בשבוע שעבר ארצות הברית עצרה הכל כדי לחגוג עם, ולא פחות מכך את, סטף קרי. הוא לא היה צריך את הרגע בו הוא עקף את ריי אלן בכמות השלשות כדי להיחשב לקלע השלשות הגדול אי פעם, התואר הזה שייך לו כבר כמה שנים טובות. השיא היה בעיקר הזדמנות להרחיב את הפרספקטיבה ולהתבונן על סטף בהקשר היסטורי, דווקא בעונה בה הוא חוזר לרלוונטיות במאבקי האליפות. הסופרלטיבים נשלפו, ההשוואות נערכו ובמצב רגיל ניתן היה להמשיך הלאה. אבל כאשר נושא השיחה הרלוונטי היחיד הוא "איזה באסה עם הקורונה", אפשר למתוח את חגיגות סטף עוד טיפה, הרי תיכף הוא מגיע ל-3,000 שלשות וצריך להוציא שוב את הבלונים. אז הגיע תורי לדבר על סטף קרי.
אני לא חובב גדול של השוואות היסטוריות, או השוואות באופן כללי. הצורך למקם כל ספורטאי גדול ביחס לאחרים, ולהפוך כל רגע משמעותי בקריירה שלו לעוד גורם במשוואת "הוא יותר גדול/פחות גדול מ-X", יכול להפוך לאובססיה לא בריאה ומקשה על היכולת ליהנות ממנו באופן בסיסי וטהור יותר. השוואה בין ספורטאים מדורות שונים היא בכלל משימה כמעט בלתי אפשרית.
אבל זה לא מקרי שרוב אוהדי הספורט ההדוקים מתמכרים לאובססיה הזאת. ההשוואות מאפשרות מעורבות רגשית גבוהה יותר ומטעינות כל אירוע וכל ציון דרך בקריירה של ספורטאי גדול במשמעות הרבה יותר גדולה. בזכותן יש הבדל דרמטי בין חמש לשש אליפויות NBA, בין 20 ל-21 תארי גרנד סלאם בטניס, בין שלוש לארבע זכיות בליגת האלופות. ובעוד שלא ניתן להגיע להסכמה מלאה לגבי דירוג היסטורי מדויק, בדרך כלל ניתן להגיע לקונצנזוס רחב לגבי האיזור אליו הספורטאי שייך, הדיון שהוא צריך להיות חלק ממנו.
מבחינתי, סטף קרי תמיד היה זה שמצליח להתחמק מהשוואות, מהדיון על מקומו בדירוג כל הזמנים. משהו בו הצליח לחרוג מהדיון הזה, לרחף מעליו, להתקיים בעולם מקביל אליו. אנחנו חיים בעידן חדי הקרן, השחקנים הגדולים ביותר של התקופה הם תופעות טבע חד פעמיות כמו קווין דוראנט ויאניס אנטטוקומפו, אבל משהו בחד פעמיות של סטף שונה והופך אותו, לפחות בעיניי, לקטגוריה בפני עצמה. את רוב הכתבה אקדיש ללנסות להסביר את זה, אך יש אמירה השוואתית אחת שאני מוכן לעמוד מאחוריה.
סטף קרי הוא אחד השחקנים החשובים ביותר בתולדות משחק הכדורסל. בכל הקשור להשפעה שלו על המשחק ועל התרבות שסביבו, הוא נמצא בשורה הראשונה המצומצמת, מעל לא מעט שחקנים שמבחינת איכות סביר להניח שידורגו גבוה ממנו. הוא מהבודדים שאת ה-NBA צריך לחלק ללפני ואחרי שהם הגיעו לליגה, שהובילו שינוי שגורם לכך שמי שיתעורר היום מתרדמת של עשר שנים יתקשה לעכל איך נראים משחקים כיום.
כמובן, סטף הוא לא הסיבה היחידה למהפכת השלשות ששינתה את פני הליגה. פיניקס של מייק ד'אנטוני וסטיב נאש הביאה את הראן אנד גאן למרכז הבמה כבר לפני 15 שנה, דריל מורי ביצע את ניסויי המדען המטורף שלו בליגת הפיתוח הרבה לפני שקרי הפך למה שהוא. מהפכת השלשות הולכת יד ביד עם מהפכת הדאטה שהתרחשה בכל ענפי הספורט האמריקאיים המרכזיים בעשורים האחרונים, מורי היה החלוץ שבעקבותיו ליגת ה-NBA התמלאה במנהלים חובבי סטטיסטיקות מורכבות שהתאהבו בנוסחה המורכבת של שלוש גדול משתיים.
אבל כל מהפכה זקוקה לפנים, ומהפכת השלשות קיבלה את הפנים הכי סוחפות שניתן היה לבקש. קרי הפך את השלשה לא רק לזריקה הנכונה ביותר, אלא גם לזריקה הסקסית ביותר. הרגעים בהם הוא מתחמם המציאו את מושג התראת הליג פאס, האירוע שחייבים להפסיק כל דבר אחר כדי לראות. הוא הסיבה לכך שכל ילד שלומד לכדרר רוצה לקלוע שלשות מכל טווח, הוא הסיבה לכך שהצעירים שמגיעים כיום לליגה מיידים שלשות בקצב חסר תקדים. בזמן שילדים, וההורים שלהם, לא ממש יכולים לדמיין שכשהם יהיו גדולים הם יהפכו ליאניס, דוראנט או אפילו לברון, הרבה יותר קל לדמיין אותם הופכים לסטף קרי הבא. לברון הוא הכוכב הגדול של הדור הנוכחי, השם המוכר ביותר, הכדורסלן בעל ההשפעה התרבותית הגדולה ביותר מאז מייקל ג'ורדן, אבל סטף הוא המודל לחיקוי הבולט של התקופה, זה שכולם מפנטזים להיות כמוהו.
אל תפספס
מה שמעניין זה שביחס למודל לחיקוי, עד היום לא ניתן להצביע על שחקן שבאמת דומה לו, על כוכב שבאמת מזכיר אותו. קודם כל, בגלל הכישרון יוצא הדופן. כולם כיום זורקים המון שלשות, לא מעט שחקנים יכולים לקלוע שמונה או עשר שלשות ביום נתון, אבל אף אחד לא עושה את זה כמו סטף. אף אחד מהילדים החדשים בשכונה לא מדגדג את כמויות השלשות שלו בשמונה השנים האחרונות, בגלל שאף אחד לא מסוגל להתקרב לדרגות הקושי בהן הוא קולע שלשות במעל ל-40 אחוזים. אין ולא היה עוד שחקן שזקוק לכל כך מעט זמן ומקום כדי לעלות לזריקה מכל טווח מהרגע שהוא עובר את החצי.
ההגנות מתכוננות במיוחד אליו וזה לא עוזר, הוא רק הולך ומשתכלל. השנה הוא כבר הופך את כל הקונספט של דרגות קושי לחסר משמעות, הוא קולע בעקביות זריקות אבסורדיות, מכדרור או לאחר תנועה מהירה. התחושה הזאת שהוא אחד מאיתנו, כמונו, שמשחק בליגה של הענקים, היא אשליה. לרצות להיות כמו סטף קרי זה ריאלי בערך כמו לרצות להיות כמו יאניס אנטטוקומפו.
אבל זה לא רק הכישרון הייחודי. אף אחד לא דומה לסטף קרי כי הוא סופרסטאר מסוג אחר, כזה שחושב אחרת ומסרב לשחק את המשחק של כולם. מי שהבין את זה ראשון הוא סטיב קר, שבנה סביב קרי וקליי תומפסון שיטת משחק מבריקה שמשתמשת ביכולת הקליעה שלהם כדי ליצור מצבי זריקה, בעיקר מתחת לסל, עבור כל שחקני הקבוצה. אי אפשר להפריד בין סטף קרי לגולדן סטייט, ההצלחה הקבוצתית היא חלק מהסיפור שלו. זו הקבוצה שניפצה את מיתוס "אי אפשר לקחת אליפות עם שלשות", מה ששימש כאחד הזרזים החשובים ביותר במהפכת השלשות ובהפיכה של סטף לפנים שלה. וההצלחה הקבוצתית נובעת לא רק מהיכולת האישית, אלא מהאופן בו הוא וקר רתמו אותה להצלחה קבוצתית.
מעולם לא היה סופרסטאר שהשפיע על המשחק כמו סטף קרי גם כשהוא רחוק מהכדור. השיטה של הווריירס מבוססת על התנועה שלו (ושל קליי) ללא כדור בין חסימות באופן שזורע פאניקה בהגנה, עד שמגיעה הטעות שהרבה פעמים מסתיימת בליי-אפ. סטף התמסר לחלוטין לשיטה, אלמלא ההתמסרות שלו לא הייתה גולדן סטייט כפי שאנחנו מכירים אותה מאז 2014. הוא לא מפסיק לנוע, בידיעה שבחלק גדול מהפעמים הוא לא יקבל את הכדור, אלא שהתנועה שלו תניע תהליכים שיסתיימו בסל קל של שחקן אחר.
קרי לא מסתפק בלקבל חסימות, הרבה פעמים הוא זה שחוסם בעצמו, למוביל הכדור או רחוק מהכדור. למרות הגודל שלו, מדובר בחוסם נהדר, ולא רק בגלל שההגנה ממוקדת בחוסם יותר מאשר בנחסם. הוא מתמסר לפעולה האפורה הזאת, מכניס ומקריב את הגוף שלו כמה פעמים כל משחק כדי ליצור עבור השחקנים סביבו יתרונות קטנים. כשמוסיפים לכך את ריבוי המקרים בהם יריבות שולחות דאבל טים גבוה מאוד אל קרי, מה שמאפשר לו לבטל שני שחקני הגנה במסירה אחת, מקבלים שחקן שמתמחה בלהקל על השחקנים סביבו, לסדר להם זריקות נוחות ונתוני פתיחה טובים למהלך התקפי. הוא צריך סביבו שחקנים שמבינים את השיטה, שיודעים לנוע ולמסור בסנכרון אליו ולנצל את הפתחים שהוא יוצר עבורם. לקח לבוב מאיירס שנתיים למצוא מחדש שחקנים כאלה, וברגע שהם מקיפים את הצמד סטף ודריימונד גרין מדובר במתכון בטוח לקבוצה גדולה.
