באיירן מינכן:
אוליבר קהאן:
אי אפשר לשכוח את השוער הגרמני האדיר הזה, שפרש במדי באיירן ב-2008 בתום 14 שנים עם המועדון הבווארי. מיד לאחר מכן, מוזיאון מדאם טוסו בברלין חשף דמות שעווה שלו. קהאן זכה לגאולה והיה שותף לזכייה ב-2001. אחרי הפרישה הוא הנחה ריאליטי סיני למציאת השוער הבא. הפורמט אמור היה להיות מפותח גם בגרמניה ולכלול חוזה לקבוצת בונדסליגה למנצח, אך בינתיים הדבר לא ייצא אל הפועל. קהאן גם כותב בלוג מצליח באתר ה"בילד" ולאחרונה הוא ניצל את הבמה הזו כדי להתנגח במאמן דורטמונד, יורגן קלופ, מה שהוביל לעימות ביניהם באולפן ליגת האלופות בגרמניה.
לותר מתיאוס:
לא הרבה תארים חמקו מזרועותיו של הבלם האגדי, אבל ליגת האלופות דווקא כן. ב-87' הוא ראה איך פורטו כובשת מול באיירן שלו פעמיים בדקות הסיום וקובעת מהפך, ב-99' הוא ראה את זה שוב, הרבה יותר דרמטי והפעם, מהספסל. מתיאוס, שהיה באותו משחק בן 38 כבר ובשלהי הקריירה, הוחלף בדקה ה-80 וקיבל סטנדינג אוביישן. הפנים הדומעות וההמומות שלו הפכו לאחד מסמלי אותו גמר והוא מעולם לא זכה במפעל. מתיאוס המשיך למספר משחקים ב-MLS והפך למאמן ובאפריל 2008 נחת בעיר היהלומים והוביל את מכבי נתניה אל המקום הרביעי בליגת העל. אחרי עונה אחת בלבד הוא עזב ובהמשך התמנה למאמן נבחרת בולגריה. הוא פוטר משם תוך שנה בשל תוצאות מאכזבות וכיום הוא אחד האנשים הכי צבעוניים בגרמניה. ב-2008, במהלך עבודתו בישראל, הוא נשא לאישה דוגמנית אוקראינית, צעירה ממנו ב-26 שנים, שלמדה באוניברסיטת תל אביב. בינתיים, השניים כבר נפרדו. מדי פעם, שמו עולה בהקשר של שערורייה כזו או אחרת: פעם אחת נטען שהוא מת, בפעם אחרת שהוא הולך לאמן את נבחרת איראן. בינתיים, הוא יהיה הפרשן של הטלוויזיה האיראנית במונדיאל הקרוב.
מרקוס באבל:
אחרי שצמח בבאיירן ועבר להמבורג, באבל חזר ב-94' לבוואריה והפך לשחקן הרכב קבוע. הוא יכול היה להיות בצד המנצח של אותו משחק, לאחר שב-96' שמו עלה כמועמד לעבור ליונייטד, אך לבסוף הוא נשאר בבאיירן והגיע לאנגליה רק ב-2000, אז עבר לליברפול. תקופתו באנפילד הסתיימה בבת אחת. לאחר שחש ברע, אובחנה אצל באבל תסמונת גיאן-בארה, דלקת בעצבים והוא היה בסכנת חיים ממשית. בסופו של דבר, הוא התגבר על המחלה ואחרי שנת הפסקה מכדורגל, חזר לשחק בבלקבורן. הוא פרש במדי שטוטגרט ב-2007 ומיד הפך לעוזר מאמן הקבוצה ובהמשך, למאמן שלה, של הרטה ברלין (אותה העלה לבונדסליגה) ושל הופנהיים, אך פוטר מכל השלוש.
תומאס לינקה:
לינקה, יחד עם קהאן, קופור ואפנברג, הוא אחד מארבעת היחידים שפתחו גם בגמר כעבור שנתיים, בו באיירן זכתה מול ולנסיה. הוא פתח את המשחק נפלא והכדור היפהפה שמסר בנגיעה הוביל בדקה השישית לעבירה על סף הרחבה, ממנה עלתה באיירן ליתרון. בהמשך, הוא סייע בבלימה המוחלטת של התקפת יונייטד החזקה ובעיקר של דייויד בקהאם, שתופקד במרכז המגרש. ב-2005 לינקה עזב את באיירן לטובת רד בול זלצבורג, אך חזר לעונת פרישה בבאיירן מינכן ב'. בשלוש השנים האחרונות משמש לינקה כמנהל הספורטיבי של אינגולשטאט מהליגה הגרמנית השנייה והוא היה האיש שהביא לקבוצה את קשר נבחרת ישראל, אלמוג כהן.
סמואל קופור:
בגיל 22, הפך קופור לגיבור הכי טראומטי של הגמר ההוא. הבלם הגנאי היה זה שאיבד את סולשיאר בשער הניצחון הדרמטי והתגובה שלו הייתה צניחה אל כר הדשא, שהובילה לדמעות ולאותה סדרת חבטות בלתי נשכחת. רגע ספורטיבי טהור ומרגש. אחרי באיירן הוא שיחק ברומא, ליבורנו ואייאקס ולבסוף, אחרי 19 שנות היעדרות ממולדתו, חזר לשלושה חודשי פרישה באסנטה קוטוקו. קופור חווה טרגדיה לאחר שבתו הקטנה טבעה למוות. הוא דיבר בעבר על רצונו להפוך לכומר ועל הפליאה של השחקנים בגרמניה מכך שהיה מתפלל לפני משחקים. אחרי הפרישה הוא השתלב בעסקי הנדל"ן בגאנה ולפני מספר שנים גילה שהוא בכלל בן לאב ניגרי, שאת זהותו אימא שלו הסתירה ממנו לאורך חייו.
מיכאל טרנאט:
"טאנה" ("אשוח" בגרמנית) שיחק בגמר רק בגלל שביצ'נטה ליזראזו היה פצוע. גם הוא היה בסגל של באיירן ב-2001, אבל לא שיחק בגמר ההוא. אחרי באיירן טארנט המשיך לתקופה קצרה במנצ'סטר סיטי וכמה עונות בהאנובר ובשנים האחרונות הוא חזר לבאיירן ומשמש כאחראי הספורטיבי על מחלקות הנוער.
סטפן אפנברג:
יום אחד, כאשר הקשר הקשוח נשאל על אותו גמר ב-99' הוא ענה: "זה היה רגע מחליא". אפנברג קיבל את הכרטיס הצהוב היחיד במשחק, לאחר עבירה על ריאן גיגס בדקה ה-60. "הטיגריס" עזב את באיירן ב-2002, לא לפני שזכה לגאולה והניף את גביע אירופה. הוא המשיך לוולפסבורג ופרש באל עראבי מקטאר. מחוץ למגרש, אפנברג לווה בשלל שערוריות כמו פרידה מאשתו לטובת רומן שהיה לו עם אשתו של חבר לקבוצה (ממנה נפרד על פי השמועות בתחילת מרץ. אימא של אשתו סיפרה אז בפאניקה שהיא לא שמעה מהבת שלה כבר שלושה שבועות וחוששת לה מאוד), תקיפת אישה במועדון לילה, בת שהתכחשה לו, אוטוביוגרפיה בה השתלח בלותר מתיאוס ובשחקנים נוספים, ראיון בו הודה שהספר הכי מעניין שקרא היה היומן של היטלר וראיון אחר בו האשים את המובטלים בגרמניה בכך שהם "סתם עצלנים". כיום הוא מתגורר בפלורידה.
יינס ירמיס:
הקשר הקשוח היה אז בעונתו הראשונה בבאיירן והפגין יכולת טובה מאוד, אולם בהמשך הפציעות החלו להכריע אותו והוא פרש בגלל בעיות ברכיים בגיל 32 בלבד. אחרי הפרישה הוא התפנה לאהבתו השנייה והקים במרתף ביתו, יחד עם מספר חברים, להקת פאנק. הלהקה מנגנת כיום בבתים של אנשים שמזמינים הופעות והיא נודעת מאוד במינכן וסביבתה.
