גילוי נאות, תמרחו אותו מצידי לכל אורך רחוב נס לגויים: אני אוהד מכבי יפו, בולגרי מהצד של האמא, קונה קבאב ב'בורצ'ו', קוושקוס ב'מאיר', בורקס אצל ליאור מיס שקד, תוצרת בית; באזכרות שם לצד הבורקס את החמינדוס, חצי מלפפון ומקנח בעראק מעורבב במים; מקלל שופטים רק בבולגרית ("שופט, יא בוקלוק"); אין פה מה לטעות, גם אם גדלתי בבלומפילד, הלב היה בגאון.
בין שאר עוונותיי, אני נמנה על שבעת המייסדים של מכבי קביליו יפו, מכבי יפו החדשה, שנולדה באחת מסמטאות שוק הפשפשים, כקבוצת אוהדים. כשאמרו בטלוויזיה שמכבי קביליו יפו היא קבוצת האוהדים הראשונה שמגיעה לרבע הגמר, זה נחת עלי כמו פטיש 10 קילו. נזכרתי באמרתו האלמותית של נשיא המועדון, אלי קאליש (כן כן, האחיין של) לפיה "יצרנו מפלצת".
אין כמו גביע המדינה כדי לקצר הליכים. 12 שנה נאבקת מכבי יפו בליגה א' שחוסמת אותה מלחזור למקומה הטבעי, אל קרב המועדונים המקצוענים. לא יעזור לה שהיא מתנהלת ללא רבב, מביאה קהל גדול במונחים של הליגות הנמוכות, מגדלת שחקני בית, ומשחקת לפעמים שובה עין - מליגה א' היא לא עולה.
ואז מגיע הגביע, ובתוך שלושה שבועות אתה מדיח שתי קבוצות צמרת מהליגה הלאומית, וחוזר לשחק מול מכבי תל אביב בבלומפילד, ועוד ברבע גמר. בשישי שיחקנו במגרש סינתטי בסמטאות כפר קאסם והערב נשחק במקדש הכדורגל. זה לא מובן מאליו, זה רחוק מלהיות מובן מאליו.
אל תפספס
הצעירים לא זוכרים, בטח שמעו מסיפורים. עד 1987 נמנתה מכבי יפו במשך 32 שנים כמעט רצופות (פחות עונה) על משפחת הקבוצות הגדולות בכדורגל הישראלי. היא סיימה שלוש פעמים כסגנית אלופה והפסידה פעם אחת בגמר הגביע. בין 1962 ל-1964, יגידו רבים, הייתה מכבי יפו הקבוצה הטובה במדינה, אבל כמו שאמר פעם אנתרופולוג הכדורגל רמי רוטהולץ, "לא היה לה אתוס של תארים. היא נהנתה מהמשחק ואהבה להשפיל יריבות".
אגב כך, נוצרה סביבה ההילה לפיה מדובר ברובין הוד של הכדורגל הישראלי: זו שתכה בגדולות ללא רחם, ותיפול אצל הקטנות, מול קבוצות שלא יתנו לה לשחק איך שהיא אוהבת. אין עונה שמכבי יפו לא עשתה לפחות תוצאה אחת בלתי שגרתית, תמיד מנחילה הפסד בכורה, מנצחת לפעמים פעמיים אלופות בלתי מנוצחות, גם בבית וגם בחוץ. אפילו ב-1999, בעונת בלהות, שהסתיימה עם 10 נקודות בקופה, שנה לפני פירוק המועדון, ניצחה מכבי יפו את מכבי חיפה.
את מכבי חיפה היא ניצחה עוד 18 פעמים, פחות מכפי שניצחה את הפועל חיפה (28 פעמים) או הפועל תל אביב (22 פעמים). את מכבי תל אביב היא ניצחה בכל המסגרות 16 פעמים. נדמה לי שצפיתי פיזית בלפחות ארבעה ניצחונות כאלה אם לא יותר.
הפעם הראשונה שלי הייתה מחזור לסיום עונת 1976/7. מכבי תל אביב שייטה לדאבל קליל, עם 90 אחוזי הצלחה בסיום המחצית הראשונה של העונה, אבל אז הפסידה לראשונה בנתניה, למכבי יפו. הגומלין הפגיש את הקבוצות כש-4 נקודות (בשיטת 2 נקודות לניצחון) מפרידות ביניהן. תיקו היה מספיק למכבי תל אביב כדי לחגוג אליפות בבלומפילד.
מכבי יפו הגיעה עם אלפי אוהדיה, התמקמה ביציע הקבוע שלה (יציע 10), צמוד ליציע של מכבי תל אביב (11), וניצחה 0:2. משה אוננה כבש שני שערי נגיחה, מעל אבי ירושלמי - בלם ענק שלא היה ניתן להכנעה - פעם לעיני שער 11 ופעם לעיני שער 5. אחרי השער השני הסתובב ליציע 11 הרצל קביליו האגדי - השוער-זמר האהוב שלנו, שמת מסרטן בגיל 35 - והניף שני אגרופים.
אוהדי מכבי אפילו לא שרקו בוז. הידיעה כי מכבי יפו משביתה שמחות כל כך חלחלה אצל אוהדיה, שאחרי שנים שמעתי שאף אחד במכבי תל אביב לא הכין מראש בקבוקי שמפנייה. אם לא בני טבק שבת לאחר מכן בעכו וחדלון ברור מראש של יפו מול שמשון, עוד היינו לוקחים בטעות אליפות, וזו בהחלט לא הייתה מטרתנו. אנחנו היינו שם כדי שתזכרו אותנו, דורות קדימה, כקבוצה הכי רומנטית בכדורגל הישראלי. את האליפויות השארנו להפועל פתח תקוה.
צריך להודות, מאז הפירוק ועד להקמה מחדש חלפו 8 שנים. אוהדים כיבו את הגחלת, חלקם נטשו לקבוצות אחרות. לא היה כלום, חורבן ושממה. בזמן שב'גאון' הדשא צמח פרא, לגבהים של 80 סנטימטר ובמגרש האימונים בבית צ'רנר הסתובבו סוסים, הפועל תל אביב הגיעה לרבע גמר גביע אופ"א, ואילו מכבי חיפה ומכבי תל אביב הגיעו לליגת האלופות.
כשקמנו מחדש היינו כמו אלט-נוי-לנד - ארץ ישנה חדשה. חוץ מ"היידה בי, היידה בו" האגדי או שיר העלייה מ-1971 ("אחד עשר הם המלכים, ואנחנו נסיכים, הם שלנו, הם כל החיים"), ייבאנו את הכל. לא ידענו מה זה אולטראס, למה תופים, ואיך מרכיבים שיר עם יותר מחמש מילים. תרבות העידוד ביציעי ישראל הוטלאה לתוך הקבוצה החדשה.
לא פלא שהערב ישמעו אוהדי מכבי תל אביב שירים של מכבי חיפה ביציע, ובראשם "יום שישי לובש לבן, זה יום חג לבוא לראות אותך, עולה אל המגרש", כי זה באמת חג. כאן ביפו, אנחנו משחקים בבמה המרכזית, במעמד רם, עם אחד השחקנים הכי מרגשים שידע הכדורגל הישראלי בדור האחרון. או שהסתדרו לנו הכוכבים או ששוב הוכח שאלוהים הוא בולגרי: לא חווינו שואה, לא ישבנו במעברות, אין עלינו בדיחות עדתיות, ערן לוי משחק אצלנו ואנחנו ברבע הגמר מול מכבי תל אביב. אלוהים לא בולגרי? נראה לכם?
תנו לי שנייה להתעכב על ערן לוי, כי שמעתי כל כך הרבה שטויות על הדבר המופלא הזה, שאחרי שראיתי אותו על בסיס קבוע בחצי השנה האחרונה, אני יכול להגיד שהכל נכון: הוא אמוציונלי, הוא אכפתי, הוא מנהיג, הוא חמלתי, הוא אוהב אותנו, והוא מחזיר על האהבה שלנו עם 11 שערים, 11 בישולים, כל כך הרבה רגעי "וואו" (בדרך כלל בתוספת הזמן), ואנחנו רק בתחילת פברואר. להביא שחקן כמו ערן לוי זה חתיכת חבילה, אבל הבחור שווה כל סטוטינקי בולגרי. הנה, הגענו עד מכבי תל אביב כדי לכסות את ההשקעה. היה שווה.
רצינו לארח את הגומלין בבלומפילד. אתם יודעים, בלומפילד נמצא ביפו, פחות מקילומטר מלב העשייה שלנו בשכונת נווה גולן. בהתאחדות מתנגדים, כי זה הבית של מכבי תל אביב. לא זו בלבד שרבע הגמר הוא שני משחקים, דבר שמקטין עוד יותר את הסיכוי הקטן בלאו הכי להדיח מועדון כזה מהמשך המשחקים, גם לא מאפשרים לקבוצה נחותה לייצר הכנסה חד פעמית בעידן שבו קבוצות קורסות כלכלית. כידוע לכם, גם חצי הגמר ייערך בבלומפילד, זה נקבע מראש, גם אם מכבי תל אביב ובני יהודה יהיו בו. הן יכולות לשחק בבית במשחק שהוא לכאורה נייטרלי, ולנו לא מאפשרים.
קצת מוזר יהיה שבמקום שילדי מחלקת הנוער הנפלאה שלנו יצעדו בקבוצות לאורך שדרות ירושלים עד לבלומפילד, נצטרך לארגן להם הסעות למקום שבו כן יסכימו שנארח בו. הקמנו קבוצה למען הקהילה ביפו, שלא מאפשרים לה לראות אותה. ולא בגללנו.
אז הערב נצעד ב"בסמטאות ובשעון, ברחוב שישים, בין הקשישים", כמו שכתב קביליו כשעזב לירושלים. המשפחה, הילדים (הפעם בולגרים משני הצדדים), האחים, וכל הקהילה הגדולה של אוהדי מכבי יפו: מועדון שהיה, ויהיה, ולגמרי נוכח. ונתפלל לבולגרי למעלה שיסדר גם הפעם את העניינים ויצבע את יפו בלבן. איך כתב הפייטן אהרל'ה בכר ז"ל: "מכבי יפו מדבר, שוב מדבר, ועוד איך מדבר".