אז כולם רוצים להיות כמו סטף קרי, אבל אף אחד לא עושה את מה שהוא עושה. הכוכבים הצעירים שהגיעו לליגה אחריו, וגם כמה מהדור שלו כמו ג'יימס הארדן ודמיאן לילארד, זורקים המון שלשות מכדרור, מדי פעם הם מבצעים מהלכים שמזכירים את היכולת של סטף להשתחרר לקליעה, לפעמים הם מתחממים באופן שמזכיר את ההיט-צ'ק שלו, אבל בעשור שעבר מאז שקרי הוא מודל לחיקוי עוד לא הגיע לליגה כוכב שנע ללא הכדור כמוהו, שמשתמש בתנועה ובחסימות כדי לסייע לאחרים. לא דונובן מיטשל ודווין בוקר, לא טריי יאנג ולוקה דונצ'יץ', לא לאמלו בול ואנתוני אדוארדס - חלקם יודעים לנוע ללא כדור, אבל אף אחד מהם לא הפך את זה למנוע של ההתקפה. בסופו של דבר הם רוצים את הכדור אצלם ביד כדי ליצור לעצמם או לאחרים מצבי זריקה. כמו כל הסופרסטארים האחרים, לא כמו סטף קרי.
לא רק בתחום המקצועי סטף נראה שונה מכולם. לאחר כל כך הרבה שנים כאחד הספורטאים החשובים והאייקוניים בעולם, הוא מצליח לשכנע שכל מה שמעניין אותו זה ליהנות מכדורסל. הוא כל הזמן מחייך, רוקד, חוגג באופן מוגזם, סוחף את החברים לקבוצה ואת הקהל של גולדן סטייט בשמחת החיים שלו. זה תורם לאשליה שהכל בא לו בקלות, בזמן שבפועל הוא עובד קשה מאוד ומתאמן בלי הפסקה כדי להגיע לגבהים בהם הוא נמצא. חשוב לו לנצח, אין ספק שהוא מאוד רוצה לזכות בתארים, אבל שום דבר לא בא אצלו על חשבון הכיף הטהור.
לאורך השנים היו בגולדן סטייט חיכוכים, כולל מריבות קשות בין דריימונד גרין לסטיב קר וקווין דוראנט, קבוצה גדולה זקוקה לשחקנים אמוציונליים כמו דריי, אבל סטף נשאר מחוץ לדרמה, איכשהו נראה שהוא תמיד חי בקומדיה. לכן, גם כשהוא לא פוגע במאני טיים של משחקים גדולים, גם בזמן איבוד האליפות בגמר של 2016, גם בשנתיים האחרונות רוויות הפציעות בהן נדמה היה שהשושלת מתפרקת, התחושה סביב סטף היא לא של טרגדיה. תמיד יש שכבה מעל כל זה שמאפשרת לו לשדר שהכל בסדר, שכל מה שהוא באמת רוצה זה להמשיך לשחק וליהנות.
ספורטאים בקליבר שלו נוטים להרגיש ולהיחוות כדמויות טראגיות. לברון עסוק במעמד ההיסטורי שלו ורואים שזה יושב לו על הכתפיים, יאניס היה צריך את האליפות כדי להוריד קוף ענק מהגב. גם חביבי הקהל שניתן להקביל לסטף, כמו מסי ופדרר, הרבה פעמים נראים כמו דמויות טראגיות וברור שהמעמד ההיסטורי מעסיק אותם. קרי נותן תחושה שהוא מצליח להיות מעל זה, מעל ללחץ העצום שאמור להגיע עם המעמד, שהוא הצליח למצוא את דרך המלך בה הוא לוקח לגמרי ברצינות את הרצון להיות הטוב בתחומו אבל לא לוקח לגמרי ללב כשזה לא קורה.
זאת כנראה הסיבה המרכזית לקושי שלי למקם את סטף בהקשר היסטורי. זה קשה גם בגלל שלא לגמרי ברור איך משווים בין שחקן שמתבסס על שלשות ולא ניתן לדמיין אותו בלעדיהן, לשחקנים שחלקם שיחקו בעידן בו לא היה בכלל קו שלוש ואחרים בעידן בו כמעט לא התייחסו אליו. אבל בעיקר זה קשה כי הוא כל כך שונה, בסגנון ובגישה, מכל שאר השחקנים הגדולים באמת, מה שמאפשר לו להיות השחקן הכי חשוב גם בקבוצה בה הוא לא השחקן הכי טוב (כמו בימי קווין דוראנט בגולדן סטייט). אם ממש צריך למקם אותו אז אני מניח שהוא כבר תקע יתד בטופ 15 של כל הזמנים ויש לו סיכוי טוב להיות בסופו של דבר שחקן טופ 10 ואולי אפילו הרכז הגדול אי פעם. אבל אולי הכי נכון להשאיר אותו בקטגוריה נפרדת.