הקללה, הכנסייה והענק: סיפור הזכיה של אתלטיקו מיניירו באליפות אחרי 50 שנה

המועדון כבר השלים עם כך שהאליפות היחידה שלו תהיה ב-1971, אבל אז הגיע הולק בתפקיד המושיע, בבלו הוריזונטה כתבו את ההיסטוריה מחדש וכעת מכוונים להפוך לאימפריה לדורות

06/12/2021
תקציר: אתלטיקו מיניירו - ברגנטינו 3:4 (ספורט1)

אחרי שהבטיחה רשמית את האליפות כבר ביום חמישי, הצהירה אתלטיקו מיניירו כי המשחק הביתי אתמול (ראשון) מול רד בול ברגנטינו יוקדש לזכרם של האוהדים שכבר הלכו לעולמם ולא זכו לחוות את החגיגות. "תביאו את התמונות של קרוביכם המנוחים לאיצטדיון כדי שיהיו חלק מהאירוע", ביקש המועדון - וגם הרשתות החברתיות התמלאו באינספור תמונות של אוהדים ואוהדות מהעבר, אפילו כאלה שמתו עוד בשנות ה-80'.

כי הבצורת של אתלטיקו מיניירו היתה ארוכה מאוד. ארוכה מדי. 50 שנה בדיוק חלפו מאז הזכיה היחידה הקודמת, והתסכול לאורך הדרך היה קשה מנשוא. "כל מי שאוהד את אתלטיקו משלם מחיר כבד, ומבחינה רציונלית זה פשוט לא מתשלם. על כך פירור שמחה יש משאית מלאה בעצב. אלא שאנחנו לא בוחרים במי להתאהב. זה מה שנגזר עלינו, ואנחנו צריכים לשבת ולסבול. ואנחנו נהנים מהסבל הזה. לרגע אחד לא הייתי רוצה גורל אחר. אני אבא, בעל, בן, אח, איש עסקים, אבל קודם כל ולפני הכל אני אוהד אתלטיקו מיניירו. זה מה שמגדיר אותי", כתב הבלוגר ריקרדו קרצמן, ומיליונים מוכנים לחתום על דבריו.

עוד בוואלה!

מהפך אדיר בדרך לתואר: אתלטיקו מיניירו אלופת ברזיל אחרי 50 שנה

לכתבה המלאה
חגגו מוקפים בתמונות האוהדים המנוחים. שחקני אתלטיקו מיניירו(צילום: GettyImages, Buda Mendes)

הטרמפ המשטרתי החל את הבצורת

יש שהרגישו כי רבצה עליהם קללה שהלה עוד ב-1971, מיד אחרי הזכיה המיתולוגית ההיא, עם טלה סנטנה הצעיר כמאמן. מאמן נבחרת ברזיל לעתיד היה רק בן 40, אבל כבר החל ליישם את שיטותיו המהפכניות, עם כדורגל התקפי עוצר נשימה, ובאתלטיקו מיניירו נדהמו מעוצמת התרומה שלו. גם כאשר הפסד בתוצאה לא גבוהה מול בוטאפוגו במחזור האחרון הספיק כדי לחגוג את התואר ההיסטורי, הוא הורה לחניכיו ללכת רק קדימה - וניצח. ואז, בבוקר למחרת, הוא ניגש למילוי ההבטחה המשונה שלו.

בעיצומה של אותה עונה, אמר סנטנה כי אם יזכה באליפות, הוא ילך ברגל לכנסיית קונגוניאס הקטנטנה, המרוחקת כ-70 קילומטרים מהעיר בלו הוריזונטה. אז אחרי החגיגות, הוא ישן שעתיים, קם בשש בבוקר, לקח איתו את מנכ"ל המועדון ואת מאמן הכושר, ויצא לדרך. הם הלכו בחום כבד, ופגשו בדרך אוהדי אתלטיקו מיניירו רבים, שעצרו את המאמן הנערץ, התחבקו איתו וביקשו ממנו חתימות. מדי פעם, הם גם עצרו לשבת בצל, והרגליים כאבו מאוד, מה גם שהנעליים לא נבחרו בחוכמה. לא היה סיכוי להשלים את המסע כולו - זה היה פשוט יומרני מדי. ההיסטוריונים חלוקים לגבי המרחק האמיתי שעשו. יש הגורסים כי הרחיקו 25 קילומטרים, אחרים טוענים שהיה זה לא פחות מ-45 קילומטרים. כך או כך, את החלק האחרון כבר עשה סנטנה ברכב משטרתי שהתנדב לעזור.

