1.
בערבו של יום, על אף שהודחה, יכולה מכבי תל אביב לקחת את המשחק של אתמול כטוב ביותר שלה בזירה האירופית העונה. למרות שהגיעה לפלייאוף שמינית גמר הקונפרנס ליג, מכבי לא שיחקה טוב העונה באירופה, לפחות עד אתמול. כלומר, אילו הייתה משחקת כך קודם לכן, היא הייתה מפרקת בקלילות את לאסק לינץ, ומחכה היום להגרלת שמינית הגמר, בתקווה אולי לפגוש את איינדהובן של ערן זהבי, כי יש מצב שעוד כמה שבועות גם הייתה עוברת אותה.
מכבי תל אביב בתהליך של התקדמות. היו אתמול ליקויים לא מעטים בקבוצה, בעיקר בניהול המשחק של מלאדן קרסטאיץ', אבל בשורה התחתונה זו הייתה הופעה מצוינת: של הגנה, של משמעת טקטית, ושל גבי קניקובסקי. קרסטאיץ' הלך על מערך קצת מוזר, שבו היו חמישה שחקני הגנה מובהקים וחמישה שחקני התקפה מובהקים, בלי שחקן שהוא גם וגם, בלי עדן שמיר ובלי אייל גולסה, שהכניסה המאוחרת שלו הבהירה שאולי בכל זאת הייתה כאן טעות.
מכבי שיחקה ללא שחקני אגף אמיתיים. כלומר, ברנדלי קובאס הוא לכאורה שחקן אגף שחותך לאמצע וג'ורג'ה יובאנוביץ' הוא גם לא זה, אבל גם שני המגינים - מתן בלטקסה הנהדר ובעיקר שרן ייני - הם לא אלי דסה שבישל אתמול פעמיים ושלח את ויטסה ארנהיים לשמינית הגמר.
ועם זאת, המערך ההגנתי - שמניע בהתקפה כדור עם שלושה בלמים (גלזר הופך לבלם האמצעי) - הסתדר עם ההתקפה של איינדהובן (בלי גאקפו, אבל עדיין עם כלים משמעותיים כמו מדואקה, זהבי ודואן), וגרם לרוג'ר שמידט להחליף את כל השלושה (מה שהשתלם לו בסופו של דבר). גם אחזקת הכדור של איינדהובן לא הייתה כתמול שלשום. מכבי לא התבטלה כמו הסיטארדיות, ניסתה לחתוך קווי מסירה, אבל במציאות האירופית העכשווית של הכדורגל הישראלי, הוכח שוב שהתנועה בלי כדור בהגנה אירופית ממוצעת טובה עדיין מהתנועה בלי כדור של קבוצה ישראלית בהתקפה. במילים אחרות: למרות התקפת מעבר נפלאה אחת שהסתיימה בהחמצה של דן ביטון, למכבי היה קשה לחבר את כל הפוטנציאל שהיה לה אתמול, ליותר מאשר שער במצב נייח.
עוד בוואלה!
וכאן נכנס קרסטאיץ' לתמונה: יובאנוביץ' שהוא שחקן של נגיעה בכדור ותנועה לעומק, הלך לאיבוד לגמרי באגף, קובאס איטי כבר לרמות האלה, ודן ביטון שפתח טוב הלך ודעך. המאמן הסרבי היה חייב להגיב אבל חיכה עד לדקה ה-75 כדי להכניס כוחות רעננים ובעיקר לשפר את הטעון שיפור. תגובה מוקדמת שלו הייתה יכולה לשנות את תמונת המשחק מקצה לקצה, כי ככלות הכל והתמונה, מכבי תל אביב הייתה טובה יותר אתמול מפ.ס.וו איינדהובן והייתה שווה לפחות הארכה.
משפט על גבי קניקובסקי: הדבר הכי קרוב (אבל עדיין רחוק) לאייל ברקוביץ' בכדורגל הישראלי העכשווי. שחקן שלא עושה כמעט טעויות בהנעת הכדור ובשליחתו, שהיה גדול אתמול אפילו על מקבילו הגרמני, מריו גצה.
2.
יכול להיות שאם השופט האוסטרי הרלד לכנר היה מקבל החלטה עם המשקיף הצ'כי פטריק פילפק, שזהו, גם הופעה ווקאלית מהדהדת של אוהדי מכבי תל אביב לא שווה את השלכת החפצים על שחקני איינדהובן, ואין לחדש את המשחק - היינו לומדים את הלקח, אבל גם אז בספק מאוד. בית הדין המשמעתי בישראל - שכלפיו יש עוד ביקורות על העונשים ה"לא מידתיים" שלו - הוא רחמן בן רחמנים לעומת הוועדה שתגזור על מכבי תל אביב קנס כספי כבד ואולי גם משחק או שניים ללא קהל באירופה. התופעה הבזויה הזו של השלכת חפצים - אבוקות, מצתים, כוסות, נקניקיה עבשה - למשטח, חייבת להיפסק. כמובן שעונש קולקטיבי מבאס, אבל צריך לקוות שהקבוצות יהיו פחות מתחשבות וישתמשו בתיעוד ממצלמות האבטחה להגיש תלונות, לאתגר עבריינים בתאי מעצר, ולגרום לכך שלא יוכלו בעתיד להתקרב למגרש כדורגל. לא ל-30 יום אלא ל-30 שנה.
עזבו את הבושה - מתקן חדיש, קהל נהדר, והתנהגות של בבונים - יש פה עניין של הנצחת הסטריאוטיפ. בכל פעם שמנסים לקרב משפחות, מגיעים השוטרים האלימים והאוהדים האלימים וכאילו עושים יד אחת כדי להרחיק את הכדורגל מסל התרבות. וזה בכלל עוד לפני שדיברנו על זה שלמשחק כדורגל בישראל - ולא בירושלים - לוקח שעתיים להגיע ושעתיים לצאת.
3.
בשער 2 עמדו אתמול כמה עשרות מאוהדי איינדהובן. כשהוחלף ערן זהבי בקרלוס ויניסיוס, פרצו האוהדים בשאגות שמחה גדולות יותר ביחס לשאגות שלהם עם שער היתרון של יורבה ורטסן. אחד מהם אפילו סימן מהשורה האחרונה ביציע בתנועה של שופל, כלומר: לפנות, לפנות.
זה היה מראה מכווץ קרביים. ערן זהבי נראה כמו פיל בחנות חרסינה באיינדהובן. נותן כדור, רץ לתפוס מקום ולא מקבל בחזרה. לתת גול באיינדהובן הזו אפשר רק אם עושים את הגול לבד, אבל זה לא הצד החזק של זהבי, אלא דווקא הכניסה לעומק ויצירת אופציות מסירה. האוהד של איינדהובן רואה טיפוס שמשוטט 66 דקות בין נחמיאס לגלזר, ומחכה למושיע, אז הוא מת כבר לחילוף.
ואז מגיע הרגע הזה שבו יותר מ-10,000 צופים מסרבים לעזוב את יציעי בלומפילד, ומחכים שערן זהבי יבוא לכבד אותם. בהתחלה הוא התעקש לקיים את טקס החלפת הצ'אפחות עם שחקני קבוצתו, מתעלם מרעשי הרקע, אבל כשכולם ירדו לחדר ההלבשה הוא
התמסר למי שבאמת אהב אותו אתמול במגרש. זה היה מראה סהרורי: שחקן לבוש אדום, מקבל בישראל תשואות מקהל צהוב, והוא אפילו משליך את החולצה האדומה ליציע הצהוב אחרי השירה "תוריד את החולצה". ברמה הסמלית, יש פה אמירה. ברמה הפרקטית, אם אחרי 6 שנים שהוא לא לובש צהוב, הוא מקבל כזו אהבה, יהיה מבחינתו מטופש במיוחד שלא לחזור ולשחק במכבי תל אביב, בפרט אם מיטש גולדהאר ירצה.
נכון, יש משפחה, ויש לה רצונות, ולהיות ערן זהבי בישראל זה לא להיות ערן זהבי בחו"ל, אבל שחקן - בטח זהבי - חי מרגעי התהילה, וכמה רגעי תהילה נותרו לו עוד בקריירה? קח אותם ואל תעזוב לרגע.
4.
ישראל מסיימת את העונה האירופית שלה עם 6.75 נקודות דירוג העונה, ו-7 בעונה שעברה. זה מציב אותה במקום ה-11 בסיכום השנתיים האחרונות. מקום 11 בחתך של 5 שנים זה שתי קבוצות באלופות (אחת בפלייאוף), קבוצה אחת בפלייאוף הליגה האירופית ועוד שתי קבוצות במוקדמות הקונפרנס. זה חלום, ולשמר 6.5-7 נקודות דירוג בעונה, כל עונה, מחייב כרגיל לפחות שתי קבוצות מוצלחות בשלב הבתים ומוקדמות כמעט מושלמות. זה אפשרי, בוודאי במציאות של אופ"א שמחלקת ניקוד לקבוצות בקונפרנס בדיוק כמו שהיא מחלקת בצ'מפיונס. בשורה התחתונה: מכבי חיפה עשתה את שלה, מכבי תל אביב עשתה יותר, מ.ס אשדוד פישלה והפועל באר שבע פספסה. כמו שזה נראה, 3 מהארבע יהיו שם גם בעונה הבאה, עם ניקוד גדול יותר והגרלות נוחות יותר. יש למה לצפות.