ממבה, אאוט: הלייקרס לא היו נכשלים כך עם בריאנט

הכישלון הקולוסאלי של הלייקרס אמנם לא יפגע באופן שנזכור אותו, אבל גם אחרי עונה מלאה במספרים ושיאים, ההתנהלות של לברון ג'יימס הייתה כל מה שקבוצה לא מחפשת מהכוכב שלה. רביץ מסכם את האכזבה, מנתח וטוען: לקובי זה לא היה קורה

אסף רביץ
09/04/2022
טריילר לסדרה "לייקרס: קבוצה מנצחת" (HBO)

בעונת 2012/13 הלייקרס בנו קבוצת כוכבים מבטיחה במיוחד: אל קובי בריאנט ופאו גאסול הצטרפו דווייט הווארד בשיאו וסטיב נאש מעבר לשיא אבל עדיין מנהל משחק משובח. שום דבר לא עבד בעונה הזאת. הכוכבים לא התחברו ונראו כמו אוסף שחקנים לא קשורים, הם סבלו מפציעות מרובות, הצוות המסייע היה חלש, לא הפסיקו לצוץ בעיות על הפרקט ובחדר ההלבשה, ההפסדים נערמו כבר ממשחקי ההכנה ובשום שלב של העונה הקבוצה לא נכנסה לקצב טוב. תשעה משחקים לסיום העונה, הלייקרס היו מחוץ לפלייאוף, בדרך לאחד הכשלונות המפוארים בתולדות הליגה. ואם זה לא מספיק, קובי סבל מנקע בקרסול ופציעות נוספות שסחב מזה תקופה וגרמו לו לצאת עם קביים מהמשחק האחרון.

אבל קובי לא רק המשיך לשחק, הוא סרב לנוח. הוא החל לשחק מעל ל-40 דקות כל משחק, כולל כמה משחקים של 47 דקות ואפילו אחד של 48 דקות מלאות. הלייקרס ניצחו את כל המשחקים האלה, פרט לאחד, רובם באופן דרמטי ובזכות שלל רגעים הרואיים של קובי במאני טיים. כל משחק של הלייקרס בתקופה הזאת היה אירוע שרק העצים את האגדה של קובי, שנראה בלתי ניתן להכנעה. היה ניכר עליו שהוא מאמין לגמרי ביכולתו לשחק 48 דקות בכל משחק ככל שיצטרך, לא רק כדי להיכנס לפלייאוף אלא גם כדי לנצח ארבעה סיבובים.

עד שלקראת סיום המשחק מול גולדן סטייט, שני משחקים לסיום העונה, קובי קרע את גיד האכילס. הוא עוד הספיק לקלוע שתי זריקות עונשין חשובות לפני שירד מהפרקט וסיים את העונה. הלייקרס הצליחו לנצח את המשחק הזה ואת השניים הנותרים, והעפילו לפלייאוף, אך הפסידו שם בסוויפ לסן אנטוניו. קובי לא חזר להיות אותו השחקן אחרי הפציעה הזאת. אלו היו הרגעים האחרונים בקריירה שלו בהם הוא היה רלוונטי.

מתח את עצמו עד הקצה. בריאנט(צילום: GettyImages)

עברנו תשע שנים קדימה. שמונה משחקים לסיום עונת 2021/22, כאשר קבוצת הכוכבים הנוכחית של הלייקרס נמצאת בעיצומה של עונה מזעזעת עם סיכוי ממשי להחמיץ אפילו את טורניר הפליי-אין, לברון ג'יימס נוקע את הקרסול. הוא מחמיץ את כל המשחקים שנותרו חוץ מאחד, הלייקרס מפסידים את כל המשחקים האלה, כולל את זה שבו הוא שיחק, ומודחים רשמית שלושה משחקים לפני סיום העונה. אין עוררין על כך שלברון סבל מפציעה, אבל ניתן להניח שאם היה מדובר במשחקי פלייאוף מכריעים הוא היה משחק. לא יהיה מופרך גם לשער שהנקע בקרסול שקובי סחב במהלך אותו רצף משחקים משוגע שלו לא היה פחות חמור מזה שגרם ללברון להחמיץ את המשחקים הקריטיים שסיימו את העונה של הלייקרס.