התחיל ליישם את שיטותיו המהפכניות באתלטיקו מיניירו. טלה סנטנה(צילום: GettyImages, Duncan Raban)

דמעות גם בעונה כמעט מושלמת

זו היתה גבורה של ממש, אבל לימים, כאשר רצף הכישלונות הלך והתארך, התחילו האוהדים להרהר בסיבות לכך והגיעו למסקנה כי חוסר היכולת של המאמן האגדי למלא את ההבטחה כלשונה הפך את אתלטיקו מיניירו למועדון מקולל. חוסר המזל פשוט היה לעתים חסר הגיון באופן קיצוני - אז היה צורך בתירוץ לא הגיוני במידה דומה.

קחו, למשל, את עונת 1977. התרנגולים הציגו אז את אחד הסגלים הטובים ביותר בתולדות ברזיל, וסיימו את העונה הסדירה עם 17 נצחונות וארבע תוצאות תיקו ב-21 מחזורים. הם אפילו לא היו קרובים להפסיד אף משחק, והחלוץ האימתני ריינאלדו הפציץ 28 שערים ב-18 הופעות. ואולם, האליפות נקבעה אז בפלייאוף, ואתלטיקו מיניירו פגשה בגמר את סאו פאולו ללא ריינאלדו שבדיוק ספג השעיה שנויה מאוד במחלוקת. היריבה כפתה משחק אלים במיוחד, סחטה תיקו מאופס וניצחה בפנדלים - ואוהדי התרנגולים רק בכו ובכו.

כן, זו היתה אימפריה לאורך שנים ארוכות. בסגל הסלסאו למונדיאל הבלתי נשכח ב-1982 לקח סנטנה בעצמו שלושה נציגים של אתלטיקו מיניירו - הקיצוני הנערץ אדר, הקשר החכם טוניניו סרזו והבלם האלגנטי לואיזיניו. לאף קבוצה לא היתה נציגות נרחבת יותר באחת הנבחרות המופלאות בכל הזמנים, ומי יודע - אולי בגלל זה הפסידה ברזיל לאיטליה של פאולו רוסי? אולי אתלטיקו מיניירו הביאה את הקללה שלה גם לספרד?

הנאחס של אתלטיקו מיניירו הגיע עד למונדיאל? אדר(צילום: GettyImages, Allsport)

"להיות המועדון הגדול בדרום אמריקה"

אפשר לכתוב ספרים על האכזבות הרבות שחווה המועדון הגאה הזה במשך עשורים - וספרים כאלה אכן נכתבו. עם הזמן, הגיעה האמונה כי האליפות ב-1971 תישאר לנצח היחידה בהיסטוריה, אבל היו אוהדים עמידים שסירבו להשלים עם כך. החבורה, הידועה בבלו הוריזונטה כארבעת ה-Rים, השקיעה הון עתק הנאמד ב-400 מיליון ריאל ברזילאי, כלומר כ-70 מיליון יורו. אנשי העסקים רובנס מנין, בנו רפאל מנין, רנאטו סלבדור וריקרדו גימראש הכריזו כי זו הלוואה ללא תאריך פרעון וללא ריבית. עם משאבים כמעט בלתי מוגבלים במונחי ברזיל, הכריז הנשיא סרג'יו קואליו: "אנחנו רוצים להפוך למועדון הגדול ביותר בדרום אמריקה, על המגרש ומחוץ למגרש".

המאמן שגויס לפרויקט בתחילת 2020 היה חורחה סמפאולי, אבל הארגנטינאי העדיף לעזוב לטובת מארסיי בחלוף שנה, אחרי שסיים עם את התרנגולים במקום השלישי בלבד אשתקד, בעונה ללא קהל בצל מגיפת הקורונה. במקומו הוזעק קוקה הוותיק, שהוביל את אתלטיקו מיניירו לזכיה בגביע ליברטדורס ב-2013, עם רונאלדיניו כמספר 10 בהרכב - ופוטר בעקבות כשלון בגביע העולם לקבוצות. ציפיות הפרשנים ממנו לא היו גבוהות, ובאופן כללי מעטים ראו באתלטיקו מיניירו מועמדת רצינית לאליפות בתחילת העונה. גרמיו נתפסה כפייבוריטית, אבל הנה לכם איכות התחזיות - גרמיו בדרך לרדת לליגה השניה, והתרנגולים חוגגים תואר בקלילות מזהירה, אפילו ללא דרמה במחזורי הסיום.

עשה את הבדל. הולק עם דייגו קוסטה(צילום: GettyImages, Pedro Vilela)

הולק שב לזירת הפשע

צירופו של דייגו קוסטה באמצע העונה עשה לא מעט כותרות, אבל הכוכב שעשה את ההבדל הגדול ביותר היה הולק. היו שגיחכו כאשר החלוץ בן ה-35 חזר למולדת, אשר בליגה שלה כמעט ולא שיחק מעולם. הולק - חלוץ שמשלב עוצמה פיזית אדירה עם כישורים טכניים יוצאי דופן - יכול היה תיאורטית להפוך לאחד הגדולים בדורו בעולם, אך זה לא קרה. אחרי הפריצה בפורטו, הוא העדיף תחילה את הכסף של גזפרום בזניט, ואז את הכסף הסיני בשנגחאי, והקריירה שלו לא היתה בדרך כלל באור הזרקורים.

כאשר מדינה שלמה נשאה את עיניה אליו במונדיאל 2014, הוא דווקא איכזב, לא כבש אף שער במונדיאל הביתי כשחקן הרכב, והוחלף במחצית בתבוסה 7:1 לגרמניה בחצי הגמר, באיצטדיון מינייראו של אתלטיקו מיניירו. את הכתם הזה הוא לעולם לא הצליח למחוק בברזיל, ואפשר להבין את הציניות שליוותה את שובו לזירת הפשע.

ואולם, הולק - ארבע פעמים אלוף פורטוגל, אלוף רוסיה ואלוף סין - יודע כמה דברים על זכיות, והוא הוסיף ווינריות לסגל שהיה בלעדיו קצת רכרוכי. קוקה ידע לשנות לו את התפקיד בתחילת השנה, הפך אותו מקיצוני לחלוץ מרכזי, וזה נגמר עם תואר מלך השערים. 19 כיבושים היו להולק העונה, ואוהדי אתלטיקו מיניירו רבים נצפו מחופשים לענק הירוק. הולק היה בלתי ניתן לעצירה במיוחד בשבועות האחרונים, והיה זה סמלי כאשר החל את הקאמבק ביום חמישי כדי להשלים את ההישג באופן רשמי. התרנגולים הפכו פיגור 2:0 בבאהיה לניצחון 2:3, והולק הכריז: "זו סגירת מעגל. אני גאה להיות חלק מהקבוצה המדהימה הזו, ומרגיש כמו נער מחדש".

כדאי לו להצטייד בנעליים טובות. קוקה(צילום: GettyImages, Buda Mendes)

האם קוקה ישלים 70 קילומטרים?

אז אתמול נהרו כולם למינייראו כדי להודות לשחקנים, ונשאו את תמונות האוהדים המתים. התרנגולים ניצחו 3:4, קיבלו את מדליות הזהב בטקס מרגש, והאווירה היתה משכרת. העובדה כי היריבה העירונית המושבעת קרוזיירו שקועה בימים אלה בתחתית בליגה השניה רק מוסיפה לאופרויה. הפערים מעולם לא היו גדולים יותר, ואתלטיקו מיניירו לא מתכוונת לעצור כאן. איצטדיון חדיש הולך להיבנות, הסגל יחוזק עוד, והמטרה ברורה - זו אמורה להיות הקבוצה המובילה במדינה וביבשת כולה לשנים ארוכות. זה לא נס חד פעמי - התרנגולים רוצים אליפות שניה ברציפות ב-2022, ואז להפוך לשושלת של ממש.

אבל רגע... אולי יש משהו שעלול להפריע לתוכניות, כי קוקה הכריז כי הוא מתכוון לחקות את סנטנה וללכת ברגל לכנסיית קונגוניאס, אם משפחתו של המאמן המנוח תסכים לכך. הרעיון התקבל בהתלהבות, ורנה סנטנה, בנו של המנטור האגדי, אישר ללא היסוס: "הכוונה של קוקה ללכת בעקבותיו של טלה גורמת לנו אושר וגאווה. אנחנו רואים בכך דרך נהדרת לכבד את זכרו, וזו תהיה מחווה פנומנלית".

"אעשה את זה", הצהיר קוקה, וכדאי לו להצטייד בנעליים טובות ולחלק את הכוחות נכון. לא קל ללכת 70 קילומטרים ברגל בגיל 58, וסנטנה היה צעיר בהרבה כאשר נכשל. האוהדים מחזיקים אצבעות, כי הם יודעים היטב את המחיר אם המסע ייקטע באמצע. הם לא רוצים בצורת נוספת של 50 שנה.

עקבו אחרי יוכין בפייסבוק

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully