אנחנו מתקרבים לסיום החודש הראשון של העונה הרגילה, ושני הקונפרנסים מתחילים לקבל צורה. המערב בסך הכל התיישר די כמצופה. פתיחת העונה של גולדן סטייט מפתיעה, אבל היא כן הייתה אמורה להיות קבוצה טובה ובאופן כללי הקבוצות הבכירות מדורגות גבוה. המזרח, לעומת זאת, כמרקחה. שתיים משלוש מוליכות המזרח הן וושינגטון ושיקגו, שתי קבוצות שברוב התחזיות לא דורגו בתוך שש הראשונות בקונפרנס. גם קליבלנד פתחה את העונה הרבה יותר טוב מהצפוי וטורונטו נראית מרשימה. סביר להניח שהארבע האלה לא יישארו לאורך זמן במיקום שלהן, אבל כל הארבע נראות כמו קבוצות תחרותיות שיכולות להיאבק על מיקומי הפלייאוף השונים. המצב הזה יוצר בעיה לקבוצות כמו בוסטון, מילווקי ואטלנטה שפתחו לא טוב את העונה, שתי האחרונות מדורגות כרגע אפילו מחוץ לטורניר הפליי-אין.
היום נתעמק בוושינגטון ושיקגו, הראשונה מוליכה את המזרח עם מאזן 3:9 והשנייה מדורגת שלישית עם מאזן 4:8. יש להן קווים משותפים: שתיהן נבנו כמעט מחדש בקיץ ובמקום להזדקק לזמן להתחבר התגבשו מהר מאוד והגיעו רעבות מאוד לעונה. לשתיהן יש כוכב שיכול לסיים חוזה בקיץ הקרוב וחשוב להן מאוד להוכיח לו שנבנתה סביבו קבוצה שיכולה לרוץ בצמרת. שתיהן היו אמורות להיות קבוצות הגנה חלשות, אבל חלק גדול מההצלחה שלהן קשור להגנה. לשתיהן יש סיבות להאמין שהן מסוגלות להמשיך ככה, אבל גם קשיים פוטנציאליים, שהתעמקות בהם מגלה את ההבדלים בין השתיים.
שיקגו
הקבוצה של בילי דונובן היא הפחות מפתיעה מבין השתיים. ברגע שדמאר דרוזן ולונזו בול חברו לזאק לאבין וניקולה ווצ'ביץ', היה ברור שמדובר באחת הרביעיות המוכשרות בליגה ובקבוצה שיש לה סיכוי להיות פקטור של ממש השנה. אבל סימני שאלה סביב ההגנה והעומק, לצד שש-שבע קבוצות שנראו בכירות יותר במזרח, השאירו את הבולס יותר בעמדת סוס שחור מאשר קבוצת צמרת פוטנציאלית אמיתית. אחת המסקנות החשובות ביותר של החודש הראשון ב-NBA היא שאולי כדאי לעדכן את התחזיות האלה.
סוגיית העומק אמיתית, והפכה לחמורה יותר לאחר שפטריק וויליאמס סיים, מעשית, את העונה. מי שמאוד עוזר לדונובן להתמודד עם הבעיה הוא אלכס קארוסו, שהתברר כצלע חמישית ראויה לכל דבר. הגארד שהגיע מהלייקרס עולה מהספסל ומספק הגנה אישית על גארדים ברמה הגבוהה ביותר בליגה, כולל 2.5 חטיפות למשחק, לצד יכולת ניהול משחק משנית טובה וקליעה באחוזים גבוהים של זריקות חופשיות. בזמן שטיילר הירו, כרמלו אנתוני ומונטרז הארל הם הפייבוריטים לתואר השחקן השישי של העונה בזכות קצב צבירת הנקודות שלהם, קארוסו הוא אחד המחליפים הטובים בליגה בדרכו ומגיע גם לו להיכנס לרשימת המועמדים המוקדמת.
לונזו ודרוזן מספיק גדולים פיזית כדי לתפקד כפורוורדים בהרכב נמוך בו קארוסו ולאבין הם הגארדים ו-ווצ'ביץ' הוא הסנטר, זו תהיה חמישיית המאני טיים של הבולס ברוב המקרים. כשיש מחליף אחד בכיר כל כך, קל יותר להסתדר בשאר הדקות עם סוללה של פורוורדים ושחקני פנים הגנתיים שבכל יום נתון אחד או שניים מהם יתאימו יותר. קובי ווייט צפוי לחזור בקרוב ולסגור את פינת העומק של הגארדים, בשאר העמדות אין מניות בטוחות.
הסגל הקצר הופך כל היעדרות של אחד מארבעת הגדולים לבעיה. בתקופה הקרובה שיקגו תיאלץ להסתדר ללא ווצ'ביץ' שאובחן עם קורונה, וכבר במשחק הראשון מול גולדן סטייט ניכר עד כמה ההיעדרות שלו משפיעה. הסנטר הבכיר של דונובן אמנם לא פגע מפתיחת העונה, אך הוא אולי הציר החשוב ביותר שסביבו בנוי משחק ההתקפה של הקבוצה. בלי היכולת של ווץ' להתגלגל גם פנימה וגם החוצה, להניע את ההתקפה לאחר שהוא מקבל את הכדור, לזרוק מבחוץ ולחגוג בפוסט על רוב השומרים, משחק ההתקפה של שיקגו יתבסס הרבה יותר על היכולות האישיות של לאבין ודרוזן. חבל שזה קרה דווקא לקראת מסע חוץ מסקרן במיוחד במערב שאמור היה לבחון את היכולות של הבולס, עכשיו המבחן יהיה מסוג שונה וקשור יותר ליכולת לבצע התאמות להיעדרות משמעותית. אבל כל זמן שווץ' יתאושש במהרה מהמחלה, להיעדרות שלו לא תהיה השפעה לטווח ארוך.
אל תפספס
ההתקפה של שיקגו היא אחת הטובות בליגה בעיקר בזכות העובדה שכל חמשת השחקנים הבכירים הם מוסרים טובים וחכמים. השחקנים מאוד נהנים מהתחושה שהם לא חייבים לקחת זריקות קשות כי בצד השני מחכים עוד שחקנים איכותיים. רוב ההתקפות של הבולס מתחילות בפיק נ' רול של אחד משחקני החוץ עם ווצ'ביץ' בצד אחד, וממשיכות בכך שהכדור עובר לצד השני כדי שאחד משחקני החוץ האחרים יתקוף מול הגנה פחות מאורגנת. השחקנים מתמקדים בפעולות פשוטות מאוד, לא מנסים לסבך, והתוצאה היא שמדובר באחת הקבוצות שמאבדות הכי מעט כדורים בליגה. לונזו יוצר אופציה למשחק מעבר ולאבין הוא המרוויח העיקרי מההזדמנויות שהוא מקבל במגרש הפתוח. שיקגו זורקת הכי מעט שלשות בליגה והכי הרבה זריקות מחצי מרחק (בכל זאת, דרוזן), אבל מכל טווח היא קולעת באחוזים טובים.
ההגנה היא החלק המפתיע. מבחינה סטטיסטית, אין שום דבר ששיקגו רעה בו, והיא מאפשרת ליריבות מעט מאוד שלשות ואסיסטים. השיטה של דונובן שמרנית: שחקני החוץ נלחמים בחסימות, הסנטר מחכה די נמוך רוב הזמן והעזרה מינימלית. בול וקארוסו עושים עבודה נהדרת בקו הראשון של ההגנה, גם לאבין ודרוזן לא מזייפים כשיריבות בוחנות אותם. ווצ'ביץ' הוא סנטר הגנתי יעיל מהנדמה לעונה הרגילה, הוא ממוקם נכון בפיק נ' רול, קורא מהלכים ברמה גבוהה ושולט בריבאונד. המבחן האמיתי שלו יהיה בפלייאוף, כאשר שחקני ההתקפה הטובים בעולם יתקפו אותו בפיק נ' רול באופן עקבי. אבל עד אז יש עוד הרבה זמן, ובינתיים שיקגו נראית כמו קבוצת צמרת אמיתית, כל זמן שהכוכבים כשירים.
וושינגטון
לאחר שהוויזארדס הביאו בקיץ חמישה שחקני רוטציה בתמורה לראסל ווסטברוק, המאמן החדש ווס אנסלד ג'וניור קיבל סגל שעל פניו נראה רחב מדי: הרבה מאוד שחקנים טובים אבל ללא שחקנים טובים מאוד לצד בראדלי ביל. פתיחת העונה החזקה של וושינגטון מראה את היתרון בריבוי שחקנים טובים, ביכולת לשלוח לפרקט בכל רגע נתון חמישה שחקנים עם תרומה חיובית שמשלימים אחד את השני ביכולות. רוב שחקני הרוטציה של אנסלד נמצאים בטווח הגילאים של 25-29, שזה טווח אידיאלי לשלב הזה של העונה: אלה שחקנים מנוסים מספיק שכבר התאקלמו בליגה, שנמצאים בשיא הבשלות הפיזית וצעירים מספיק כדי לא להתחיל לזלזל בעונה הרגילה. רבים מהם מקבלים תפקיד גדול מהרגיל ומרוצים מההזדמנות הזו.
ההתקפה מתבססת על הכישרון של כמה מהשחקנים האלה. לצד ביל, שהוא עוד אחד מהכוכבים שפתחו את העונה בכושר קליעה רע, בולט במיוחד מונטרז הארל. עונה חלשה בלייקרס השכיחה את הפוטנציאל של מונטרז בעונה הרגילה, בקבוצה שמפנה עבורו את הצבע הוא אחד הסנטרים ההתקפיים הטובים בליגה, כזה שבא עם אנרגיות גבוהות לכל משחק ומאמלל סנטרים מחליפים יריבים. גם ספנסר דינווידי מוצא את מקומו כמומחה פיק נ' רול עם סיומת טובה בצבע וקבלת החלטות נהדרת. את רשימת שחקני ההתקפה המשמעותיים משלים קייל קוזמה, שעושה קצת מהכל, קולע שלשות באחוזים הטובים בקריירה (37.8 אחוזים) ומשחק עם הרבה ביטחון.
הארבעה האלה הם האחראים המרכזיים לכך שההתקפה של וושינגטון קרובה לממוצע, למרות שניכר שזו לא קבוצה שמרגישה בנוח בתוך משחק ההתקפה שלה. יותר מדי התקפות נתקעות ומתבססות בסופו של דבר על היכולת של השחקנים הבכירים ליצור. יש רגעים של רצון טוב ורגעים בהם ניתן לראות תנועה ותיאום ברמה גבוהה יותר, אבל רוב הזמן משחק ההתקפה של הוויזארדס מתנהל ללא סנכרון. זה לא הצד שבזכותו וושינגטון נמצאת בפסגת המזרח.
ההגנה היא הסיבה לכך. וושינגטון מדורגת במקום ה-18 בליגה ביעילות התקפית וברביעי ביעילות הגנתית. אין ספק שאנסלד מתמקד באימונים בעיקר בהגנה, זה הצד שבו וושינגטון עובדת כמו יחידה משומנת. השחקנים שלו כל הזמן מתקשרים אחד עם השני, פותרים תקלות אפשריות לפני שהן קורות, חושבים צעד אחד לפני ההתקפה. רוב שחקני הרוטציה נמצאים בשלב בקריירה בו הם כבר מבינים לעומק איך עובדת הגנת NBA טובה, וניכר שחלקם הגיעו מהמערכת ההגנתית האיכותית של הלייקרס ופרנק ווגל.
ההגנה של הוויזארדס מכריחה את היריבות לזרוק את הזריקות שהן לא רוצות, הן זורקות הכי הרבה בליגה מחצי מרחק ומהאיזור בצבע שרחוק מהטבעת, שני האיזורים הכי פחות יעילים. הגנת השלשות של וושינגטון היא הטובה בליגה בשילוב של כמות (31.3 שלשות למשחק, הכמות השלישית הכי נמוכה בליגה) ואיכות (29.5 אחוזים, האחוז הנמוך בליגה). הסנטר הפותח, דניאל גאפורד הצעיר, הוא סנטר הגנתי מצוין ששולט בצבע, מה שמקל על השחקנים סביבו להישאר קרובים לשחקני החוץ. החמישייה הראשונה של הוויזארדס גבוהה, דינווידי הוא רכז בגובה 1.96 מ', זה מאפשר לאנסלד לבצע חילופים על ארבע עמדות, מה שעוזר לו לכפות על היריבות זריקות קשות ממהלכי בידוד.
אי אפשר לדבר על ההגנה של וושינגטון בלי לדבר על דני אבדיה. גם ללא קשר לעניין המיוחד שלנו בו, הישראלי הצעיר היה מקבל מקום משמעותי בכתבה הזאת. כי מדובר, פשוט, בשחקן ההגנה הטוב ביותר בקבוצה שההגנה היא סוד כוחה. בדקות בהן אבדיה משחק וושינגטון סופגת 94.7 נקודות ל-100 פוזשנים, הרייטינג ההגנתי הטוב בקבוצה ואחד הטובים בליגה. מבין 208 שחקנים ששיחקו לפחות 20 דקות לפחות בשישה משחקים, הרייטינג ההגנתי של דני ממקם אותו במקום הרביעי בליגה. גם המדדים האישיים של אבדיה מרשימים: השחקנים שהוא שומר עליהם קולעים ב-35.1 אחוזים מהשדה, כשמונה אחוזים פחות מהצפוי, הנתונים שלו עוד יותר מרשימים בזריקות קרובות לסל ובשלשות, הזריקות הכי חשובות מבחינת ההגנה. וככל שהעונה מתקדמת, אבדיה שומר על שחקנים יותר ויותר טובים ועושה את זה מצוין. היכולת שלו לשמור טוב על שחקנים בכירים הייתה אחד הגורמים המרכזיים לכמה מהניצחונות הצמודים של וושינגטון השנה.
משחק ההתקפה של אבדיה משלם את המחיר של לשחק בקבוצה מצליחה בגיל צעיר, כשאין מקום לגדול דרך טעויות, אבל העובדה שהוא מרוויח דקות משמעותיות במוליכת המזרח בזכות ההגנה שלו מאוד מרשימה. מול יריבות עם פורוורדים דומיננטיים כמו יאניס אנטטוקומפו וג'ייסון טייטום הנוכחות שלו אפילו הכרחית, ואנסלד יתקשה לוותר עליו גם כאשר דאוויס ברטאנס ורוי האצ'ימורה יצטרפו לסגל.
אבל זו לא כתבה על אבדיה אלא על וושינגטון כקבוצה, אז אסיים אותה עם השאלה עד כמה ההצלחה המוקדמת מעידה על מה שיהיה בהמשך. התשובה היא שהמאזן הנוכחי כנראה קצת מוגזם, הפרש הנקודות של הוויזארדס הוא לא של מוליכת קונפרנס והם ניצחו את כל המשחקים הצמודים שלהם, הרבה פעמים יש בכך אלמנט של מזל. בלי שדרוג התקפי משמעותי יהיה קשה לוושינגטון להישאר באיזור שמוביל ליתרון ביתיות בפלייאוף. אבל פתיחת העונה הזאת מבהירה שוושינגטון היא קבוצה לגיטימית למאבקי הכניסה האוטומטית לפלייאוף, וביחס לציפיות המוקדמות זה המון.