הרוצח הלך, התינוק נשאר: הגורל המתבקש של אולה גונאר סולשיאר

לא תשמעו מאוהדי מנצ'סטר יונייטד קללות כלפי האיש שכולם בטוחים שהוא צריך ללכת. למרות זאת, בהפוך על הפוך, נדמה שרק פיטוריו יצילו את הזיכרונות היפים. ניר קיפניס על אנטי-גיבור שחייב להישאר גיבור לנצח

  • מנצ'סטר יונייטד
תקציר מלא: מנצ'סטר יונייטד - ליברפול 5:0 (ספורט1)

כל מי שביקר אי פעם במוזיאון המפואר של מנצ'סטר יונייטד באצטדיון אולד טראפורד, ללא ספק המוזיאון הכי מרשים שיש למנצ'סטר להציע (גם מוזיאון המדע ברובע הרומי העתיק די נחמד), לא ישכח את המסדרון של 1999: לאורך כעשרים מטרים של צעידה, משדרים מסכים שערי מפתח מהעונה המופלאה ההיא, ובסופה נעצרים מול מסך שמשדר ב"לופ" את תוספת הזמן מהגמר ההוא.

שלוש דקות שלא רק שינו לנצח את הדרך שבה תופסים שחקנים, מאמנים ואוהדים את תוספת הזמן, אלא גם נחרטו באותיות של זהב בספר דברי הימים של אחד ממועדוני הכדורגל האהודים (וגם השנואים, כמובן) בהיסטוריה. האיש שחרט אותן, הוא לא אחר מאשר האיש הכי מסכן במנצ'סטר היום, אולה גונאר סולשיאר.

עוד בוואלה!

באנגליה טוענים: "מנצ'סטר יונייטד לא מתכוונת לפטר את סולשיאר"

לכתבה המלאה
מה נשאר מהרגע הזה? אולה גונאר סולשיאר בגמר ההוא (צילום: GettyImages, Phil Cole)

עד היום יש לי צמרמורת בכל פעם שבה אני עוצם את עיני ורואה בדיוק של HD איך הרגל המושטת של הנורבגי פוגשת את הכדור בתזמון מושלם בדרך אל הרשת. אני אוהד כדורגל כבר מעל ל-45 שנים, ראיתי אליפות היסטורית של הפועל חיפה, קבוצתי המקומית. "זכיתי" איתה בשני הגביעים שהשיגה אחרי שנולדתי, אפילו ראיתי את מנצ'סטר יונייטד שלי מגיעה לשיאים אדירים.

הייתי ביציע בלוז'ניקי, מוסקבה ב-2008, כשאנלקה החמיץ את הפנדל המכריע (ולא ג'ון טרי, כפי שנחרט בזיכרון), ראיתי חגיגות אליפות באולד טראפורד, היה לי את העונג לראות מהיציע את מייקל אואן מכריע את הדרבי בדקה השביעית של תוספת הזמן, הייתי בסטרטפורד-אנד כשנאני הרים לרוני את הכדור שהפך למספרת ולשער היפה בתולדות הפרימיירליג.

מה אומר לכם? ראיתי מהיציע אפילו את ברבאטוב כובש חמישייה לרשת של בלקבורן האומללה. ועדיין, שום שער במשחקי הכדורגל שראיתי בימי חיי (כולל הסלאלום של אלי אוחנה מול אוסטרליה, שאותו ראינו, מחלקה של חיילים קרביים, עם הנשק עלינו - בבוקר יום ראשון, צרחנו, התחבקנו - וטסנו להתייצב בחזרה ביחידה, או השער ההוא של ג'ובאני רוסו על הבאזר נגד בית"ר ירושלים) שיכול לגרום לי להצטמרר בכל רגע נתון כמו השער של מי שכונה "הרוצח בעל פני התינוק".

בחור טוב במובן הכי אמיתי של המילה. אולה גונאר סולשיאר (צילום: רויטרס)

פה ושם נשמעו שריקות בוז באולד טראפורד - וחלק מהיציעים ננטשו כבר באזור הדקה החמישים ומשהו. יחד עם זאת, שום קללה לא נפלטה אפילו מפיו של האוהד המתוסכל ביותר, לכיוונו של הנורבגי.