מריו באסלר:
סופר מריו כבש את שער היתרון של באיירן עם כדור חופשי מתוחכם ומושלם, כבר אחרי שש דקות. במסגרת החגיגות/ניסיונות השמירה על התוצאה, הוא הוחלף בדקה ה-89 וראה מהספסל את המהפך. בעבר הוא אמר על הגמר של 99', בו אפילו נבחר לשחקן המצטיין: "זה היה המשחק הגדול בחיי והאכזבה הגדולה בחיי". זו הייתה עונתו האחרונה של באסלר בבאיירן ואחריה הוא עבר לקייזרסלאוטרן ולאל ריאן, שם סיים את הקריירה ב-2004. הוא פצח בקריירת אימון לא ממש מוצלחת בליגות הנמוכות בגרמניה ובמקביל שימש כפרשן של תחנת הטלוויזיה הגרמנית SAT1 בשידורי ליגת האלופות וכפרשן הבונדסליגה של הבילד. ב-2001 התמנה באסלר לנשיא המועדון החובבני ATSV ווטנהיים (העיר בה נולד) והוא אף רשום כשחקן בהתאחדות הגרמנית ושיחק עם הקבוצה בעונה שעברה.
קרסטן יאנקר:
הגרמני גבה הקומה, 1.93 מטר, היה אחד הגיבורים הכי עצובים של הגמר. הוא הוכשל במהלך שהוביל לשער של באסלר ובדקה ה-84, אחרי כדור שטייל ברחבה, שלח מספרת עוצמתית מכמה מטרים, היישר למשקוף של שמייכל. חמישה סנטימטרים נמוך יותר, וזה היה גיים אובר. יאנקר עזב את באיירן ב-2002 והמשיך לאודינזה (שם נבחר לרכש השלישי הכי גרוע בסרייה A באותה עונה, אחרי ריבאלדו ובנו של מועמר קדאפי), קייזרסלאוטרן, שנגחאי ומאטרסבורג הצנועה, שם גם פרש ב-2010. מיד לאחר מכן החל לאמן, בגילאי נוער וכיום הוא מהווה חלק מצוות האימון של זוראן בריסיץ' בראפיד וינה האוסטרית.
צפו ביינס ירמיס בהופעה:
אלכסנדר ציקלר:
ציקלר החליף באותו משחק בחוד את ג'ובאנה אלבר (אגב, ג'ובאנה הוא הכינוי הנכון של הברזילאי ולא ג'ובאני. משמעות השם היא "בחור צעיר" באיטלקית), שהיה פצוע בברכו. הוא עצמו כמעט כבש בשלהי המחצית הראשונה ולאחר מכן, יצא בדקה ה-71 לטובת מהמט שול. ציקלר שיחק בבאיירן מ-93' עד 05' והמשיך לרד בול זלצבורג, שם זכה בשלוש אליפויות והיה פעמיים מלך שערי הליגה האוסטרית. באוגוסט 2009 הוא כבש את השוויון הזמני, לפני ששלומי ארבייטמן הכריע בדרמטיות את המפגש הראשון מבין שניים במוקדמות ליגת האלופות בין זלצבורג למכבי חיפה, בדרכם של הירוקים לשלב הבתים. בסיום אותה עונה עבר ציקלר לשנת פרישה בלינץ, גם היא אוסטרית וכך לא "זכה" להיות מודח שוב ממוקדמות הצ'מפיונס, הפעם מול הפועל תל אביב. אחרי הפרישה הוא חזר לזלצבורג והיה אחראי על הקשר עם האוהדים, אימן קצת (ושיחק קצת) בטקסהאם מהליגה האוסטרית השנייה ובעונה שעברה מונה לעוזר מאמן קבוצת הנערים של זלצבורג.
מהמט שול:
הקשר הצנום ממוצא טורקי כמעט הכריע את הגמר. הוא עלה מהספסל בדקה ה-71 ושמונה דקות לאחר מכן, קיבל כדור מבאסלר והקפיץ בגאונות מעל שמייכל. אלא שהכדור פגש את העמוד וחזר לידיים של הדני. שול, שהגיע לבאיירן ב-1992, נשאר בה עד לסוף הקריירה ב-2007 ובשנים האחרונות אימן הן במחלקת הנוער של המועדון הבווארי והן את קבוצת המילואים (אותה עזב לפני שנה על מנת לעבוד כפרשן בטלוויזיה. הוא נחשב לאחד הסמלים הגדולים של באיירן ומעריץ של הבודהיזם. לאחרונה משקיע שול את מרצו בפיתוח קריירה של שחקני באולינג. בתקופה בה עמד לפרוש ליוו אותו שני יוצרי קולנוע גרמנים שהכינו סרט מצליח מאוד על אותם ימים וכיום, בנו לוקאס בן ה-18, שנחשב לכישרון גדול, מנסה לפלס את דרכו אל הקבוצה הבכירה של באיירן.
