עם 16.6 נקודות בצבע למשחק, נתון חריג מאוד לרכז שמעיד על יכולת יוצאת דופן להגיע לטבעת. אני לא בטוח שהמאזן של קבוצה בלי הכוכב שלה אמור להשפיע לרעה על האופן בו שופטים אותו, היא יכולה גם להעיד על השפעה של שחקן מעבר לתרומה על הפרקט, אבל הקלות בה ממפיס מנצחת בלעדיו כן מעידה על מכונה משומנת שלא תלויה ביכולת שלו ליצור מצבי זריקה. המאזן של הגריזליס ללא ג'ה (4:20) גם מעיד על כמות המשחקים שהוא החמיץ. שני השחקנים שמדורגים כאן לפניו יסיימו את העונה עם כ-20 משחקים ו-900 דקות יותר ממנו. זה משמעותי.

7. דמאר דרוזן (שיקגו): כמה פעמים כבר קברו לו את הקריירה? דרוזן נחשב לשחקן עם התאמה בעייתית לרוב הכוכבים וקבוצות לא מיהרו להמר עליו בקיץ, אז הוא הגיע לשיקגו והשתלט על הקבוצה. מומחה חצי המרחק ממשיך להגיע למשבצות שלו, להטעות שומרים, לסחוט עבירות ולצבור נקודות, הפעם הוא קיבל קבוצה עם מספיק ריווח ומספיק כישרון כדי לתרגם את זה להצלחה קבוצתית (שדעכה לקראת הסוף). שורת הצגות וסלי ניצחון עיגנו אותו בטופ 10 השנה. בפלייאוף הוא היה הרבה פחות מרשים לאורך השנים, יהיה לו קשה מאוד לשנות את התמונה השנה מול היריבה החזקה שתחכה לבולס בסיבוב הראשון.

6. ג'ייסון טייטום (בוסטון): כרגיל, חצי ראשון בינוני בסטנדרטים שלו וחצי שני מצוין, רק שהפעם החצי השני עבד גם ברמה הקבוצתית ובוסטון היא הקבוצה הטובה בליגה בחודשיים וחצי האחרונים. טייטום הוא אחד הסקוררים היעילים בליגה בתקופה הזאת, שדרג מאוד את ניהול המשחק ויש לו חלק לא מבוטל גם בהצלחה ההגנתית של הסלטיקס. עונות שלמות ברמה הזאת יעבירו אותו לליגה של שלושת הגדולים.

5. דווין בוקר (פיניקס): בהיעדר מועמד מובהק, ראוי שלפיניקס יהיה נציג בחמישייה. בוקר לא שולט בשלל האספקטים של המשחק כמו השחקנים שנחשבים לבכירים בעולם, אבל פיניקס לא צריכה את זה ממנו. פיניקס צריכה אותו בעיקר כסקורר, ולא בטוח כמה שחקנים בליגה יוצרים נקודות בקלות רבה יותר. כל עונה הוא נראה פחות עציר באחד על אחד. הוא יודע להשתמש ביכולות שלו ברגעים הנכונים ובשאר הזמן נותן למערכת לעבוד. זו הדרך של סקורר גדול להשתלב בקבוצה גדולה.

4. לוקה דונצ'יץ' (דאלאס): הטיעון "בלעדיו זאת הייתה אחת הקבוצות החלשות בליגה" נשמע בעיקר בהקשר של יוגוסלבי אחר, אבל איך היינו מגדירים את דאלאס ללא לוקה? בגרסה הנוכחית שלה, חבורת השחקנים המשניים של דאלאס נתפרה טוב יותר למידותיו של הכוכב שלה, ההגנה התייצבה ובחצי השני של העונה לוקה כבר נראה כמו MVP אמיתי. אולי בשנה הבאה הוא ייראה ככה עונה שלמה. האם הקבוצה הזאת מספיק טובה לפלייאוף? האם ההתקפה פחות תלויה בדונצ'יץ' מאשר בעבר? ייתכן שנגלה זאת בקרוב מאוד, אם אכן יחמיץ את פתיחת הפלייאוף.

3. ג'ואל אמביד (פילדלפיה): אין ספק מיהם שלושת הגדולים, השאלה היא איך הם מדורגים. אמביד פתח את העונה לאט, החמיץ כמה שבועות וחזר במצב רוח מפלצתי. הוא בדרך לעונה של מעל ל-30 נקודות ו-11 ריבאונדים, מעט מאוד שחקנים מסוגלים להקשות עליו בפוסט, מאז ההגעה של ג'יימס הארדן הוא קטלני גם בפיק נ' רול, הוא סוחט עבירות בקצב מפלצתי, יחס האס'/איב' הוא הטוב בקריירה והנוכחות ההגנתית שלו עדיין מאוד משמעותית. אז למה רק שלישי? כי צריך לבחור. זכייה שלו תהיה לגיטימית לחלוטין, אבל מבחינתי יש שני שחקנים שההשפעה שלהם על הקבוצה שלהם מעט יותר גבוהה.

2. יאניס אנטטוקומפו (מילווקי): כמו אמביד, גם יאניס בדרך לעונה של יותר מ-30 נקודות, 11 ריבאונדים ו-11 הליכות לקו העונשין למשחק, וזה עוד בעונה לא עקבית שלו. הוא מפסיד אצלי את התואר על חוסר יציבות, שלו ושל מילווקי. הוא מרוויח את המקום השני כי ב-15-20 המשחקים שכן התחשק לו, בעיקר משחקים בפרופיל גבוה, הא פשוט נראה כמו השחקן הטוב בעולם, דומיננטי לחלוטין בשני הצדדים, משפיע על כל מהלך. ה-MVP של הגמר רק הולך ומשתבח, נראה שבפלייאוף האחרון הוא פתר את הסוגיות המקצועיות והמנטאליות שעוד הפריעו לו והשאלה אם יש דרך הגיונית לעצור אותו נשארת פתוחה.

לפי הדיווחים האחרונים, הג'וקר הפך למועמד המוביל לריפיט בתואר האישי, והעובדה שדנבר הבטיחה את מקומה בפלייאוף מחזקת את המעמד שלו. דנבר סיימה במאזן מספיק קרוב למילווקי ופילדלפיה (הפרש של שלושה משחקים) כדי לקחת בחשבון שיוקיץ' שיחק ללא שני כוכבי המשנה שלו. השליטה שלו במשחק ההתקפה של הנאגטס אבסולוטית, הכל עובר דרכו והוא עושה הכל. הוא אחד המוסרים הטובים בליגה, אחד משחקני הפיק נ' רול הטובים בליגה (בשני התפקידים), אחד משחקני הפוסט הטובים בליגה, הקליעה שלו מטווחי הביניים היא מהטובות בליגה. וגם ההגנה שלו משתפרת כל שנה. הוא אחד הריבאונדרים הטובים בליגה, שומר טוב מאוד בפוסט, מקשה על זריקות בצבע, מפריע לנתיבי מסירה. גם השנה השורה הסטטיסטית שלו מדהימה ומספרת רק חלק מהסיפור: 27.1 נקודות למשחק ב-58.3 אחוזים מהשדה, 13.7 ריבאונדים ו-7.9 אסיסטים. נשאר רק לקוות שהשחקן החד פעמי הזה יקבל בחזרה את החברים הפצועים בשנה הבאה ויתחיל להתמודד על אליפויות.

לקחתי לעצמי את הזכות להיות די גמיש בעמדות, כי השנה זה מתבקש מתמיד להימנע ממצב בו יוקיץ' או אמביד נשארים מחוץ לחמישייה הראשונה.

חמישייה ראשונה: לוקה דונצ'יץ', דווין בוקר, יאניס אנטטוקומפו, ניקולה יוקיץ', ג'ואל אמביד.

חמישייה שנייה: ג'ה מוראנט, כריס פול, דמאר דרוזן, ג'ייסון טייטום, קארל אנתוני טאונס.

חמישייה שלישית: סטף קרי, דונובן מיטשל, ג'ימי באטלר, קווין דוראנט, לברון ג'יימס.