זה לא רק בגלל מקומו בספר דברי הימים של המועדון, אלא בעיקר בגלל שהוא בחור טוב - במובן הכי אמיתי של המילה. כל מי שצפה בראיונות שלו אחרי הקטסטרופה מול ליברפול, לא יכול היה שלא לחוש שהאיש סובל. הוא לא סובל בגלל שפיטוריו, שעד לרגע ההוא ריחפו כאפשרות, הפכו לעובדה מוגמרת (גם אם עדיין לא נקובה בזמן). הוא סבל כי הוא הביא את המועדון שהוא חלק ממנו לשפל שלא היה כדוגמתו. אתם יודעים מה? אם היה מבין השחקנים שעל הדשא, ולו אחד שהיה לוקח את המשחק ללב כמו המנג'ר החייכן והמופנם, אפשר בהחלט שהתוצאה הייתה סבירה יותר.

כל זה לא בא לומר שסולשיאר לא צריך לסיים את תפקידו, אבל זה בהחלט בא להסביר מדוע לא שמעתם, אפילו מהאוהדים המתוסכלים שחמקו הביתה כחצי שעה לפני תום המשחק מול ליברפול, את הגרסה האנגלית ל"אולה גונאר לך הביתה, רחם עלינו".

שימו פס על כולם. הגלייזרים (צילום: GettyImages)

אלא שלא על האוהדים צריכה הנהלת מנצ'סטר לרחם, אלא דווקא על המאמן. אחד הסמלים האהובים על יושבי הסטרטפורד-אנד (המקבילה המנקונית ל"קופ" הסקאוסרי) הוא הכיתוב שמגלם את מקומו של הנורבגי על הרצף ההיסטורי של המועדון: 20LEGEND. ה-20 מתייחס למספר שעל חולצתו של השחקן, הספרה 0 בצירוף ה-L וה-E יוצר את השם OLE - והמילה לג'נד, בתרגום לעברית, היא אגדה.

במקרה של האנטי-כוכב הזה, לא רק סמליל מתוחכם במיוחד, אלא בעיקר אגדה שהייתה באמת: אולי המחליף שזכה להכי הרבה הערכה בתולדות המשחק, בטח בתולדות מנצ'סטר יונייטד. על הזיכרון הנהדר הזה מאיימת השכונה. לא שכונת התקווה, אלא שכונה באדום שאכן מזכירה מעט את ההתנהלות של בני יהודה בשנים האחרונות.

"שלושת המשחקים הקרובים יקבעו את עתידו של סולשיאר" הכריזו כותרות באנגליה, כאילו היו "סקופ" שפרימו או רז זהבי מביאים לאולפן הלילה. באמת גלייזרים (או ליתר דיוק אד וודוורד, עושה דברם במועדון)? הרי אם סולשיאר הוא האיש להוביל את יונייטד הלאה, שימו פס על כולם, תנו לו גיבוי כדרך שגיבה מרטין אדוארדס (בעלי הקבוצה משנות השבעים ועד לאמצע שנות התשעים של המאה הקודמת) את סר אלכס פרגוסון, שהיה במצב דומה באביב 1990, שלוש וחצי שנים אחרי שקיבל את התפקיד שהיה אז הכי בעייתי בכדורגל האנגלי.

זה לא מה שהם ירצו לזכור מהאגדה של סולשיאר. אוהדי מנצ'סטר יונייטד (צילום: GettyImages, Michael Regan)

ואם אתם בטוחים שאולה הוא חלק מהבעיה ולכן לא יהיה לעולם חלק מהפתרון, שחררו אותו כבר היום! להגיד: "שלושת המשחקים הקרובים יקבעו", זו אמירה שמתאימה לניהול שכונתי. מה ישתנה במשך השבוע בו ייערכו שלושת המשחקים? האיש יסגל אופי אחר? הבנה טקטית שונה?

באופן אירוני, ההתנהלות הזאת שבינתיים מאפשרת לנורבגי להחזיק במשרתו, היא גם הסכנה הגדולה ביותר למקומו בזיכרון הקולקטיבי של אוהדי יונייטד (שכבר עכשיו נוספה לו כוכבית קטנה, בדמות ההשפלה הביתית מול היריבה השנואה): קללות נגד סולשיאר לא תשמעו ביציעי אולד טראפורד, אבל כדי שהצמרמורת ההיא תמשיך להרעיד את גב האוהדים גם בעוד עשרות שנים, הגיע הזמן להשאיר את השער ההוא כזיכרון יחיד מהאנטי-גיבור שהיה לגיבור. במילים אחרות: אני כל כך אוהב את אולה, שאיני יכול לשאת את העובדה שהוא לא מפוטר לאלתר.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully