משל יותם: התפרצות הרגשות הרגעית של הפועל ירושלים

בכניסה לארנה, אמש (ראשון) לפני המשחק נגד הפועל חולון, ניסה אחד מאוהדיה הוותיקים של הפועל ירושלים לנקז את הבעיות בקבוצה לסיטואציה אחת. "אני רואה מה קורה על הספסל, מרגיש את האנרגיות בין השחקנים למאמן, בינם לבין עצמם ובינם לבין הקהל, ופשוט אין אצלנו כאלה העונה", אמר. "זה הזכיר לי את הימים של פוטיס קציקאריס, רק הרבה יותר גרוע. אפילו אז זה לא היה ככה".

פחות משעה מאוחר יותר, האנרגיות הללו התפרצו. אפשר להפליג בקלישאות על הזעזוע שמביא איתו אפקט חילופי המאמן; על תחושת הדחיפות של שחקנים שמבינים כי הם הבאים בתור; על בוסט האדרנלין שמזריקים ביציע ונותן את אותותיו גם על המגרש. הכול, כמעט תמיד, מתברר כנכון. רבע שעה לפני הטיפ אוף יצא יותם הלפרין מהמנהרה של חדר ההלבשה, וכל יושבי היציע נעמדו על רגליהם, מחאו לו כפיים ועודדו אותו בשירה, כמו בימיו כשחקן. מאותו הרגע, האוהד ההוא מהכניסה כבר הבין שאולי הררי הבעיות נשארו, אבל אנרגיה בוודאי לא תחסר הפעם.

ירושלים, זו שפגעה ב-7 מ-43 לשלוש בהפסד לסטאל אוסטרוב, ירתה 8 מ-9 ב-14 הדקות הראשונות; ירושלים, זו שלא הגיעה ל-100 נקודות מאז 2020, הסכימה להיעצר רק כשקלעה 104; ירושלים, זו שלא הצליחה להביס יריבה כלשהי ב-20 הפרש כבר תשעה חודשים, עשתה זאת וניצחה 84:104. מאז פתיחת הארנה, חולון ביקרה בה ב-12 משחקי ליגה. מאזנה - 11:1.

כי חולון, כמה שזה נשמע מוזר, הייתה יריבה בהזמנה עבור ירושלים בסיטואציה הזו. לא בגלל שהיא קבוצה פחות טובה, חלילה, אלא בדיוק להפך; היא זו שאמונה על האינטנסיביות והאגרסיביות בליגת העל, היא זו שאמונה על משחק ההגנה הפיזי, והיא זו שהופעתה בירושלים היא בבחינת סדין אדום (בעצם, סגול) עבור האדומים. ברשתות החברתיות עלה בבוקר פוסט מכוער, מלא שנאה ואיומים, מצד אחד היוזרים החולונים - והקהל הירושלמי הפיץ אותו בכל פורום אפשרי, כי ידע בדיוק לאיזה אפקט זה יגרום.

"איחרנו בשנייה לכל מהלך", הודה המאמן המפסיד מאוריציו בוסקאליה. "אפשר להפסיד בפרמטר אחד, אבל אנחנו הפסדנו בכל פרמטר ופרמטר. הם קפצו, רצו והשתטחו, ואנחנו הלכנו להגנה".

כשהיא נישאת על גבי אותן אנרגיות מדוברות, הקבוצה המארחת טסה ל-0:10 בפתיחה. זה לא מנע מהאורחים למחוק את הפיגור המוקדם ולעלות ליתרון בתוך חמש דקות נוספות (20:21), אבל הרבע הראשון הסתיים בדיוק כפי שהתחיל - בעוד ריצת 0:10 של ירושלים. 30 נקודות ברבע אחד, כששון קילפטריק, אנתוני בנט וקייזר גייטס מחברים זריקה אחת ואפס נקודות ב-19 דקות משותפות; ככה זה כשרטין אובסוהאן ועמית גרשון מחברים 8 מ-8 מהשדה.

בכלל, אובסוהאן היה האיש הכי מעניין על הפרקט. הוא השחקן שאורן עמיאל הביא איתו כנדוניה מנימבורק, ושלגביו עלתה התהייה כיצד יתפקד בלי המאמן שפוטר. "דיברתי איתו", גילה הלפרין. "היה לו מאוד קשה, כי יש לו קשר חזק מאוד עם אורן. הסברתי לו שדברים כאלה קורים בספורט, וצריך להיות מעל הסיטואציה". אובסוהאן סיים את המשחק עם 30 נקודות. "אז הוא הראה שהוא מעל הסיטואציה", סיכם המאמן הזמני.