ההתלבטות העיקרית הייתה לגבי המקום האחרון בחמישייה השלישית בין מיטשל לטריי יאנג. בחרתי במיטשל כי גם לחצי הראשון המצוין של יוטה יש משמעות, הבוחרים הרשמיים יתקשו להתעלם מהעובדה שעבור יאנג כניסה לאחת מחמישיות העונה שווה הרבה מאוד כסף כי היא הופכת אותו לזכאי לחוזה סופר-מקס.

גם כאן לקחתי לעצמי את הזכות לא לבחור בין שני מאמנים שלשניהם כל כך מגיע. ג'נקינס הוא הבחירה המתבקשת, הוא לקח את ממפיס לגבהים שלא ניתן היה לדמיין. וזה קרה, כאמור, כשכוכב הקבוצה מחמיץ שליש עונה והקבוצה משחקת טוב יותר בלעדיו. ג'נקינס יצר תלכיד מנצח בו לכל אחד יש תרומה ייחודית, לכל אחד נוח בתפקיד שלו, הצעירים כל הזמן משתפרים והאנרגיות תמיד טובות. אחת התהיות המסקרנות של החודשיים הקרובים היא איך כל זה יתורגם לפלייאוף, האם האנרגיות והקבוצתיות יספיקו מול יריבות מוכשרות, מנוסות ומתודיות יותר. אבל גם אם התשובה תהיה שלילית, זה לא מוריד מאום מהעונה הרגילה הנפלאה, שהקפיצה את הגריזליס כמה מדרגות קדימה בבת אחת.

ההתעקשות שלי על וויליאמס קשורה גם לכך שתואר מאמן העונה הפך עם השנים לתואר מאמן הפתעת העונה, לכך שמאמנים שבנו קבוצות מצוינות שממשיכות להיות מצוינות לא מקבלים מספיק קרדיט. פיניקס של וויליאמס היא מכונה משומנת שהשתלטה לחלוטין על העונה הרגילה הזאת, מכונה שגם הלכה והשתדרגה עם התקדמות העונה. כל אחד משחקני הרוטציה הצעירים שיפר חולשה שלו, התיאום הקבוצתי נגע בשלמות והניצחונות המשיכו להיערם למרות ששלושת השחקנים הבכירים החמיצו ביחד 52 משחקים השנה. רק עונה באמת מיוחדת של ממפיס מונעת מוויליאמס מלהיות המועמד הבכיר לתואר.

דריימונד גרין נראה בדרך הבטוחה לתואר בחצי הראשון, אבל החמיץ את רוב החצי השני. ניתן היה לנצל את ההזדמנות כדי להפנות זרקור לדור הצעיר של גבוהים שמתפקדים כפרי סייפטי: ג'ארן ג'קסון ג'וניור, רוברט וויליאמס ואוון מובלי. אבל התחושה היא שאף אחד מהם לא הגיע לרמת ההשפעה הנדרשת לתואר הזה. לסמארט בהחלט יש את ההשפעה הזאת, והוא המועמד שלי לטפח נראטיב אחר: שגם גארדים יכולים להיות שחקני ההגנה הכי חשובים בליגה. לגבוהים עם נוכחות בצבע יש השפעה מובנית רבה יותר, אבל גם לקו ההגנה הראשון יש ערך עצום. סמארט הופך את התחלת ההתקפה של היריבה לקשה, הוא מפעיל לחץ בלתי פוסק, מנטרל שחקני חוץ ומתמודד בחילופים עם שחקני פנים. הסלטיק הקודם שזכה בתואר הוא קווין גארנט, ובסמארט יש משהו מ-KG, משהו מהנחישות הבלתי מתפשרת, מהמנהיגות דרך דוגמא אישית שלא מאפשרת לאף אחד לזייף כשהוא בסביבה. ההגנה של בוסטון היא הטובה בליגה כי היא קולקטיב, סמארט הוא הדבק שלה.

מובלי כנראה לא יזכה בתואר שחקן ההגנה, אבל הוא המועמד המוביל לתואר הרוקי הרבה בזכות ההגנה שלו, שהיא הגורם המרכזי בהצלחה המפתיעה של קליבלנד (שהידרדרה בסוף בגלל הפציעות הלא נגמרות, אבל עדיין מסכמת עונה מפתיעה מאוד). מכיוון שכתבתי עליו בכמה הזדמנויות במהלך העונה, אנצל את המשבצת הזאת כדי לפאר את מחזור הרוקיז המרשים ביותר מזה זמן רב. סקוטי בארנס הוא היחיד שיכול לתת למובלי פייט וגם הוא הפך לשחקן פנים מגוון ומשמעותי בקבוצה מצליחה; קייד קנינגהאם עומד בהבטחה של סקורר משובח ומנהל משחק איכותי; ג'וש גידי הוא מוסר מבריק עם יכולות אול אראונד; ג'ונתן קומינגה הוא אתלט מוכשר שהשתלב ברוטציה של מועמדת לאליפות; פרנץ ואגנר הראה יכולות מגוונות מאוד לכל אורך העונה; ג'יילן גרין לא היה עקבי, אבל נראה למספיק רגעים כמו סקורר אדיר בהתהוות. כל אחד מבחירות הטופ 8 האלה יכול להיות סופרסטאר עתידי. וזה לא נגמר כאן: איו דוסומו השתלב נהדר בשני הצדדים בשיקגו; הרברט ג'ונס הוא מועמד לגיטימי לחמישיית הגנה; בונז היילנד עשוי להיות הגארד הבריא הבכיר של דנבר כרגע; כריס דוארטה נראה כמו שחקן חמישייה יעיל מהרגע הראשון שלו בליגה. ניתן להמשיך לעוד כמות דו ספרתית של שחקנים שהראו משהו מהפוטנציאל המאוד מעניין שלהם, אבל נגמר המקום.

הבחירה הכי קלה, גם כי כל המתחרים הפוטנציאליים התנדפו במהלך העונה. אחרי הבועה המדהימה כרוקי והעונה השנייה המאכזבת, הירו התארגן על עצמו בקיץ והפך לסקורר היעיל שהוא מסוגל להיות. הוא קולע 20.7 נקודות למשחק, כולל 2.7 שלשות ב-39.9 אחוזים. לא פעם הוא תפקד כגו-טו-גאי של מיאמי לפני ג'ימי באטלר, הסגנון המלוטש שלו אפשר לו להגיע למצבי זריקה ומסירה טובים גם כאשר ההגנות מפוקסות. אין עוד שחקן בודד שנותן כזה ערך מוסף לקבוצה שלו מהספסל, וכאן מדובר גם באחת הקבוצות הבכירות בליגה. מי עוד ראוי לציון? קווין לאב עשוי להיות מדורג שני, והספסל המצוין של ממפיס יכול להיכנס כמכלול בו לכל אחד יש תרומה ייחודית.

רשימת המועמדים כוללת די הרבה צעירים שביצעו קפיצת מדרגה משמעותית: מיילס ברידג'ס, מוראנט, גארלנד, ג'ורדן פול, הירו, כמה שחקני שנה שנייה. אני בדרך כלל מעדיף לבחור שחקנים וותיקים יותר, ומארי עזר לי להבין למה. לעומת כל האחרים כאן, ממנו כבר התחלנו להתייאש. שילוב של פציעות, קליעה גרועה ויכולת ניהול משחק בינונית הותירו אותו עם תדמית של מומחה הגנה שרחוק מאוד מלהוביל קבוצה בהתקפה, ולא נראה היה שיש לו אופק להרבה יותר מזה. השנה הכל התחבר למארי, הוא הפך לרכז התקפי יעיל מאוד וסיפק שורה סטטיסטית של 21.2 נקודות, 8.4 ריבאונדים, 9.3 אסיסטים על 2.7 איבודים ושתי חטיפות למשחק, כשהוא כמעט מכפיל את כמות השלשות שהוא קולע ואת כמות הביקורים בקו העונשין. הוא פשוט נהיה שחקן אחר, אולסטאר אמיתי. הוא כנראה לא בנוי להוביל קבוצה גדולה בעצמו, אבל בהחלט יכול להיות מספר 2 איכותי. חבל ששחקנים בכירים לא חושבים על סן אנטוניו כיעד, הם היו מגלים קבוצה מוכנה, עם שחקן צעיר סולידי בכל עמדה, ועם מנהיג ומנהל משחק משובח שצץ פתאום, קבוצה שרק מחכה לכוכב.