הגילוי המרתק ביותר בראיון השערורייתי והכן שהעניק רומלו לוקאקו בדצמבר מתמקד בדירוג המועדונים בעולם מבחינתו. "יש שלוש קבוצות ברמה הגבוהה ביותר - ברצלונה, ריאל מדריד ובאיירן מינכן. כל השחקנים חולמים לשחק בשורותיהן. חשבתי שאלך לאחת מהן אחרי אינטר. זה לא קרה, אז אמרתי שיש רק מועדון אחד נוסף בו אני יכול לדמיין את עצמי - צ'לסי", הצהיר החלוץ הבלגי. עובדה ידועה היא כי לוקאקו הוא אוהד צ'לסי שרוף מילדותו, אבל אפילו עבורו היא לא ברשימת הקבוצות המובילות בעולם, על אף שלפי המדדים הפיננסיים היא בהחלט עונה על ההגדרה.
תדמיתית היא לא שם. גם אחרי קריסה כלכלית וניהולית בקנה מידה קטסטרופלי, ברצלונה עדיין נתפסת כמועדון גדול יותר מהבלוז, בזכות ההיסטוריה והמסורת שלה. ולכן נשאלת השאלה - כמה זמן דרוש כדי לבסס את מעמדו של המועדון כך ששום משבר לא יוכל לפגוע בו? האם גם אחרי כמעט שני עשורים בבעלות רומן אברמוביץ', גורלה של צ'לסי תלוי אך ורק בו, ועזיבתו - על רקע החלטות פוליטיות וצבאיות שהתקבלו על ידי הדיקטטור בקרמלין - פירושה לא רק תום העידן הרוסי, אלא גם סיום דרכם של הלונדונים כקבוצה דומיננטית בכדורגל האנגלי והאירופי? האם, כאשר תקף את אוקראינה, הוריד ולדימיר פוטין את הכחולים מסטמפורד ברידג' בחזרה לדרגת ווסטהאם או קריסטל פאלאס?
ההיסטוריה יודעת לא מעט מקרים בהם קבוצות נסקו גבוה מאוד בזכות השקעה כספית מאסיבית של בעלים מסוים. קחו, למשל את בלקבורן של ג'ק ווקר, איש העסקים המקומי שקנה את הקבוצה בשלהי שנות ה-80 והצעיד אותה ממעמקי הליגה השניה הישר לאליפות ב-1995 בניצוחו של אלן שירר. זו נראה כמו אימפריה בהתהוות, אבל בריאותו של ווקר התרופפה, והמועדון דעך עוד לפני מותו בשנת 2000. לאחר מכן, חזרה בלקבורן למימדיה הטבעיים, במיוחד כי נמכרה לקונצרן הודי אומלל שלא יודע ולא רוצה לנהל מועדון כדורגל כראוי. תקופת הזוהר הקצרה זכורה כיום כאנקדוטה, ואף ילד מחוץ לאיזור בלקבורן לא חולם לשחק במדיה.
קחו, למשל, גם את פארמה שהפכה לשם דבר בכדורגל האיטלקי והאירופי בשנות ה-90 בזכות הקונצרן פארמלאט, זכתה בגביע המחזיקות ב-1993, ובגביע אופ"א ב-1995 וב-1999. בניגוד לבלקבורן, שהיתה די אפרורית גם בעונת האליפות, הציגה הקבוצה סוללת כוכבים מזהירה, שיחקה כדורגל ראוותני וגייסה לא מעט אוהדים ברחבי תבל שהתאהבו בתומאס ברולין, דינו באג'יו, פאוסטינו אספרייה, ליליאן טוראם, פאביו קנבארו, ג'יג'י בופון והרשימה עוד ארוכה.
בשלב מסוים, גם רוברטו באג'יו היה קרוב מאוד לחתימה בפארמה. היא נתנה פייט אמיתי לכוחות המסורתיים באיטליה - יובנטוס, מילאן ואינטר - והוגדרה כמועמדת רצינית לאליפות במשך עשור, גם אם לא הצליחה לסיים בפסגה בסופו של דבר. ואז התפוצצה שערוריה גדולה בפארמלאט, הקונצרן פשט את הרגל, וכל פרוייקט הכדורגל שלו התרסק לרסיסים. אף בעלים שהיה בפארמה מאז אפילו לא התקרב לשחזור ההצלחה, והמועדון הזה הפך לסוג של נוסטלגיה. הוא לא צפוי לחזור לצמרת לעולם.
אל תפספס
האם המקרה של צ'לסי יהיה שונה? הפופולריות שלה גבוהה, וידוע כי היא מדורגת רביעית בעולם במספר העוקבים ברשתות החברתיות, אחרי ריאל מדריד, ברצלונה ומנצ'סטר יונייטד. בעידן אברמוביץ', היא הפכה למותג גלובלי חזק, ויש צעירים רבים שחולמים לשחק בצ'לסי - די להזכיר את לוקאקו עצמו שהיה נרגש להצטרף למועדון לקדנציה ראשונה ב-2011.
החלוץ היה בן 10 כאשר האוליגרך הרוסי המסתורי קנה את הכחולים בקיץ 2003, והוא לא בדיוק התעניין בהם קודם לכן. האם אפשר לשמור על האהדה הגבוהה גם אם הבעלים הבא יחליט למכור את הכוכבים ולדאוג לכיסו במקום לתארים? או אולי הקהל של הבלוז הוא סוג של "אוהדי הצלחות", והיא לא תוכל לתחזק אותו כפי שמועדונים בעלי מסורת אמיתית מסוגלים לעשות גם בשנים הקשות ביותר?
אוהדי צ'לסי אהבו במיוחד את אברמוביץ' כי הרווח לא היווה שיקול מהותי מבחינתו. אף אחד לא ידע בדיוק מדוע רכש את הקבוצה - אם כי יש הערכות מושכלות מאוד בנושא הקשורות בעיקר למשטרו של פוטין - אבל הוא לא עשה את זה כדי לנצל את המועדון כלכלית כמו משפחת גלייזר במנצ'סטר יונייטד. הוא השקיע בנדיבות גם בשנים "הקמצניות" ביותר במונחים שלו, וזה מה שסלל את דרכה של צ'לסי לרשימת הקבוצות הטובות בעולם, ולזכיה באליפויות ובליגת האלופות. במקביל, טופחה גם האקדמיה שנחשבת לאחת הטובות בתבל, גם אם בוגריה מתקשים בדרך כלל להשתלב בסגל הראשון בשל העדפת רכישת כוכבים מוכרים.
ללא הברון הרוסי, צפוי המועדון להיתקל במציאות חדשה לגמרי. בעונת 2020/21, למרות הזכיה בליגת האלופות, עמדו ההפסדים על כ-145 מיליון ליש"ט. מובן שמגיפת הקורונה העמיקה את הבעיות, אבל גם בהתחשב בכך מדובר במספרים לא מעודדים, והבעלים החדשים לא ירצו לשאת בהוצאות כה כבדות. המועדון עשוי, לפיכך, לעבור למודל עסקי שונה בתכלית, וסביר כי יעדיף למכור לפחות חלק מהשחקנים היקרים ביותר בסגל - אלה שיניבו את ההכנסות הגבוהות ביותר.
שינוי קריטי נוסף צפוי בהנהלה. מרינה גרנובסקיה, יד ימינו של אברמוביץ' עוד משנת 1997, הוכיחה את עצמה כמומחית לניהול המועדון, כולל שוק ההעברות, למרות שלא כל מהלכיה הצליחו, באופן טבעי. ביחד עם ברוס באק היא הגורם הדומיננטי ביותר בצ'לסי, והסיכוי שתסכים להמשיך ללא הבוס הגדול נמוך מאוד. עזיבתם הצפויה של גרנובסקיה ובאק תחייב את הבעלים החדשים לגייס מנהלים שמסוגלים להיכנס לנעליהם, וזה לא יהיה פשוט כלל. כישלון בזירה זו עלול להוביל את צ'לסי למשבר.
בנוסף, המודל העסקי של השאלת עשרות שחקני אקדמיה, השבחתם ומכירתם בסופו של דבר, לא יהיה תקף החל מהקיץ הקרוב. לפי התקנות החדשות של פיפ"א, יותר לכל מועדון להעביר בהשאלה שמונה שחקנים בלבד, והמספר הזה יקטן לשבעה ב-2023 ולשישה ב-2024. שחקנים עד גיל 21 יוחרגו, אולם השינוי ישפיע מאוד על צ'לסי, וההנהלה החדשה תצטרך לא רק לחפש אפיקי הכנסה אלטרנטיביים, אלא גם לשלב יותר בוגרי אקדמיה בסגל הבכיר. בשורה התחתונה, כפי שיעיד המקרה של מייסון מאונט, זה עשוי לפעול לטובת הכחולים, במיוחד אם מספר שחקני הרכש יקטן באופן דרמטי.
על פניו, הקבוצה צפויה להיות נוצצת פחות בשנים הקרובות, ויש יסוד סביר להניח כי שני העשורים של אברמוביץ' לא הספיקו כדי להפוך את המותג הבינלאומי של צ'לסי לחסין מפגיעה משמעותית כמו המותגים של ברצלונה או מנצ'סטר יונייטד. היא בוודאי לא אמורה להתרסק כמו בלקבורן או פארמה, אבל ירידה הדרגתית מרשימת הקבוצות המובילות באנגליה בהחלט עשויה להתרחש. אם תרצו, עלולה צ'לסי לחזור לגודלה הטבעי, לפני שנופחה מעבר לכל פרופורציה על ידי הון זר - וזה יהיה גם גורלה של מנצ'סטר סיטי כאשר השייח'ים יחליטו מסיבה כלשהי שאין להם יותר עניין בפרמיירליג.
מצד שני, לא בהכרח צריך לראות את ההתפתחות הזו באור שלילי בלבד. אוהדי קריסטל פאלאס תמיד היו גאים בקבוצתם גם בלי אוליגרכים. הם לא זוכים בתארים וכוכבי על לא מגיעים שם, אבל לפחות זה מועדון אותנטי שלא תלוי בדיקטטורים מעבר לגבול. בימיו של אברמוביץ', אוהדי הכחולים שמחו מאוד למכור את נשמתו של המועדון לשטן. אולי עכשיו המועדון יקבל את הנשמה האמיתית שלו בחזרה. זה ממש לא דבר רע, אפילו אם יתברר כי הזכיה בליגת האלופות ב-2021 תהיה האחרונה בתולדות צ'לסי.