ויש עוד אחד, שאוהב להתעלות דווקא במצבי חירום. בעצם, רק במצבי חירום. כשבנט ידע שהאופציה לחתוך אותו מתקרבת בצעדי ענק, ושההחלטה על שחרורו מירושלים אולי כבר התקבלה, הוא ניפק 22 נקודות וחמש שלשות נגד פינאר קרשיאקה; מאז נעלם עם 0 מ-14 לשלוש בכל המסגרות, ואתמול - כשהמאמן כבר הלך הביתה ושמו שוב נשמע כמי שעומד להיות הבא בתור - הוא פתח בחמישייה וניפק עוד משחק שיא. אחרי הרבע הראשון המאופס, הוא התאפס, ירה 4 מ-5 לשלוש וסיים עם 14 נקודות ב-19 דקות. עד מצב החירום הבא.

לקלוע 104 נקודות, מול ההגנה שנחשבת לאחת הטובות בליגה (גם אם היא לא בדיוק הופיעה למשחק), זו יכולה להיות בשורה מעודדת, אבל ישלה את עצמו מי שחושב שמדובר בפתרון קסם. נתון אחד ימחיש זאת: בדרך למספר הנאה הזה, ירושלים מסרה רק 16 אסיסטים; כלומר, הרוב המכריע של נקודותיה הגיע ממבצעים אישיים, או מהפגזות נטולות רסן שנחתו במקום הנכון. לשם השוואה, חולון קלעה פחות 20 נקודות, ומסרה שלושה אסיסטים יותר מיריבתה.

ועד כמה המצב במועדון האדום שברירי וזמני, המחיש פסק הזמן האחרון. כיסא המאמן הוצב במרכז המעגל, ואיש לא התיישב עליו. שני עוזרי המאמן, דונלדאס קייריס וגוני יזרעאלי, מתלבטים מה לעשות, והלפרין נותר בחוץ. לבסוף, אחרי שתיקה ממושכת, יזרעאלי נתן תדריך מזורז לפני ששיחרר את השחקנים לדרכם; זה נגמר בשתי שלשות מהירות, בתוך פחות מחצי דקה, לזכות הירושלמים.

התפרצות הרגשות בסיום הייתה אותנטית. המנכ"ל גיא הראל פרץ בבכי ומיהר להיעלם לתוך מתחם החדרים, המשרדים והמחסנים. הלפרין, בעודו ממתין שאיתי שגב יסיים לדבר במסיבת העיתונאים, החזיק את ראשו בין ידיו ונראה כמי שלא ישן שלושה לילות. לא בטוח שהתיאור הזה אינו מדויק. "לא ידעתי עד כמה זה מתיש להיות מאמן", הודה, ובדרכו נתן לנוכחים לא מעט חומר למחשבה.

כמרואיין, הלפרין תמיד היה אחד שניפק לא מעט קלישאות (לפעמים במכוון, וברוב המקרים אולי לא). אבל במצב שבו התייצב אתמול אל מול המיקרופונים והמצלמות, כל מילה שאמר התקבלה בפשטותה, כמו שהיא, אפילו כשדיבר - כמו שתמיד מדברים - איזה מאמן מצוין ואדם מדהים הוא האיש שרק לפני רגע פוטר מתפקידו; אפילו כשסיפר "איזו זכות" זו לאמן שחקן כמו אובסוהאן; ואפילו כשאמר בפשטות ש"הערב הכייפי הזה היה חשוב לשחקנים".

"אני באמת ברגשות מעורבים. עברנו שבוע לא פשוט. אני מתרגש מאוד, לא מהמשחק, אלא מהדרך שבה השחקנים הגיעו. בתוך הלב, קשה לי עם הפרידה מאורן, שהדברים איתו פשוט לא קרו. לא תכננתי להיות במצב הזה, בטח לא אחרי חודשיים וחצי. זה קרה מכורח הנסיבות. אני בסוג של מילואים, וכל עוד המועדון יצטרך, אני שם בשבילו. היו לי חששות מהעובדה שאנחנו לא משחקים טוב, ואני בא בלי ניסיון - אבל אני מסתכל על תשע השנים שלי במועדון הזה, ואין מצב שלא אבוא ואתן את מה שצריך, ואם צריך גם אהיה מאמן, כי אני זוכר את התקופות הטובות. אנחנו בשנה וחודשיים לא טובים, אבל זה ישתנה, וזה יחזור".

"זה ישתנה, וזה יחזור". האומנם? אם פתחנו בקלישאות, נסיים עם עוד אחת כזו: ימים יגידו.