אמני האשליות: הקריסה של הפועל חיפה, חוסר הרלוונטיות של בית"ר

1. את העובדה שמכבי חיפה היא קבוצת התקפה מדהימה ידענו עוד לפני הדרבי אתמול, אבל כשקבוצת התקפה מדהימה פוגשת קבוצת הגנה שערורייתית, אז הסופרלטיבים חוגגים, בעיקר כשהתפאורה היא דרבי וסמי עופר מלא ופתיחת משחק בפיגור של 5 נקודות מהתואר. מכבי חיפה והפועל חיפה זו לא אותה ליגה. נכון שפה ושם הפועל חיפה לוקחת איזה דרבי, אבל מאז ימי רובי שפירא, בסך הכללי, היא לא יותר מסטטיסטית. וזה לא יוצא דופן ביחס לדרבי התל אביבי של השנים האחרונות. הפער בין הגדולות, העשירות, המשפיעות, עמוסות הקהל והמשחקים, לבין כל השאר רק הולך וגדול. שום יריבות עירונית לא יכולה לצמצם זאת. לדרבי היו את החוקים משלו, זהו, כבר לא. הדרבים בליגת העל הפכו להיות כמו הדרבי בין פיינורד לספרטה, בין ברצלונה לאספניול, בין פורטו ובואבישטה. אפילו הדרבי הירושלמי נגמר 0:3 למפורקת על הפורחת.

הסדרה הזו, שעוברת כל קבוצה, של שלושה משחקים רצופים מול שלוש הגדולות, מתבררת כסטירת לחי מצלצלת, בפרט לקבוצות עם מסורת וקהל. הפועל חיפה ניגשת למשחקים האלה אחרת מאשר ניגשת הפועל נוף הגליל, בוודאי לאחר שכבר הוליכה את הליגה, ואז מתבררים גם הפערים האמיתיים. מכבי חיפה גדולה על הפועל חיפה בכל כך הרבה פרמטרים שלא ברור ממה להתחיל. ואולי נסיים: עומר אצילי הוא השחקן הכי דומיננטי בליגת העל מאז ששיחק פה ערן זהבי.

הולכת ומסתמנת פה ליגת של שתי קבוצות. מכבי תל אביב מסוגלת להזיק לכל אחת מהן, וגם זה בערבון מוגבל. בעונה שעברה הפער בין המקום השני לשלישי - בין מאבק האליפות לשאר העולם - היה 21 נקודות. מכבי חיפה איכותית מהפועל באר שבע, אבל לזו יש שחקנים עם קילומטראז' שיכולים לנצח משחקים פחות טובים. לכן, אסור להמר על זהות האלופה, גם אחרי 1:5 משכנע בדרבי. הפועל באר שבע לא היתה חוטפת שני שערים תוך 15 שניות, גם לא מכבי תל אביב, אפילו לא הפועל תל אביב.

2. מאוד קל להגיד על שחקן שטכניקת הבעיטה שלו מושלמת, שטכניקת המסירה שלו גאונית, שטכניקת הטיפול שלו בכדור היא מופלאה. מתי יקום הפרשן שיאמר בשידור ישיר בטלוויזיה שטכניקת הצלילה של איתי שכטר היא מהטובות בעולם?

האינסטינקט הבסיסי של שכטר הוא ליפול על כל מגע, אבל זה לא מספיק, בטח בעידן ה-VAR. יושבים שם שופטים שאין כנס בשנים האחרונות שלא דיברו בו על שכטר. שכטר הוא הרצאה בפני עצמה. אין שופט שלא נפל אצל שכטר, כולם מחכים לו בסיבוב. לפני כמה שבועות, בטדי, הוא קופח. הגיע לו פנדל והוא לא קיבל. בגיל 34, הצלילות חוזרות אליו כבומרנג.

אתה מתבונן על הפנדל. טראורה אולי נוגע בו, אולי לא, אבל אז גב כף הרגל מלחך את הדשא, ממעיד את כל הגוף. בני לם עשה מהפאלש היכל תהילה, השימוש של שכטר בפאלש שלו עוד יהפוך את איאד אבו עביד למלך שערים. פריד לא היה מצליח לראות כלום בעין בלתי מזוינת, אבל ליאני עם שתי עיניים כחולות ומיליון הילוכים חוזרים לא ראה כלום.

מישהו כתב אתמול ברשת ששכטר הוא גיא פניני של הכדורגל. יש בזה משהו. אפשר לתעב אותו, לקלל אותו, להתעצבן ממנו, אבל נסו לקעקע את הרזומה שלו: שיחק בכל חמש הגדולות, לא קיפח אף אחת, כבש יותר מ-100 שערי ליגה, שיחק ב-3 מ-5 הליגות הגדולות בעולם, ואתם מתעסקים בפנדלים שלו? אז עשה להפועל תל אביב כיפה אדומה. ומה עשתה הכיפה האדומה שלו להפועל תל אביב?

3. יש מישהו שנפל מהכסא ונכנס לשוק כששמע שארווין קומאן התפטר מבית"ר ירושלים? יש מישהו שהיה מופתע שהוא גם פרש מאימון? לא יודע איך קומאן מעביר אימון, אבל הפרצוף שלו לא הסתיר דבר: הוא סבל פה, הוא סבל בכלל. כל פריים שלו צעק מסבל.

בריאות זה לא עניין לצחוק עליו. אנשים לא בריאים לא צריכים להיכנס לסטרס, בטח לא בגיל המעבר. זה כמובן רק צירוף מקרים, והיו מקרים גם בקבוצות אחרות, אבל קומאן הוא כבר המקרה השלישי בבית"ר ב-20 השנים האחרונות, של פרישה בעקבות בעיות בריאות. גוטמן היה הראשון, קלינגר השני, עכשיו זה קומאן. שיהיו בריאים.

פעם, כשהוקם טדי, היה שלט ביציע המזרחי: "ברוכים הבאים לגיהינום". אין כמעט מאמן בבית"ר ירושלים, כולל דרור קשטן האגדי, שלא עבר את הגיהינום הזה. הקהל של בית"ר גדול, אבל ברובו הוא מזדמן. יש מעט מאוד אוהדים שיגיעו בעונה שלמה לכל משחק. רובם לא זוכרים את האליפות האחרונה בה זכתה הקבוצה, זה היה לפני 14 שנה, וגם אז מיררו אוהדים את חייו של המאמן. ב-14 השנים האלה לא רצה בית"ר אפילו פעם אחת לאליפות, זה פרק הזמן הכי ארוך של מועדון בסדר הגודל הזה בישראל לחוסר רלוונטיות.

ולתוך המדמנה הזו נחת ארווין קומאן. 3 אליפויות, 3 גביעים, 3 גביעי אירופה, אליפות אירופה עם הולנד. יש לו רזומה כשחקן, אבל פחות כמאמן. לפני בית"ר הוא אימן בעומאן, אבל שם ספק אם האוהדים שנמצאים מאחוריו הם דמויות קאלט ב"בובה של לילה". הוא מתבונן סביבו, רואה בעלים במעצר, אי ודאות כלכלית, סגל בינוני, שחקן מוסלמי שחוטף קללות מהקהל שלו. חושב לעצמו, מה לעזאזל אני עושה פה? עומאן, בית"ר, יש אופק למדרון הזה?

לא רואה את בית"ר ירושלים יוצאת מזה. תערוכת הבעלים שלה ב-15 השנים האחרונות מדברת בפני עצמה, ואף מילה על ההוא שחצה את הגבול כדי להחזיר את גלעד שליט. הם תקועים בלי מאמן, איך יביאו גם בעלים, כסף, עתיד?

4. פעם, לפני איזה 15 שנה, נסעתי לסקר משחק בדוחא. בני סכנין מול מכבי פתח תקווה. אין דם רע בין הקבוצות, אין קהל חוץ, הכול פסטורלי. במשחק עצמו הודלקו ביציע קרוב ל-100 אבוקות, כמו שמדליקים גפרורים. אף שוטר לא נכנס ליציע. בכל פעם שגיא לוזון יצא מהספסל (אז הספסלים היו צמודים ליציע), נחתה עליו מצית. זה לא הופיע אפילו בדוח השופט. סתם משחק, בלי שום חשיבות.

לראות משחק בדוחא זה סבל. גם בטדי זה לפעמים סבל, אבל לפחות אפשר לנסוע משם לסינמטק. להגיע לסכנין זה סבל, לצאת משם זה פחד, להיות שם זה לא ממש תענוג. הצלם שחטף שם פחית קולה לראש עדיין מצלם, מזל שיצא בחיים. את דוחא היו צריכים לסגור מזמן, אבל לא הייתה עילה פוליטקלי קורקטית. הגיע משרד הכלכלה וסגר אותו על הפרת תנאי רישיון העסק. גם את אל קאפונה הכניסו בסוף לכלא על עבירות מס. הגיע הזמן, באמת, שבסכנין יבינו שזה לא קשור לפוליטיקה, ליחסי ערבים-יהודים, למניעת הצלחה ספורטיבית. זה קשור אליהם, לגלגול העיניים, להכשרת האסור. האצטדיון דווקא בסדר, ההתנהלות הזו ממש-ממש לא.

5. ומשפט על מכבי תל אביב. כשהם ימצאו מאמן הם כבר לא ימצאו את באר שבע וחיפה.