ספק אם יש לעונה של הפועל באר שבע פרק זמן מייצג יותר מתוספת הזמן במשחק אמש בבלומפילד מול הפועל תל אביב, כשבתוך שתי דקות הורחק דור מיכה לראשונה בקריירה והקבוצה ספגה. בהמשך היא התאוששה (מה הקטע של שגיב יחזקאל עם שערי שוויון בעשרה שחקנים?), אבל התוצאה הייתה אותה התוצאה של כל חודש פברואר - תיקו או הפסד, כלומר אי-ניצחון. שלוש נקודות מ-12 אפשריות, פיגור של שש נקודות ממכבי חיפה. אם המגמה תימשך, בסוף מרץ הפועל באר שבע תהיה בפיגור של שש נקודות ממכבי אחרת.
ההרחקה הזאת בוודאי לא תשפר את הרושם שמיכה הותיר עד כה בבאר שבע. ציפו ממנו להיות כוח שמניע את הקבוצה, שמייצר את המצבים, שפותח הגנות. תחת זאת, קיבלו שם שחקן כבוי, שעם או בלי קשר לאותה פרשה לא מצליח להתמודד עם הציפיות ולהיות הפליימייקר שהיה בימים היפים במכבי תל אביב.
מישהו קונה את התירוצים האלה?
אנחנו יכולים ללכת סחור-סחור - להאשים את מיכה, להתלונן על הדעיכה בכושר של רמזי ספורי, לדבר על ההיעלמות של רוקאביציה - אבל בסוף יש כתובת אחת למחדל. רוני לוי יכול לספר לנו ש"האדום שינה את המשחק", אבל גם הוא יודע שאת התירוצים הללו אף אחד כבר לא קונה. שמונה משחקים רצופים שההתקפה של הפועל באר שבע מאמצת בסיס בינארי, כזה שבו נמצאות רק הספרות 0 ו-1. בכל פעם יש איזשהו טיעון מופרך אחר שמנסה לפצות על העובדה שסגנית המוליכה עושה הכול מלבד לשחק כדורגל ו/או לנצח.
לוי ימשיך, כנראה, בבאר שבע עד תום העונה. בשלב זה, קשה לראות תועלת בהפסקת עבודתו. במקרה ההיפותטי שבו תרצה בכך אלונה ברקת, המאמן הבא שיוחתם ידרוש חוזה גם לעונה הבאה, סיטואציה דומה לזו שבה מונה לוי עצמו ומתכון שעלול לשתק ולמשכן גם את העתיד. זה לא אומר שהמאמן יכול לשקוט על השמרים. כמו דיוויד פדרמן בתחילת המילניום, גם בבאר שבע שומעים את הקולות, וככל שהכישלונות גדלים הקולות הללו גוברים. אם הקבוצה לא תבקיע יותר משער אחד גם מול מכבי פתח תקווה בגביע, הקולות הללו כבר לא יישמעו, הם יזעקו.
אל תפספס
אי אפשר להמעיט בחשיבות הגולאסו של צ'ארון שרי בדרבי של חיפה. מעבר לסיבה הטריוויאלית - הרי שער מכריע הוא שער מכריע - האלופה הגדילה את הפער בראש הטבלה ותישאר בטווח בטוח ממכבי תל אביב, גם אם זאת תעשה את המוטל עליה ותנצח בנוף הגליל.
הביטו, כמו שהיה דרור קשטן נוהג לומר - גם היום, על אף שהיא משחקת לא טוב כבר תקופה ארוכה, אני חושב שמכבי חיפה תזכה באליפות בהפרש דו ספרתי. לא נראה שלמכבי תל אביב, טובה ומשופרת ככל שתהיה, יש את הכלים לעקוף אותה. באר שבע? חה, חה ושוב חה. מכבי חיפה אמנם עוברת תקופה לא טובה, אבל שני הניצחונות האחרונים הוציאו אותה מהפאנק, גם אם לא שכנעה. כעת מחכים לה משחקים נוחים בבית מול נוף הגליל ובחוץ נגד בית"ר ירושלים, ועדיין, כפי שהוכח בחודש האחרון, היא תצטרך לעבוד כדי להגיע עם מרחב נשימה גדולה לפלייאוף. והיא תצטרך לעבוד קשה עוד יותר ללא עומר אצילי.
העובדה שאצילי נפצע אמש לא אמורה להפתיע. הוא שחקן השדה עם מספר הדקות הגבוה ביותר במכבי חיפה העונה, ועם ההיסטוריה הבעייתית שלו היה צפוי שהעומס יכריע אותו לבסוף. הפציעה שלו הייתה עשויה, בתנאים אחרים, להיות נקודת מפנה לעונה הזאת. לו, נניח, מכבי חיפה לא הייתה סוחבת יתרון 0:2 מהמשחק הראשון מול חדרה ברבע הגמר, או שהפער מהמקום השני היה קטן יותר (ובהתאם, הפועל באר שבע גם הייתה נראית טוב יותר). במצב העניינים הנוכחי יש לה זמן לתת לו להחלים. ובכל זאת, ברק בכר צריך לישון עם עין אחת פקוחה, לפחות בשבועות הקרובים.
כשמתבוננים על קלחת התחתית, תשומת הלב מופנית לארבע האחרונות - הפועל ובית"ר ירושלים, נוף הגליל ומכבי פתח תקווה. מעליהן משקיפה מ.ס. אשדוד. על פניו, המרחק שלה מהקו האדום, שמונה נקודות, נראה בטוח, אבל מ.ס. אשדוד של הסיבוב השני היא אחת הקבוצות החלשות בליגה. היא נחלה שבעה הפסדים וספגה 15 שערים בחמשת משחקיה האחרונים (וגם פה - מזל שיש באר שבע). 38 כדורים הוצאו מהרשת, הישג שני רק לנוף הגליל. זה קרה גם בשל עבודת שוערות גרועה - יואב ג'רפי היה חלש מאוד אתמול ולא ממש היווה שדרוג לסהר חסון, שבעצמו גילה יכולת רעה - אבל גם משום שאשדוד היא אשדוד, קבוצה שמשדרת אדישות תמידית למצב. צמרת? תחתית? לאף אחד לא באמת אכפת.
האדישות הזאת עלולה לסבך אותה. ברגע שנפלת לפלייאוף התחתון, כל ההימורים תקפים. די במיני-רצף טוב של הירושלמיות כדי שיגיעו למפגש מול אשדוד למשחקים בעלי משמעות עצומה. הניסיון מלמד ש-34 נקודות אמורות להספיק להישארות בליגה, מה שאומר שלאשדוד חסרות שבע בלבד. הגיוני שתשיג אותן, לא בלתי הגיוני שתמשיך להסתבך.
קצת קשה להבין מה גורם לאוהד כדורגל לצאת מהבית בידיעה, למשל, שהוא עומד לסיים את היום בבית החולים, כפי שהיה עם הפרחחים שקבעו תגרה לפני הדרבי התל אביבי. לא מובן גם מה מביא אנשים בוגרים ונורמטיביים, לפחות ברובם, לקחת חפצים ולהשליך למגרש מכל הבא ליד. החלטתו של השופט האוסטרי הראלד לכנר להוריד מהמגרש את שחקני מכבי תל אביב ואיינדהובן בעקבות זריקת החפצים מהיציעים הדהדה היטב את המסר הבלתי מתפשר של אופ"א: המשחק לא צריך להתנהל בכל מחיר. האולטימטום שהציב לכנר חדר ליציעים ומאותו רגע המגרש הפסיק להיראות כמו שדה קרב.
על פניו, המסר הזה חלחל. ככה מטפלים בפורעים, ובפעם הבאה שייזרקו דברים מהיציע, גם שופטי ליגת העל יורידו את הקבוצות מהדשא והעסק יסתדר. האומנם? אל תעצרו את הנשימה. כדי לעשות מה שלכנר עשה צריך מדיניות סדורה וגוף חזק ומאוחד שעומד מאחור ונותן גיבוי. המשחק הראשון ששופט יעז להפסיק ואפילו, רחמנא ליצלן, להביא לסיומו המוקדם, יגרור חילופי האשמות בכל הדרגות, ביקורות נסתרות מצד קולגות, זעקות ממנהלת הליגות ופקפוק מוחלט בכל המערכות המנהלות את הכדורגל הישראלי.
למרבה הצער, לא ניתן ללמוד דבר מהמקרה של יום חמישי ואם מוכרחים להמר, הרי ששופטים כאן לא יעזו ללכת רחוק מדי, יהיו ההנחיות אשר יהיו. בגלל אירועי יום חמישי מכבי תל אביב תספוג, בצדק, קנס כבד ולא תוכל עוד להאשים אף אחד ולהציג הוכחות מצולמות של הפורעים כדי לקבל הנחות, כי מה לעשות, אופ"א היא לא בית הדין של ההתאחדות. כשאירוע דומה יקרה בליגה (ולא רק למכבי תל אביב), הצדק המוחלט, זה שנהנינו כל כך לראות ביום חמישי, פתאום לא יהיה חד משמעי.