שמחה כן, אופוריה לא: מכבי תל אביב צריכה להתעודד ולהישאר דרוכה

את אוהדי מכבי והפועל תל אביב הדרבי של אמש ריגש, כל אחד מקצה אחר של סקאלת השמחה והעצב. זה היה משחק קצבי ומלא אירועים, וככל שהיה מרתק והפכפך יותר, כך התברר כאסון תפקודי גדול יותר. בשערי הגיהינום שאליו יגיעו מאמני כדורגל לשעבר יקרינו על מסכי ענק את מחדלי ההגנות ויתנו להם לצפות בתועבה הביצועית הזאת בלופ בלתי נגמר.

נתון מעניין על קיבולת הספיגה של מכבי תל אביב: בכל עידן גולדהאר היא הוציאה מהרשת מקסימום של 33 שערים (בארבע עונות שונות). השנה, לאחר 22 משחקים, דניאל פרץ כבר ראה את הכדור עובר את המסגרת שלו 29 פעמים. בשני השערים שספג אתמול יש לו אשמה ישירה, חלקית בשער הראשון ומלאה בשני, אבל לא הוא הבעיה של הצהובים. שום דבר לא מתפקד בהגנה הזאת, ואם גם בסבוריט נפלה שלהבת, מה יגידו ז'ראלדשי הקיר?

ועדיין, אולי דווקא בגלל עונה כל כך רכה, יש למכבי תל אביב הרבה מאוד סיבות לאופטימיות. הראשונה היא ג'ורג'ה יובאנוביץ', שממעמד של "צ'מע, הוא שחקן" עלה בדרגה ל"בואנ'ה, הוא שחקן-שחקן". השער של הסרבי היה של רוצח בדם קר. הייתה לו אפשרות מפוארת להיכשל בביצוע, ולמרות המחדל, עוד מחדל של אדי גוטליב במשחק הזה, עוד לפני שראה את הכדור דומה היה שנפגוש את שורת הפרשנות השנואה "הוא לא האמין שהכדור יגיע אליו". אבל הוא האמין בהחלט - והשחיל.

סיבה נוספת היא, כמובן, דן ביטון. המשחק הזה היה בדיוק מה שציירו במכבי תל אביב כששאלו אותו מלודוגורץ לפני העונה שעברה, אבל עד אמש לא היה לו אחד כזה בצהוב. ביטון הראה שהוא יכול לעשות דברים גדולים, גם אם לא כל הגנה תהיה מצחיקה כמו זו של הפועל תל אביב. לכל אחד משלושת הבישולים שלו (נקרא גם לשער הניצחון 'בישול' למרות ההתערבות של גוטליב) הייתה איכות אחרת - פעם אחת הדריבל הנהדר והמסירה לפריצה, באחרת עקב ה"עין העקומה" לקניקובסקי וכאמור, הבעיטה החופשית בסיום.

המשחק של ביטון נכנס לפנתיאון הדרבים, ולבטח היה אחד הגדולים בקריירה שלו, אבל אין לו את הפריבילגיה להתענג עליו. חשוב לזכור שהוא לא סיפק עדיין את הסחורה בפרק הזמן שלו במכבי תל אביב. לא ברור מה השפיע יותר, היכולות האנמיות של מאמניו הקודמים או האופי שלו עצמו, אבל בשורה התחתונה הוא לא הצליח להפוך לשחקן מוביל במועדון. הקשר בן ה-27 יודע שאת הדרבי הזה הוא לא אמור להגדיר כמשחק שיא אלא כנקודת מפנה. הוא יצר רף, ועכשיו התפקיד שלו הוא לעמוד בו.

ועם כל האופוריה הצהובה, צריך לציין שוב את חוסר התגובה של מלאדן קרסטאיץ' להתאמות של היריבה, כפי שקרה לא מעט פעמים העונה. לקרסטאיץ' לא הייתה תשובה ללחץ, ולא בפעם הראשונה. לא פעם זה עלה לו בנקודות וגם הפועל תל אביב הייתה צריכה להפיק יותר.

התוצאה בדרבי יכלה להיות שונה לחלוטין, אבל מאחר שהמטבע שוב נפל בצד הצהוב, יש כבר במכבי תל אביב דיבור על הארכת חוזהו של הסרבי. יש בכך היגיון. זה לא רק יובאנוביץ' שנראה בינגו (את סה לא ראינו עדיין כדי לשפוט, אבל כנראה שיותר גרוע בהגנה לא יכול להיות), זו גם רוח החיים שהפיח בשחקנים כמו דן ביטון ועדן שמיר. ועם זאת, ההתנהלות של הקבוצה על המגרש, במיוחד במחצית השנייה (מול מכבי חיפה, מכבי פתח תקווה, מכבי נתניה והפועל תל אביב, וסליחה אם שכחנו מישהו) הייתה מאוד לא טובה.