טורסטן פינק:
בתור שחקן הוא היה אפרפר משהו ודווקא בתור מאמן שמו של פינק נודע יותר. באותו גמר, הוא היה השחקן שהרחיק את הכדור בצורה רעה, היישר אל ריאן גיגס שבישל לשרינגהאם את השוויון. שנתיים לאחר מכן, הוא לא שיחק בניצחון על ולנסיה. פינק פרש במדי באיירן מינכן ב' ב-2006 וזמן קצר לאחר מכן התמנה למאמן קבוצת המילואים של רד בול זלצבורג. כאשר לותר מתיאוס עזב את המועדון, פינק הפך לעוזרו של ג'ובאני טראפטוני בקבוצה הבכירה. משרת האימון הראשית הראשונה שלו הייתה באינגולשטאט וממנה המשיך לפ.צ. באזל. בשוויץ, הוא זכה בשתי אליפויות וגביע והוביל את הקבוצה ל-3:3 באולד טראפורד. הוא עזב להמבורג לפני שבאזל הדיחה את מנצ'סטר יונייטד ועלתה לשמינית הגמר. פוויאו טמבו הזמבי נטש את באזל והאשים את פינק בכך שהמאמן אמר לעוזרו: "תוריד את הקוף הזה מהעץ". פינק אימן בהמבורג שנתיים, אך פוטר בתחילת העונה הנוכחית אחרי פתיחה איומה של הליגה. מאז הוא לא מצא קבוצה חדשה.
חסן סליהמידזיץ':
הבוסני, שנכנס בדקה ה-89, עדיין ביתרון 0:1, היה רק ילד בן 22 באותו משחק. הוא המשיך בבאיירן עד 2007 והמשיך ליובנטוס ו-וולפסבורג, עד שפרש ב-2012 והפך לפרשן של סקיי גרמניה. אחר כך המשיך בקריירת טלוויזיה, שימש כפרשן גם ב-RTL והעונה עובד ככתב במשחקי ליגת האלופות ב-ZDF. למי ששכח, שנה וחצי לאחר אותו גמר, סליהמידזיץ' חבט ביוסי בניון והורחק במשחק בין נבחרת ישראל לבוסניה, אותו ניצחה ישראל 1:3 במסגרת מוקדמות מונדיאל 2002.
מנצ'סטר יונייטד:
פטר שמייכל:
עוברים ליונייטד ומתחילים עם השוער הדני הענק והאגדי, שעלה להתקפה והיה מעורב בשער השוויון. שתי דקות לאחר מכן, הוא כבר עשה גלגלון בלתי נשכח בשער הניצחון. זה היה משחק כל כך, כל כך סמלי עבור שמייכל, האחרון שלו ביונייטד בתום קריירה מופלאה שארכה שמונה שנים, חמש אליפויות, שלושה גביעים ואת אותו תואר אלופות נכסף. הוא המשיך לספורטינג ליסבון, הוביל אותה לאליפות ראשונה אחרי 18 שנה וסיים את הקריירה באסטון וילה וביריבה העירונית, מנצ'סטר סיטי. בעונתו עם התכולים הם סיימו את משחקי הדרבי עם ניצחון ותיקו ושמייכל שמר על הנתון המדהים של אפס הפסדים בדרבי של מנצ'סטר. ערן זהבי סטייל. גם אחרי הפרישה הוא היה פעיל, פירשן בטלוויזיה הבריטית והדנית ואף הנחה את 1 נגד 100 בגירסה הדנית שלו. מדי פעם עדיין אפשר למצוא אותו ב-BBC, נותן את דעותיו לגבי יונייטד ושאר ירקות ולאחרונה שמו חזר לכותרות כאשר בנו, קספר, שוער לסטר, כבש שער בליגת המשנה באנגליה.
גארי נוויל:
ואם כבר הזכרנו פרשנים, אי אפשר בלי נוויל. הקפטן הנאמן, ששיחק ביונייטד לאורך כל 19 שנות הקריירה שלו (602 פעמים), הוא ככל הנראה פרשן הכדורגל המעניין, הקולח והטוב ביותר באנגליה כיום. הוא עובד בעיקר עם סקיי ספורט ועם תוכנית סיכום המחזור של הפרמיירליג בטלוויזיה ומספק ניתוחים מרתקים. בנוסף, הוא גם התמנה לצוות האימון של נבחרת אנגליה לקראת יורו 2012 ועובד שם כשלישי בהיררכיה תחת המנג'ר רוי הודג'סון. בימים אלה הוא גם מנהל פרויקט עם ריאן גיגס במסגרתו השניים מקווים לבנות בתי מלון "באווירת כדורגל" ליד מספר אצטדיונים גדולים באירופה. המלון הראשון כבר החל להיבנות בקרבת אולד טראפורד.
רוני יונסן:
הנורבגי לא הותיר חותם מדהים בשש העונות שלו ביונייטד, אבל במהלך חגיגות הזכייה אחרי הגמר התמונה שלו מאושר בלטה לא מעט. יונסן הגיע מבשיקטאש עבור סכום צנוע בקיץ 1996 והמשיך לאסטון וילה ב-2002. משם הוא עבר לניוקאסל וסיים במולדתו, במדי ואלרנגה. הוא פרש ב-2008 והפך לפרשן ברשת "קנאל פלוס" הצרפתית. כיום הוא מחזיק בסוכנות נדל"ן בנורבגיה.
יאפ סתאם:
מה שזכור יותר מכל מהקריירה של הבלם ההולנדי באולד טראפורד זה הסוף. סתאם נמכר ללאציו בפתאומיות, אחרי שאלכס פרגוסון רתח מההאשמות של השחקן כלפיו באותה אוטוביוגרפיה מפורסמת (סתאם האשים שפרגוסון פנה אליו ללא אישור מפ.ס.וו איינדהובן, במדיה שיחק). באותו ספר הוא גם נכנס באחים אינזאגי ובצלילות שלהם ויצר סערה לא קטנה. אלא שעוד קודם לכן, סתאם היה בלם פנטסטי ואפילו פרגי הודה שהמכירה שלו הייתה טעות. במשחק עצמו, סתאם דווקא היה זה שהכשיל את יאנקר בדרך לשער היתרון המהיר של באיירן. אחרי לאציו הוא עבר למילאן ושם טעם את הצד השני והמר, כאשר היה שותף ל-3:3 הזכור וההפסד בפנדלים בגמר ליגת האלופות מול ליברפול. הוא סיים את הקריירה באייאקס ולאחר שהשלים עם פרגוסון, חזר לעבוד ביונייטד בתור סקאוט. מאז, הוא שימש כעוזר מאמן בזוולה ובאייאקס ההולנדיות (העונה הוא מאמן ההגנה של אייאקס). בקאמפן, המקום בו נולד, יש פסל שלו ויציע באצטדיון שקרוי על שמו.
דניס ארווין:
האירי המנוסה הגיע לגמר כשהוא כבר בן 33.5. למרות זאת, הוא המשיך לשחק במשך חמש השנים הבאות ולאחר שעזב את יונייטד ב-2002, סיים את הקריירה בוולבס. האיש שאלכס פרגוסון אמר עליו פעם שזה האיש שהוא הכי נהנה לאמן ושביחס שבין הסכום ששולם עליו לתוצרת שהפיק, ארווין היה ההחתמה הכי טובה של הסקוטי כמנג'ר יונייטד, עבד לאחר הפרישה ב-MUTV, ערוץ הטלוויזיה של מנצ'סטר יונייטד. בנוסף, הוא כותב טור כדורגל שבועי בעיתונות האירית. ב-12 עונות באולד טראפורד הפך ארווין לשחקן השני הכי מעוטר בתולדות יונייטד.
ריאן גיגס:
ומהשחקן השני הכי מעוטר של יונייטד, לשחקן הכי מעוטר שלה, ושל הכדורגל האנגלי בכלל. האיש והאגדה, גיגסי הוא היחיד מבין כל יוצאי אותו גמר שעדיין מתרוצץ על מגרשי הכדורגל ועדיין עושה זאת במדי יונייטד, בדיוק כמו שעשה בכל עונה מאז 1990. אין יותר מדי מה להוסיף על הוולשי ההיסטורי הזה, שפתח את הגמר ההוא בצד ימין בכלל. הכדור שבעט לכיוון השער בתחילת תוספת הזמן נחת אצל שרינגהאם והפך לשוויון ומאז גיגסי הוסיף למאזנו עוד מאות משחקים ועשרות שערים. אגדה שמתרחשת באמת.
דייויד בקהאם:
עוד אחד שלא צריך להתאמץ יותר מדי כדי לזכור מה הוא עושה בימינו. לפני המשחק טען פלה הגדול שבקהאם הוא השחקן השלישי בטיבו בעולם, אחרי ריבאלדו וזינדין זידאן. על כר הדשא בברצלונה, נער הזהב של השדים האדומים פתח בתפקיד לא שגרתי, כקשר אחורי והתקשה להרשים, אבל בתוספת הזמן הוא היה זה שהגביה את שתי הקרנות, איך לא, שהפכו לשוויון. התמונה שלו, רץ בטירוף וללא כיוון מסוים, מיד עם השריקה לסיום, הפכה למפורסמת. אחר כך כבר הגיעו הנעל לגבה, המעבר לריאל מדריד ומשם ללוס אנג'לס גלאקסי, מילאן ופריס סן ז'רמן, במדיה פרש לפני כשנה אחרי 719 משחקים בקריירה. הפרויקט החדש של בקס: קבוצת כדורגל אותה הוא מקים במיאמי ואמורה להצטרף ל-MLS.
ניקי באט:
אחת הפיסות האפורות יותר ב"תינוקות פרגי", אבל כזה שבמשך עשר השנים שלו בקבוצה הבכירה של יונייטד החזיק את הקישור בלא מעט משחקים ובעיקר במשחק כזה, בו רוי קין לא יכול היה לשחק. באט עזב לניוקאסל ב-2004 ובשלהי הקריירה התגלגל עד לקבוצת דרום סין מהונג קונג. בימים אלה הוא מאמן את הקבוצה עד גיל 19 של מנצ'סטר יונייטד. העוזר שלו: פול סקולס.
יספר בלומקויסט:
ומי ששיחק במקום סקולס המושעה באותו גמר היה השבדי, שזכה עם הנבחרת במדליית הארד במונדיאל 94' וטייל רבות באירופה לפני ואחרי יונייטד. בלומקויסט עבר באומאה וגטבורג השבדיות ואז במילאן ופארמה, לפני שהגיע לידיו של פרגוסון. הוא שיחק 38 פעמים באותה עונה, אבל לא שיחק כלל בשתי העונות הבאות ועזב לאברטון ומשם לשלל קבוצות נוספות עד שפרש ב-2005 והחל לפרשן בטלוויזיה, לפני שחזר לשחק פה ושם, עד לפרישה הסופית ב-2012. אחריה, הוא עבר ללימודי מסחר ועובד כיום ביחצ"נות. ב-2006 הוא הותקף בשבדיה על ידי אדם שחבט בפניו. אותו אדם נתפס והתנהל נגדו משפט שסוקר בהרחבה. בנוסף, בלומקויסט סיפר שפרגוסון יצר איתו קשר לפני מספר שנים והתנצל על כך שלא העניק לו מספיק הזדמנויות ביונייטד.
דווייט יורק:
עונת הבכורה של יורקי באולד טראפורד הייתה חלומית והסתיימה עם 29 שערים ב-51 הופעות. הטרינידדי, שהגיע אחרי תשע שנים באסטון וילה, היה תחילה כל מה שיונייטד חלמה עליו, אבל דעך במהרה וכבר ב-2002 הוא עזב לבלקבורן. משם המשיך לבירמינגהאם, מה שהרתיח את אוהדי וילה ולאחר תקופה קצרה בסידני האוסטרלית, סיים את הקריירה במדי סנדרלנד ב-2009. הוא שימש כפרשן בסקיי ספורטס אבל נראה כי השיא שלו הגיע ב-17 באפריל 2011, אז סיים את מרתון לונדון בזמן לא רע של שלוש שעות ו-32 דקות. הוא גם נחשב לחביב הנשים בבריטניה וניהל רומן עם כוכבות תרבות רבות וביניהן הדוגמנית המפורסמת ג'ורדן. לאחר שנולד לשניים ילד עיוור ועם אוטיזם, יורק הכחיש שהוא האב, אולם בדיקת DNA הוכיחה אחרת.
אנדי קול:
במקום השני (הזמני, למפארד ורוני צפויים לעקוף אותו) בטבלת כובשי הפרמיירליג בכל הזמנים נמצא קול, ש-93 משערי הליגה שלו ו-121 בסך הכול הגיעו במהלך שמונה העונות ביונייטד, אליה הגיע מניוקאסל. הוא נפרד מהשדים האדומים בכריסמס 2001 והחל לנדוד ללא הרף, כשהוא עובר אפילו אצל היריבה העירונית מנצ'סטר סיטי, מתאחד עם דווייט יורק בחוד של סנדרלנד תחת המנג'ר רוי קין ומסיים את הקריירה בנובמבר 2008. קול הפך למאמן חלוצים במספר קבוצות קטנות, הרבה בפעילות הומניטרית ואפילו הוציא סינגל כושל. כיום הוא מתגורר בשכנות לריו פרדיננד ובנו משחק במחלקת הנוער של מנצ'סטר סיטי. גם את קול אפשר למצוא כיום מפרשן עבור MUTV.
טדי שרינגהאם:
הגענו לשיא, עם שני המחליפים שנכתבו בספר הזהב של ליגת האלופות. נתחיל עם הגולדן בוי שרינגהאם, שנראה שמעולם לא הזדקן. הוא החליף את בלומקויסט בדקה ה-67, כבש את השוויון ובישל בנגיחה את שער הניצחון. יונייטד הייתה באמת רק עוד תחנה בקריירה המטורפת של שרינגהאם, שהחלה ב-1983 והסתיימה ב-2008, אחרי לא פחות מ-898 משחקים ו-355 שערים. מאז הפרישה הוא מתעסק בעיקר בשני דברים: פוקר, שם הפך להיות אחד השחקנים הטובים בבריטניה ובחורות. כבר לאורך הקריירה שרינגהאם נחשב למלך הנשים וגם בימים אלה, בהם הוא כבר בן 48, שרינגהאם לא עוצר וכל כמה חודשים מוצא לעצמו בת זוג חדשה בשנות ה-20 לחייה, בעיקר כוכבניות אנגליות כאלה ואחרות. לפני ארבע שנים אנדי קול אמר בראיון שהוא שנא את שרינגהאם במשך 15 שנה כי האחרון סירב ללחוץ את ידו במהלך חילוף במדי נבחרת אנגליה.
אולה גונאר סולשיאר:
"ב-99 אחוז מהמקרים, הבעיטה שלי לא הייתה נכנסת. ברגע הראשון, חשבתי שבכלל הייתי בנבדל. אחרי הגול של שרינגהאם, כולם רצו אליו ורק אני רצתי למרכז המגרש. התרגשתי מהעובדה שאשחק עוד חצי שעה בגמר ליגת האלופות. ובסוף הרסתי את זה לעצמי...". ככה סיכם הנורבגי, הסופר סאב האולטימטיבי, את שניות ההכרעה של אותו גמר. הוא עלה למגרש רק בדקה ה-81, אבל כמו תמיד, ידע לעשות את ההבדל. סולשיאר הפך לאגדה ביונייטד ופרש במדיה ב-2007, כאשר הקבוצה לא מוותרת עליו למרות שנים ארוכות של פציעות. אחרי הפרישה הוא שימש כעוזר של פרגוסון ובהמשך, כמאמן קבוצת המילאוים של יונייטד, שם נחל הצלחה רבה ומשם עבר לאמן את מולדה הנורבגית. בשלוש השנים שם השיג סולשיאר שתי אליפויות וגביע ובינואר האחרון קיבל את משרת המנג'ר בקרדיף. הוא נחשב כמועמד בכיר להתמנות למנג'ר יונייטד ביום מן הימים. עד אז, תמיד תהיה לו את ברצלונה.