אנחנו אוהבים את הכוכבים שלנו כמו קובי של 2013 ולא כמו לברון של 2022. כשהכל נראה אבוד, אנחנו מצפים שהם ימצאו בעצמם כוחות נוספים, שלא יפסיקו להאמין לרגע, שיעשו את הבלתי אפשרי, שימתחו את קצה גבול היכולת שלהם, שיסרבו להיות אנושיים. גם אם הם בסופו של דבר פוגעים בעצמם. קובי הפך אז לנגד עינינו לגיבור על, עד שהגוף האנושי מדי שלו ריסק אותו ואותנו אל קרקע המציאות. ההתנהלות של לברון הרבה יותר הגיונית. הוא לא היה מוכן לסכן את עצמו, את הבריאות שלו, את המשך הקריירה שלו, עבור סיכוי קלוש להציל עונה אבודה של קבוצה לא מתפקדת. אבל שיקולים קרים ומחושבים הם לא החומרים מהם נוצרות אגדות, בטח לא בנציגה של הוליווד ב-NBA.

ההשוואה הזו לא מנסה להעיד על שני האנשים המורכבים האלה. לקובי היו רגעים בהם הוא ויתר על הקבוצה, בעוד שלברון, לאורך הקריירה, היה בשיאו כשהיה עם הגב לקיר, כשהמצב נראה אבוד, כשהקבוצה שלו נראתה מפורקת. לפעמים נדמה היה שהוא יוזם משברים כדי לצאת מחוזק ולחבר את הקבוצה. המשחקים הכי גדולים שלו הגיעו במצבים בהם הפסד היה גורם להדחה, בשלוש מהאליפויות שלו הוא חזר מפיגור 3:2 או 3:1, בשניים מהמקרים זה קרה בגמר.

בשנים האחרונות לברון מותח את קצה גבול היכולת האנושית בגיל שלו ובקילומטראז' שהוא צבר. ברמה האישית, העונה הזו הייתה מהמרהיבות בקריירה שלו. אם הוא לא ישחק יותר, הוא יסיים אותה עם ממוצעים של 30.3 נקודות למשחק (הנתון השני הכי טוב בקריירה) ב-52.4 אחוזים מהשדה, 2.9 שלשות (הכי הרבה בקריירה), 8.2 ריבאונדים ו-6.2 אסיסטים למשחק. בגיל 37, אחרי יותר מ-1600 משחקים ו-55 אלף דקות בעונה הרגילה ובפלייאוף, אלה מספרים בלתי נתפסים, לא משהו שניתן היה לדמיין בכלל כחלק מהגדרת האנושי לפני שהפנומן הזה הגיע לגיל הזה.

אך למרות המספרים האלה, ככל שהעונה התקדמה קשה היה שלא להרגיש שלברון ג'יימס מוותר עליה ברמה הקבוצתית. בעונת האליפות לפני שנתיים הוא היה מחויב לחלוטין להגנה ולשיטה של פרנק ווגל, סחף אחריו חבורה שלא נחשבה למוכשרת במיוחד הגנתית להיות קבוצת ההגנה הטובה בליגה. השנה, בלט עד כמה הוא לא מחויב. פעמים רבות ניתן היה לתפוס אותו לא יורד להגנה, מזייף בסגירות, עסוק בתלונות, וזה הלך והחמיר ככל שהתבררה עוצמת הקטסטרופה. הפעם הוא לא התגייס לנסות להוציא את הקבוצה מהמשבר המתמשך שלה, לא התחבר לרוב השחקנים, לא הנהיג כמו שהוא יודע. הוא מאוד רצה לנצח, עשה כל מה שניתן כדי לסחוב את הקבוצה בהתקפה, אבל לא בטוח שההפסדים הנערמים הפריעו לו כמו בעבר.

הקטסטרופה אכן הייתה גדולה, כל מה שיכול היה לא לעבוד לא עבד. אנתוני דיוויס שוב לא הצליח להישאר על הפרקט והחמיץ מחצית מהעונה; ראסל ווסטברוק המשיך לסרב להשתנות, המשיך לקחת זריקות גרועות והימורים מיותרים, גם כאשר כל הליגה ניסתה לעשות לו התערבות; קנדריק נאן, שאמור היה להיות השחקן המשמעותי ביותר מחוץ לשלשות הגדולים, היה פצוע כל העונה; טיילן הורטון-טאקר, שקיבל את החוזה שאלכס קארוסו לא קיבל, לא ביצע את קפיצת המדרגה שציפו ממנו; שורת הוותיקים שנמצאים בירידה רק המשיכו לרדת, אף אחד לא התעלה בסיטואציה החדשה; ווגל איבד את הקבוצה ולא הצליח לבנות עוד הגנה מצליחה, אפילו לא סבירה.

ועדיין, אם לברון היה מתגייס להצלת העונה הזאת, סביר להניח שניתן היה להציל משהו. הוא לא היה חייב להיכנס למצב צבירה של קובי 2013, מספיק שהיה מכנס כמה אסיפות חירום, מתחיל לתת דוגמא אישית בהגנה, דופק על השולחן לפני הדדליין כדי שבהנהלה יידעו שמבחינתו חייבים לבצע שינוי כלשהו. גם כששום דבר לא עובד סביבו, לברון מספיק גדול ומספיק דומיננטי כדי להיות מסוגל למנוע את הקריסה המוחלטת של החצי השני של העונה. ב-40 המשחקים האחרונים הלייקרס הפסידו 30, ספגו 117.1 נקודות ל-100 פוזשנים וחטפו שורה של תבוסות, אלה נתונים של קבוצה בטנקינג.

עוד בוואלה!

אחרי הכישלון: לברון "מנסה לברוח מאחריות", אבל סופג אש גם ממג'יק

לכתבה המלאה
סופרסטאר מחושב, אולי יותר מדי. לברון ג'יימס(צילום: GettyImages, Kevork Djansezian)

בשנים האחרונות התדמית של לברון היא של הסופרסטאר המחושב. הוא עסוק במעמד ההיסטורי שלו ובמשמעות של כל התרחשות על המעמד הזה, הוא מקבל החלטות גם לפי הצרכים העסקיים שלו, הוא משמש כסוג של ג'נרל מנג'ר שדואג להביא לקבוצה כוכבים מהסוכנות שלו, הוא מתחיל לטפח את קריירת ה-NBA של הבן שלו, הוא משקיע הון בתחזוקת הגוף שלו כדי להאריך את הקריירה. אף אחד לא יכול להיכנס לראש שלו, אבל הגיוני מאוד להניח שברמה מסוימת הוא החליט לוותר על העונה הזו של הלייקרס כחלק מעוד שיקול קר ורציונלי. אחרי 19 עונות בליגה, אחרי שכבר עבר הכל והשיג הכל, האם הגיוני להתגייס עבור קבוצה שהוא יודע שהיא חסרת סיכוי, שהמקסימום שניתן לעשות איתה זה להיכנס לפליי-אין, אולי לגרד פלייאוף ולהפסיד בסיבוב הראשון? עבורנו, הצופים מבחוץ, ברור שזה מה שהוא צריך לעשות, כי אנחנו אוהבים את הסופרסטארים שלנו רומנטיקנים חסרי תקנה, רודפים אחרי הבלתי אפשרי כל הזמן. אבל לברון ג'יימס הוא כבר לא רומנטיקן חסר תקנה.

לברון המחושב מבין גם מה באמת ייזכר מהתקופה הזאת. מסביב רעש מהומה, כי מה שקורה עכשיו הכי חשוב, כי צריך למלא עשרות עמודים ודקות, כי צריך קליקבייטים. אבל בעוד עשר ועשרים שנה העונה הזאת תהיה פסיק שולי במורשת של לברון, כמו השנים שאחרי הפציעה ההיא של קובי, כמו שנות וושינגטון של מייקל. מה שייזכר מהתקופה הזאת אלו ההישגים האישיים בגיל מתקדם, כמו עונה של 30 נקודות בגיל 37. כאשר לברון יעקוף את קארים עבדול ג'באר בראש טבלת קלעי כל הזמנים, כאשר הוא יהיה הראשון להגיע ל-40 אלף נקודות, זה יהיה אחד הנתונים הזכורים מהקריירה שלו. בשלב הזה, רק פציעה קשה יכולה למנוע את זה ממנו.