קובי רפואה צדק כשאמר ש"אפילו בתיקו הייתי מאוכזב". אחרי השער של סטיפה פריצה התחושה הייתה שמכבי תל אביב תגמור את זה ב-0:3 או 0:4. אבל הפועל תל אביב הייתה שם כל הזמן, זינבה, הלמה, חזרה מפיגור פעמיים ואם החלק הפנימי של הנעל של דן איינבינדר מתחלף עם השפיץ שלה, היינו כותבים הבוקר פרשנויות שונות לחלוטין.

מבחינה התקפית, הפועל תל אביב הציגה את משחקה הטוב ביותר העונה. הלחץ הגבוה הוציא את מכבי תל אביב מאיזון. פרץ, עוד לפני השער שחטף מבן ביטון וגם אחריו, לא הפסיק לפלרטט עם טעויות קריטיות ברחבה במשחק הרגל בגלל הנוכחות של שחקנים אדומים בקרבתו. "זו העונה לנצח את מכבי", אמרו במועדון לאחר המשחק. להפועל תל אביב היה הרבה צ'אנסים לנצח את מכבי תל אביב - בסיבוב השני בעונה שעברה, בגמר הגביע, בסיבוב הראשון העונה - והם לא עשו את זה.

ההפסד מסבך את האדומים, שרק לפני מספר שבועות נראו בטוחים בפלייאוף העליון. במצב העניינים הנוכחי נראה שיילחמו להיכנס אליו עד סיום הסיבוב. אם לא די בכך, הנחית פארליי רוזה את המהלומה כשהודיע שהוא עובר לסין, לא בדיוק בשורה שאתה רוצה לקבל אחרי הפסד בדרבי בדקה ה-94, גם אם על פניו נראה שהוא מתפקד פחות טוב מאשר אצל ניר קלינגר.

לרפואה מחכה כעת אתגר לא פשוט - משחק חוץ מול מכבי חיפה ואחריו הפועל באר שבע המדשדשת של רוני לוי, סיטואציה מאוד לא בריאה אחרי שלושה הפסדים רצופים. הפועל תל אביב חייבת לחזור לצבור נקודות, אבל כנראה שלפחות בימים הקרובים תתהה איך להימנע מתבוסה. ואם זו תגיע, יצוצו שאלות חדשות ולא נעימות.

בתיאטרון יש חוק ברזל שהגה הסופר והמחזאי המפורסם אנטון צ'כוב: אקדח שנראה במערכה הראשונה יירה במערכה השלישית. בכדורגל הכלל הזה חי וקיים אך ורק בתקצירי משחקים - אם ראיתם שחקן סופג כרטיס צהוב, בקרוב תגלו שהוא קיבל את האדום.

בזמן אמת זה, כמובן, לא ממש קורה. בניגוד לתיאטרון, ספורט בכלל וכדורגל בפרט לא מומחז ורחוק מלהיות מדויק, קשה להצביע על אירוע סרק ולנבא שישוחזר בהצלחה בהמשך. ועדיין, יש מקרים נדירים. אחד מהם נרשם אתמול בנתניה, כשבדקה ה-60 ראה איגור זלאטנוביץ' את אדבאיו אדליי יוצא קילומטר מהשער והקפיץ מעליו החוצה. התחושה הייתה שזו לא תהיה הטעות היחידה של השוער הניגרי, ואכן, בזמן הפציעות אדליי שוטט אי שם בארץ שום מקום. הפעם האקדח של זלאטנוביץ' כבר ירה במדויק. המערכה השלישית נסגרה, המסך ירד.

אין הבדל בין 0:1 ל-0:2 והרבה פעמים שערים טיפשיים מגיעים בדקות טיפשיות. ירושלים הייתה מפסידה אתמול כך או אחרת, ועדיין, השער הזה שספג אדליי מדליק נורה אדומה בוהקת. לא כי הוא שוער גרוע, להפך - משום שהוא השחקן שיכול להביא לקבוצה הזאת נקודות, או לכל הפחות לשמור על אלה שהיא משיגה.

כמות הכישרון בהפועל ירושלים מוגבלת. הקבוצה לא פרודוקטיבית ולא מנצחת. בנקודות שכן צברה יש לאדליי מניות, אבל התקופה האחרונה רעה מאוד עבורו - השער בחיפה, הטעויות בפתח תקווה וכעת גם הגול של זלאטנוביץ' - כל אלה נרשמים על שמו, באופן חלקי או מלא. יכולת כזאת היא לא לוקסוס שהפועל ירושלים יכולה להרשות לעצמה. בגיל 21, כשכל הקריירה לפניו, גם הוא לא.

פעמיים בעטה אתמול הפועל באר שבע למסגרת. שלוש פעמים היא עשה את זה מול מכבי נתניה. לשם השוואה, הפועל תל אביב בעטה שש פעמים ומכבי תל אביב חמש. אפשר להמשיך להכתיב נראטיב על קהל בעייתי וחוסר אמון וכו', אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהקבוצה הזאת לא באמת משחקת כדורגל של מקום שני.

אם הגול של אושר דוידה אושר, למה השער של אביאל בן חמו מהפועל חדרה לא?