מאניטה מכוננת: התבוסה לליברפול היא אסון עבור מנצ'סטר יונייטד

כריסטיאנו רונאלדו מכיר את התחושה של מאניטה. הוא יודע עד כמה ההשפעה הפסיכולוגית שלה עלולה להיות עמוקה והרסנית. למעשה, את כל הקריירה של ז'וזה מוריניו אפשר לחלק ללפני ואחרי ה-29 בנובמבר 2010. בחלוף כמעט 11 שנה, הוא חווה את ההשפלה הזו שוב, הפעם בקלאסיקו הפרטי של מנצ'סטר יונייטד נגד ליברפול - והפעם יש ל-5:0 הזה טעם מר אפילו יותר.

כי אז, כאשר התמודדה ריאל מדריד נגד ברצלונה האימתנית בקאמפ נואו, היא הימרה על משחק פתוח וניסתה לתת פייט גם כאשר הכל התפרק לנגד עיניה. בארסה באה עם רצח בעיניים, לא ריחמה על היריבה המוכה, ועשתה מאמץ לגרום לה מקסימום נזק. את השער האחרון הבקיע ג'פרן המחליף בזמן פציעות. זה גם היה השער האחרון שלו במדי הבלאוגרנה. אם אתם סקרנים במיוחד לגורלו, הרי שהחלוץ הוונצואלי משחק כיום בליגה השניה בתאילנד. וזו, פחות או יותר, היתה הרמה של הגנת מנצ'סטר יונייטד במחצית הראשונה. הארי מגווייר ולוק שואו, הגיבורים המהוללים של נבחרת אנגליה שהחמיצה זכיה ביורו 2020 רק בדו קרב פנדלים, אולי היו מצליחים לעצור אתמול את לאמפון ווריור, קבוצתו הנוכחית של ג'פרן. גם זה לא בטוח.

אחרי ההפסקה, ליברפול ריחמה עליהם. ריאל מעולם לא זכתה להנחות כאלה בקלאסיקו, אבל החבורה של יורגן קלופ פשוט הורידה את הרגל מהדוושה, ולא ניסתה להביא את התוצאה למימדים אסטרונומיים באמת. לא היה בעיניהם אפילו רצון של נקמה על התיקול הפראי של פול פוגבה שגרם לנאבי קייטה הפנטסטי לרדת מהמגרש על אלונקה. כוכבי האורחת פשוט הניעו את הכדור כמו באימון עם קבוצת הנערים של המועדון שלהם.

מנגד, שחקני יונייטד בהו בהם והמתינו בקוצר רוח לשריקת הסיום. על הספסל צפה בחניכיו אולה גונאר סולשיאר במבט קצת ריקני. הרבה מאוד עצב היה על פניו, אך יותר מכל ניכרה שם השלמה. וזו, בעצם, היתה הטרגדיה הגדולה ביותר של השדים האדומים. הדקות האלה היו מכוננות יותר מהכדורים שנכנסו בזה אחר זה לרשתו של דויד דה חאה.

כמו כל דבר בצבא, המופע של יונייטד התחלק אתמול לשלושה חלקים. בראשון היא ניסתה. כמו ריאל מדריד בנובמבר 2010, היא הלכה על התקפה מול קבוצה שמאוהבת בניצול שטחים פנויים, ונענשה בעוצמה. לפחות היא הגיעה להזדמנויות בעצמה, וברונו פרננדש היה צריך לעשות הרבה יותר עם הכדור שנפל לרגליו ממש בפתיחה, כאשר התוצאה עדיין היתה מאופסת. בשליש האחרון של המגרש, השחקנים של סולשיאר נראו לפרקים מאיימים בהחלט, וזה הגיוני בהתחשב בכמות הכשרון. הצרה היתה כי החלוצים לא הפעילו לחץ (ורונאלדו לא אמור לעשות זאת בהגדרה), הקישור המרכזי קרס לחלוטין, ורביעיית ההגנה פעלה כמו חבורת חובבים שנעה על הדשא באופן רנדומלי.

קצת קשה לתת הסבר אחר לכך שמוחמד סלאח, השחקן בכושר הטוב ביותר בעולם, מועמד ראוי לתואר הכוכב הגדול בתבל בנקודת הזמן הנוכחית, נשאר ללא שמירה - פעם אחר פעם אחר פעם. טרנט אלכסנדר ארלונד, מגן עם ממוצע בישולים פנומנלי, נהנה מחופש פעולה נדיר באגף הימני שלו. וכאשר הוא העביר את כדור הרוחב המדוד שלו בדקה ה-13, אחרי שמגווייר ושואו התנגשו זה בזה והעניקו לליברפול מצב קורץ במתנה, המתינו לו בתיבת השוער שני אורחים פנויים. אם דיוגו ז'וטה היה מחטיא מסיבה כלשהי, ג'יימס מילנר היה שם את זה בפנים. גם במונחי הליגה השניה בתאילנד, זה היה שער קל.

אחרי שסלאח עצמו קבע 0:3 ללא התנגדות בדקה ה-38, עברה מנצ'סטר יונייטד לחלק השני של ההצגה - כיסוח. העלבון היה קשה לעיכול, שחקנים רבים מדי איבדו בשלב זה את העשתונות, העבירות הפכו לאלימות, ורונאלדו נתן את הטון כאשר בעט בקרטיס ג'ונס, בחור שצעיר ממנו ב-16 שנה - הוא היה בן 10 כאשר כריסטיאנו התכבד לקבל מאניטה בקלאסיקו. שופט קפדן קצת יותר היה מרחיק אותו, וכך אולי מציל את קייטה - כי האדום הגיע בסופו של דבר רק כאשר פוגבה גלש במטרה לשבור רגל.

עד אז הספיק סלאח להשלים שלושער, תוך שהוא תוהה על הדרך כיצד נראה שואו, ולמה שמו עדיין מופיע בהרכב אם אי אפשר להבחין בו על הדשא. מנגד, שער נאה של רונאלדו נפסל על ידי VAR בגלל נבדל של מילימטרים, וזה - ביחד עם ההרחקה של פוגבה - נתן את האות למיצוי השלב השני. אפילו כיסוח כבר לא היה רלוונטי. מנצ'סטר יונייטד עברה לחלק השלישי של ההצגה - כניעה.

מובן מאליו שלא ניתן היה להציל את הנקודות האבודות. לא חוזרים מול ליברפול מפיגור 5:0 בנחיתות מספרית. ובכל זאת, גם במצב הזה אפשר לשמור על כבוד עצמי, ועל כבודם של אותם אוהדים שבחרו בניגוד לעמיתיהם לא לנטוש את היציעים במהלך המחצית השניה, אלא להישאר עד הסוף. הם ראו המונים הולכים הביתה, הם שמעו את הקהל של ליברפול שר ומבקש מסולשיאר להישאר בתפקידו כמה שיותר, והם רצו בשלב זה רק דבר אחד - רוח ספורטיבית. כי מול במשחק ביתי מול ליברפול לא יכול להיות גארבג' טיים. במשחק ביתי מול ליברפול, כל דקה נחשבת. אלא שהמנג'ר הוריד מהדשא את פרננדש שמקפיד על פאסון גם ברגעים הקשים ביותר, והדגל הלבן הורם. לו רצתה ליברפול, היא היתה מבקיעה עוד ועוד. אף אחד לא ממש רצה, חוץ מסלאח, לו לא הספיקו שלושה שערים ובישול. כי זה המומנטום שלו כרגע.

הדגל הזה צורם במיוחד כי יונייטד גילתה לאחרונה סוג של אופי, במיוחד בליגת האלופות. היא השלימה קאמבק כדי לנצח את ויאריאל בזמן פציעות. היא חזרה מפיגור כפול מול אטאלטה במחצית כדי לנצח 2:3. אז, ביום רביעי, התפייט סולשיאר: "אולי זו ההתחלה של משהו גדול". באמירה הזו, המילה המפתיעה ביותר היא "התחלה", כי הנורבגי מתקרב להשלים שלוש שנים בתקפיד. הוא לא "מתחיל" שום דבר - הוא אמור להיות בעיצומו של תהליך כלשהו, או לפחות לנסות להעניק לצופים מצג שווא של תהליך. וזה בדיוק מה שהוא עשה אחרי שריקת הסיום אתמול, רק שגם הציטוטים האלה נשמעו מגוחכים בעיתוי האומלל.

"עשיתי דרך ארוכה, עשינו דרך ארוכה כקבוצה. אנחנו קרובים מדי למטרה בכדי לוותר עכשיו. אני מאמין שאני מתקרב למה שאני רוצה להשיג במועדון. אנחנו רואים התפתחות. התוצאות לא היו טובות לאחרונה, ואולי זה מעורר ספקות אצל מישהו, אבל אני צריך להיות חזק ולהאמין במה שאנחנו עושים", הצהיר סולשיאר. זה התקבל על הדעת בשתי העונות הקודמות - מקום שלישי ב-2019/20, מקום שני עם שיפור מהותי במשחק ואפס הפסדי חוץ ב-2020/21, ניצוצות של כדורגל חיובי מאוד לפרקים. אבל עכשיו... עכשיו זה לא נשמע טוב, וזאת בלשון המעטה.

וזה לא רק עניין של הגנה חובבנית, שאפילו לא מנסה לשמור על השחקן הטוב בעולם. זה לא רק עניין של מכלול. למה פוגבה, שפתח את העונה עם שיאי בישולים, הפך לשחקן ספסל שנכנס כדי לשבור רגליים? מה מתכוונים לעשות עם ג'יידון סאנצ'ו, שנראה מדוכא לגמרי ולא שותף במשחק הכי חשוב של העונה? מה מתכוונים לעשות עם אדינסון קבאני, אשר בהשארתו הושקעו מאמצים כה רבים, וכעת רונאלדו משחק תמיד במשבצת שלו? החודשיים האחרונים כבר ממש לא נראים כמו תהליך. הם מזכירים כאוס, והקבוצה מתרחקת בצעדי ענק מכל מטרותיה, בעוד סולשיאר מברבר את עצמו לדעת, ומציע בין היתר למרכוס רשפורד להתרכז רק בכדורגל ולזנוח את המיזמים החברתיים שלו.

החזרה המרגשת של רונאלדו היתה אמורה לתרום למנצ'סטר יונייטד, אבל רק בתנאי שהוא ישכיל להתחלק באור הזרקורים עם הסובבים אותו, לא להיות על המגרש 90 דקות פעמיים בשבוע, ולשמש מנטור עבור הכוכבים הצעירים. בפועל, למרות שערי הניצחון המצוינים בליגת האלופות, שפת הגוף שלו קטסטרופלית ומשדרת לעתים תסכול וזלזול - ואתמול זה אף גלש לאלימות. בקצב הזה, יבקשו אוהדי ליברפול גם ממנו להישאר כמה שיותר.

אלכס פרגוסון היה משוכנע כי הפורטוגלי יהווה תוספת כוח לסגל, אבל אתמול גם הוא התקשה להאמין למראה עיניו, בעוד קני דלגליש פרץ בצחוק מתגלגל. זה לא היה עוד יום בהיסטוריה הארוכה של מנצ'סטר יונייטד כפי שאמר פרגי כאשר קיבל בעצמו מאניטה מניוקאסל ב-20 באוקטובר 1996 - לפני רבע מאה בדיוק! - והמשיך לזכיה באליפות. זו עלולה להיות תבוסה מכוננת ומשמעותית הרבה יותר, ובמיוחד אם השלכותיה המיידיות לא יטופלו. המשימה הזו מורכבת מאוד, במיוחד פסיכולוגית, ואם שופטים לפי הלך הרוח במועדון בתקופה האחרונה, הסיכויים לכך לא גבוהים.

עקבו אחרי יוכין בפייסבוק