במובן הזה, הביקורת על כך שלברון עסוק ברדיפה אחרי סטטיסטיקות אישיות במקום הצלחה קבוצתית לא מוצדקת. כי גם מבחינתנו הסטטיסטיקות האישיות האלה יותר חשובות. אנחנו הרי נדבר עליהן עוד שנים, הילדים והנכדים שלנו יידעו לספר על השחקן שקלע 40 אלף נקודות כמו שאנחנו יודעים על משחק 100 הנקודות של ווילט צ'מברליין. מישהו זוכר מה הקבוצה של ווילט עשתה באותה עונה? למישהו יהיה אכפת עוד 30 שנה אם הקבוצה הפצועה והכושלת של לברון בגיל 37 נכנסה או לא נכנסה לפליי-אין? אפשר לבקר את אובססיית המספרים של הספורט האמריקאי, אבל המספרים האלה באמת מעידים על יכולות חד פעמיות, בטח עבור שחקן שבאליפויות שלו כבר זכה ואת היכולת שלו להוביל סגל בינוני להישגים כבר הוכיח.

ובעצם, גם זו חלק מהמורשת של לברון. הוא זה ששם את הסופרסטאר מעל למועדון, את הקריירה האישית מעל לנאמנות לקולקטיב מסוים. הוא הפך את כוכב העל למקבילה של המתכנת המבריק שמחליף עבודה כל כמה שנים כדי למקסם רווחים, הצלחה, הנאה ועניין. לטוב ולרע, הוא שינה את המשוואה הזו, הזיז לוחות טקטוניים בדינמיקה שבין כוכב לקבוצה וקהל אוהדים. לא בטוח שזה מה שהוא תכנן לעשות, אולי זו פשוט הייתה תגובה לחוסר היכולת של קליבלנד, בגרסתה הראשונה, לבנות סביבו סגל ראוי עם מאמן טוב. אך מהרגע שזה קרה, הוא החל לבנות את הקבוצות שלו, להכריח מועדונים להתאים את עצמם לצרכים שלו, ועם הזמן שאר הכוכבים הצטרפו לכך.

לכן, יכול להיות שהכשלון שכן ייזכר מהעונה הזאת זה הכשלון של לברון הג'נרל מנג'ר. ההחלטה להמר על ראסל ווסטברוק, שלפי דיווחים הושפעה מאוד מהעמדה של לברון ואנתוני דיוויס, התבררה כחטא הקדמון של העונה. ניתן להצדיק אותה כהימור שלברון הרגיש שהוא הכרחי בעקבות העונה שעברה, הימור שיכול להוביל להצלחה גדולה או להתרסקות קשה. אבל ברגע שהגיעה ההתרסקות האחריות היא של מי שקיבלו את ההחלטה. בטח כאשר אותם דיווחים טוענים גם שלברון ודיוויס העדיפו את ראס על דמאר דרוזן, שכנראה ניתן היה להשיג במחיר דומה.

ההימור עליו התברר כחטא. ווסטברוק(צילום: GettyImages, David Berding)

וכמה מילים על הלייקרס
האם כדאי למועדון להביא כוכב מזדקן, לוותר על כל הצעירים המבטיחים של הקבוצה ושנים של בחירות דראפט כדי לבנות עבורו קבוצה גדולה עכשיו, ולקבל בתמורה אליפות אחת ושלוש שנים גרועות? עבור כל מועדון אחר, התשובה קלה: בוודאי שכן. אליפות היא המטרה וב-NBA כל כך קשה להשיג אותה, כל כך הרבה דברים צריכים להתחבר, שקבוצות בקלות יוותרו על כמה שנים טובות עבור אליפות אחת. אבל לוס אנג'לס לייקרס זה לא כל מועדון אחר, זה המותג היחיד בליגה שעשוי להתחרות במותג לברון ג'יימס. זה המועדון שעברו בו הכי הרבה כוכבי על בליגה, רובם נתנו לו הרבה יותר מאשר לברון. הוא היה אמור להחזיר אותם לצמרת הגבוהה למשך שנים, לא למשך חודשיים של בועה. אז בלייקרס מאוכזבים עכשיו כאילו כל שנה הם אמורים להיות בצמרת, למרות שפרט לעונת האליפות הם לא היו שם כלל בעשור האחרון.

אין הרבה מה להוסיף על העונה של הלייקרס שלא נאמר כבר, כאן ובמקומות אחרים. זה לא היה כשלון ידוע מראש, אך התבנית של כשלון אפשרי בהחלט הייתה ברורה. אין ספק שהמפסיד הגדול ביותר של העונה הזו הוא ווסטברוק. לפניה הוא עוד היה שנוי במחלוקת, אחריה הוא ייזכר כשחקן שמפריע לקבוצות טובות במקום לעזור להן. הסירוב שלו לשנות משהו בסגנון שלו, להתאים את עצמו לגוף המתבגר ולסיטואציה, ההתעקשות שלו להמשיך לזרוק את הזריקות האיומות שלו שכל שנה נראות רע יותר, יישארו חלק אינטגרלי מהתדמית שלו אלא אם כן הוא ימצא דרך לעבור מהפך מוחלט.

השאלה המעניינת היא מה עכשיו. התשובה הקצרה היא שאף אחד לא יודע. פרנק ווגל יוחלף, אבל לכל מאמן שיגיע יהיה קשה מאוד להשפיע על המצב. לברון וראס חתומים לשנה נוספת, הלייקרס היו שמחים להיפטר מווסטברוק אבל יתקשו למצוא קבוצה שתיקח אותו עם חוזה של 47 מליון דולר. דיוויס אמור להיות העוגן העתידי, השחקן שסביבו תיבנה הקבוצה הגדולה הבאה, אבל השנתיים האחרונות הורידו מאוד את המניות שלו. הוא לא הצליח לשחק יותר מ-40 משחקים באף אחת מהן, לא הפסיק להיפצע ואחוזי הקליעה שלו צנחו באופן משמעותי, מהעונשין, משלוש ומחצי מרחק. אחרי הבועה הוא היה אמור להשתלט על הליגה, להפוך לשחקן הטוב בעולם, הוא הרי רק בן 29, אמור להיות בשיאו. אבל כרגע מדובר בשחקן שלא ניתן לבנות עליו באופן עקבי, שמעלה ברצינות את השאלה אם שווה לחפש עליו טרייד כדי למקסם את מה שניתן לקבל בתמורה כיום, לפני שזה נהיה גרוע יותר.

יכול להיות שלרוב פלינקה לא תהיה ברירה אלא לתת לשלישייה הזאת צ'אנס נוסף בשנה הבאה. אולי הכשלון של העונה הזו יזעזע בהם משהו, יכריח אותם להתחבר טוב יותר, אולי מאמן דומיננטי יותר יצליח לשנות משהו בדינמיקה שלהם, אולי עונה בריאה יותר של דיוויס תאפשר למומנטום חיובי להיווצר, אולי הפעם פלינקה יפגע בול בכמה החתמות של צוות מסייע שרובו בחוזי מינימום. עדיף לחכות למהלכי הקיץ של הלייקרס לפני שמתחילים לנתח את העתיד, אך בכל מקרה יהיה מסקרן לבחון באיזה מצב רוח לברון יגיע לעונה הבאה: האם הוא יחזור לתחושת האנדרדוג שמניעה אותו, או ירגיש שהוא כבר בשלב בו יכול להרשות לעצמו לתת לדברים לקרות, לקוות שהקבוצה תתגבש ולהגיב בהתאם.

בינתיים, המרוויחה היא ניו אורלינס, שתקבל את הבחירה של הלייקרס השנה - מקום שמיני מהסוף, עם 26.2 אחוז סיכוי לבחירת טופ 4, תקבל אפשרות להחליף בחירות בשנה הבאה ותקבל את הבחירה של הלייקרס ב-2024 או 2025, לבחירתה. יפתיע אותי אם פלינקה יהיה מוכן לתת נכסים עתידיים נוספים כדי להתחזק כעת, הסיכוי להצלחה עכשווית רחוק מלהצדיק את זה. לראשונה בקריירה של לברון, קבוצה תתחיל להתארגן ליום שאחריו תוך כדי שהוא שם.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully