מתואר ראשון לדוקטורט: המטלה הקשה של מילווקי בהגנה על האליפות

סיפור האליפות של מילווקי הוא מהז'אנר הקלאסי: קבוצה שנראית בדרך להיתקע במחסום הקבוע שלה פתאום מגלה משהו בעצמה, מבצעת סוויץ', נהנית מקצת מזל ובסוף כבר נראית מחוברת ובלתי ניתנת לעצירה. זאת הייתה אליפות של הורדת הקוף מהגב, של הקבוצה ושל יאניס אנטטוקומפו, ולפי כל הסימנים מכאן והלאה זאת תהיה קבוצה הרבה יותר משוחררת, יציבה ומפחידה. זה סוג הסיפורים שהרבה פעמים מוביל לאליפויות נוספות, אבל זה לא הולך להיות פשוט. בעשור האחרון רק שתי אלופות הצליחו לשמור על התואר שלהן - מיאמי וגולדן סטייט, שתי קבוצות עמוסות בשחקנים היסטוריים. הפרוייקט של ברוקלין מסבך עוד יותר את האלופה והופך אותה לאנדרדוג בקמפיין ההגנה על התואר.

את הסיבה הכי טובה להאמין בריפיט ניתן לסכם במילה אחת עם סיומת יוונית. יאניס סיים את הפלייאוף עם אחת הסדרות האישיות הגדולות אי פעם (35, 13 ו-5 עם מעל ל-60 אחוזים מהשדה ודומיננטיות הגנתית) ועם 50 נקודות במשחק האליפות, אולי המשחק האישי הגדול אי פעם. זה היה הרגע בו תופעת טבע אתלטית הבינה איך להביא לידי ביטוי מקסימלי את הדומיננטיות שלה. יכול להיות שיאניס נמצא בדרך לשנים של דומיננטיות פיזית בהן הוא יהיה בלתי ניתן לעצירה, משהו שיזכיר את שאקיל אוניל של תחילת המילניום. הוא רק בן 26, יש לו עוד לאן לגדול, וכבר עכשיו הוא נראה כמו השלב הבא באבולוציה. לא בטוח שלבני אנוש רגילים נשאר מה לעשות נגדו.

ברמת הקבוצה, הבעיה העיקרית של הבאקס בפלייאוף הייתה המחסור בשחקני חוץ אמינים. פרט לג'רו הולידיי וכריס מידלטון, רק פאט קונאטון הוכיח יכולת להישאר על הפרקט בסדרות קשות. הבעיה הזאת צפויה להיפטר. דונטה דיווינצ'נזו שהיה פצוע רוב הפלייאוף, הוא גארד משלים איכותי שמשתפר כל שנה, אליו יצטרפו ברוטציה ג'ורג' היל שחוזר לקדנציה נוספת, גרייסון אלן שהיה קלע סולידי בממפיס ורודני הוד, שלפני שנפצע לפני שנתיים היה נהדר בפלייאוף בפורטלנד. סביר להניח שלפחות אחד משלושת המצטרפים יהיה שחקן רוטציה אפקטיבי. העזיבה המשמעותית ביותר היא של פי ג'יי טאקר. זו עזיבה שתורגש בעיקר בסיטואציה אחת מאוד ספציפית, אבל זו כנראה הסיטואציה החשובה ביותר בעונה - בהגנה על קווין דוראנט בסדרה פוטנציאלית מול ברוקלין. יכול להיות ששמי אוג'ליי הגיע בדיוק בשביל להיכנס למשבצת של טאקר בסיטואציה הזאת, הבעיה היא שאוג'ליי הוא שחקן הרבה פחות מוכח ברגעי האמת. אולי השלב הבא באבולוציה של יאניס יהיה לקחת על עצמו גם את השמירה על KD.

ארתוראס קרנישובאס קיבל בשנה שעברה קבוצה בתהליך בנייה, ודי מהר הגיע למסקנה שהתהליך הזה לא הולך לשום מקום. תוך חצי שנה הוא ויתר על חלק גדול מהצעירים המבטיחים בסגל שלו ועל כמה בחירות דראפט כדי לבנות קבוצה שמכוונת להצליח כאן ועכשיו. אחת הסיבות לכך היא שזאק לאבין נכנס לשנה האחרונה בחוזה שלו, ולאחר עונה של 27.4 נקודות למשחק יוכל להיות אחד השחקנים המבוקשים בקיץ הבא. כדי לשכנע את לאבין שיש לו בשביל מה להישאר, קרנישובאס צירף אליו את ניקולה ווצ'ביץ', דמאר דרוזן, לונזו בול ואלכס קארוסו. רוב הפרשנים לא התרשמו מהמטאמורפוזה, דיברו על קבוצה מוכשרת התקפית אבל עם סימני שאלה הגנתיים, ספסל דליל וללא שחקן טופ 20 אמיתי. אבל אולי השבוע האחרון יצליח לשנות משהו בתפיסה של השוורים החדשים.

הבטחתי לעצמי לא להסיק מסקנות ממשחקי ההכנה, אבל במקרה של הבולס אני לא מצליח להתאפק. החבורה של בילי דונובן התנפלה על שני המשחקים הראשונים ובשניהם הייתה ביתרון של יותר מ-40 הפרש ברבע השלישי. נגד קליבלנד והרכב חסר של ניו אורלינס, במשחקי הכנה, אבל סוג כזה של דומיננטיות מוקדמת הרבה פעמים כן מעיד על משהו. שיקגו נראית כמו קבוצה מחוברת מאוד שמגיעה במטרה להתנפל על העונה. השחקנים הבכירים נראים מאוד מרוצים מהסיטואציה החדשה: ווצ'ביץ' ולאבין סוף סוף זוכים לשחק לצד כישרון ראוי בקבוצה עם שאיפות, דרוזן מוקף בקלעי חוץ כמו שהוא צריך ולונזו נמצא בקבוצה שלא מצפה ממנו ליצור לעצמו מצבי זריקה, אלא להתמקד בכל שאר הדברים בהם הוא נהדר. דונובן, בחוכמה רבה, נותן לשחקנים שלו הרבה מאוד חופש ליזום ולהפתיע, כך הבולס מביאים לידי ביטוי את החוכמה והיצירתיות של הכוכבים.

מה לגבי סימני השאלה? חיבור ומוטיבציה יכולים לחפות על חסרונות הגנתיים, כאשר לונזו, קארוסו ופטריק וויליאמס, שכרגע פצוע, נותנים לדונובן שלושה שחקני הגנה איכותיים בשישייה המובילה שלו. קארוסו וקובי ווייט, שגם הוא פצוע, הם שני גארדים לגיטימיים על הספסל, וגזרת הפורוורדים כוללת כמה שחקנים מז'אנר "אולי פשוט עוד לא מצאו את הסיטואציה הנכונה": טרוי בראון, סטנלי ג'ונסון, דרק ג'ונס ג'וניור ואליזיי ג'ונסון. שני האחרונים עשויים לקבל דקות בעמדת הסנטר המחליף. אליהם ניתן לצרף את ג'בונטה גרין, שפותח בחמישייה במשחקי ההכנה במקום וויליאמס ומשתלב יפה. מספיק ששניים מהחבורה הזאת יתפתחו לשחקני רוטציה ראויים (בראון ואליזיי נראים הכי בשלים לכך) כדי שהעומק יפסיק להיות בעיה. לקראת העונה מדברים על שש גדולות מובהקות במזרח, יכול להיות שכדאי להתחיל לדבר על שבע.

אינדיאנה פתחה את העונה שעברה עם אחת החמישיות המגוונות והמסקרנות בליגה, אבל זה החזיק מעמד בדיוק ארבעה משחקים. טי ג'יי וורן גמר את העונה בגלל שבר מאמץ בכף הרגל, מעט לאחר מכן ויקטור אולדיפו הועבר בטרייד, והתברר שלמחליף שלו, קאריס לוורט, יש גוש סרטני בכליה. באופן מדהים לוורט חזר לאחר חודשיים, אבל קצת לאחר מכן מיילס טרנר גמר את העונה עם פציעה. אינדיאנה לא ביצעה שינוי משמעותי בסגל השנה, אבל מרגישה שאם כל החמישייה שלה תהיה בריאה רוב העונה (פרט לשלושה שהוזכרו מדובר במלקולם ברוגדון ודומנטאס סאבוניס) זה יהיה כמו להוסיף שני שחקנים בכירים. בינתיים זה לא נראה מבטיח: וורן מתאושש לאט מהצפוי ולא יפתח את העונה, לוורט סובל משבר מאמץ בגב וגם הוא בספק רב למשחק הפתיחה.

השם הבולט שקווין פריצ'ארד הביא הקיץ יהיה על הקווים. לאחר עונה מסויטת עם נייט ביורקגרן, שהתברר כמאמן עם יחסי אנוש מאוד בעייתיים, אינדיאנה מחזירה את ריק קרלייל, שבנה את הקבוצה המצליחה של הפייסרס באמצע שנות ה-2000. מאז קרלייל לקח אליפות עם דאלאס והפך לאחד המאמנים המנוסים והטובים בליגה, לאינדיאנה הוא חוזר על תקן המושיע. המשימה הראשונה שלו תהיה לעזור לשחקנים הבכירים לבצע קפיצת מדרגה ברמה האישית. כל החמישה בני 25-28 ועם ניסיון של 5-7 שנים בליגה, זה שלב בו יש עוד מה לפתח. סאבוניס כבר עשה את קפיצת המדרגה לאולסטאר, ארבעת האחרים הראו הבלחות אבל עוד לא התגבשו עד הסוף.

ברמה הקבוצתית, קרלייל ינסה להחזיר את ההגנה לימי נייט מקמילן ולבנות מערכת התקפית שמתאימה לכישרון שמפוזר על פני כל החמישייה. הוא התפתח עם השנים למאמן התקפי מבריק, ואחרי כמה שנים בהן בנה משחק התקפה שמבוסס על שחקן אחד הוא עשוי ליהנות מאוד מהצורך של הפייסרס בסגנון שמביא לידי ביטוי הרבה יותר שחקנים. אבל לשם כך, כאמור, הם יצטרכו להיות בריאים. הבשורה הטובה היא שהספסל עמוס בשחקנים סולידיים בעמדות 2-4 שעושים קצת מהכל, סוג השחקנים שממלאים חורים מכל סוג. לצד ג'רמי לאמב וג'סטין הולידיי, החבורה הזאת כוללת את אושיי בריסט, שהגיע משום מקום בעונה שעברה, את הרוקי כריס דוארטה, שמגיע לליגה בגיל 24 ונראה מוכן לתרום במיידי, ואת טורי קרייג הבלתי נלאה שהצטרף הקיץ. טי ג'יי מקונול שהולך ומשתבח ינהל יחידה שנייה לוחמנית, ובמידת הצורך אחד או שניים מהשחקנים המשלימים יתפסו מקום בחמישייה. עונה בריאה יכולה להפוך את אינדיאנה לקבוצה שיש לה מה להגיד במזרח, אבל אינדיאנה בריאה זה משהו שצריך לראות כדי להאמין.

זאת לא תקופה טובה לבחירות ראשונות בדראפט ה-NBA, גם מבלי לקחת בחשבון את הבלגאן הנוכחי של קיירי אירווינג ובן סימונס. מאז 2005, בחירות ראשונות רחוקות מלהבטיח סופרסטאר עתידי ונדיר מאוד שיוצא מהן השחקן הטוב בדראפט. גם שחקנים עם הייפ עצום כמו סימונס ואנדרו וויגינס מתקשים לעמוד בציפיות. לכן, העובדה שקייד קנינגהאם נחשב לקונצנזוס מוחלט כבחירה ראשונה לא צריכה, בפני עצמה, לגרום לנו להתייחס אליו כמניה בטוחה. קנינגהאם הוא כישרון מסוג מיוחד, שחקן בגובה 2.03 מטר שיכול להוביל כדור וליצור מצבי זריקה, הוא קלע שלשות נפלא, יכולת המסירה שלו מסקרנת והפוטנציאל ההגנתי שלו מעניין. אבל הוא עדיין לא הראה את החוש המיוחד למשחק של שחקנים גדולים באמת, יש לו נטייה לכפות זריקות ומסירות והוא כנראה יתקשה להגיע לטבעת מול הגנות של NBA בתחילת הדרך. כל הסימנים מראים שהוא לא מישהו כמו לוקה דונצ'יץ', שהגיע לליגה מוכן לקבל מפתחות לקבוצה. קייד יצטרך להתפתח לתפקיד הזה ולהוכיח שהוא ראוי לו.

אבל לדטרויט אין ממש ברירה אלא לשים עליו את כל הז'יטונים ולתת לו את המפתחות. אין לפיסטונס תקווה אחרת להיתלות בה כרגע. את השנה שעברה הקבוצה של דוויין קייסי עדיין פתחה עם משאלה להצליח בהווה, אך מהר מאוד התברר שהוותיקים מבוגרים מדי והצעירים בוסריים מדי. במהלך העונה התקבלה ההחלטה ללכת לבנייה מחדש, שתתבסס על שלוש בחירות הטופ 20 משנה שעברה: סאדיק ביי הוא שחקן כנף יעיל מאוד, איזיאה סטיוארט הוא סנטר הגנתי מעניין וקיליאן הייז הוא רכז עם פוטנציאל שבקושי שיחק בשנה שעברה. אך עם כל הכבוד לשלושה האלה, זו הזכייה בלוטרי שהציתה מחדש את האש במועדון מבואס שכבר הרגיש שהוא בדרך לשנים של דשדוש.

בשנה הקרובה דטרויט תוכל להיות בכירת הנמושות, בזכות חבורה וותיקה איכותית יותר משאר קבוצות התחתית. ג'רמי גרנט אובר קווליפייד לתפקיד הוותיק בקבוצה בבנייה, הוא בשיא הקריירה והתפתח לסקורר לגיטימי לצד שאר האיכויות שלו. קלי אוליניק הוחתם אחרי תקופה מלהיבה ביוסטון, יחד עם קורי ג'וזף וטריי ליילס הוא ייצור יחידה שנייה קנדית טובה ומגובשת. בעידן הפליי-אין, קבוצה כזאת יכולה למצוא את עצמה גם נאבקת על כרטיס לטורניר אם כמה קבוצות יאכזבו. אבל זו דוגמא טובה למצב בו דקות לוותיקים כדי להשיג ניצחונות עכשוויים יבואו על חשבון התפתחות הצעירים. קייסי יצטרך להתאפק ולתת קדימות לילדים הלא מלוטשים, לא בטוח שהוא מסוגל.

ומהבחירה הראשונה לשלישית. אוון מובלי הוא פרוספקט לא פחות מסקרן מקייד. מדובר בשחקן בגובה 2.13 מטר עם פוטנציאל לעשות הכל: להוביל כדור, ליצור מצבי זריקה עם הפנים והגב לסל, למסור, לקלוע מבחוץ, להגן על הטבעת ולשמור על שחקני חוץ. רוב היכולות האלה עדיין מתפתחות, והוא שדוף מכדי להיות שחקן משמעותי בליגה מהרגע הראשון, אבל אם הוא יהיה מאלה שמוסיפים תוך כמה שנים מסת שריר משמעותית הוא יכול להיות שחקן מיוחד מאוד.

לעומת קייד, מובלי לא מגיע לסיטואציה בה מצפים ממנו למשהו כרוקי פרט ללהראות ניצוצות ולהתפתח. קליבלנד נמצאת בתהליך בנייה כבר כמה שנים טובות, מהרגע שלברון ג'יימס הלך מערבה משם, והספיקה ללקט כמה צעירים בכירים יחסית. מובלי יצטרף בחמישייה אל דריוס גארלנד, קולין סקסטון, אייזק אוקורו וג'ארט אלן, כולם בני 23 ומטה וכבר צברו ניסיון בליגה. לאורי מרקאנן שחתם הקיץ משלים שישייה צעירה עמוסה בכישרון. סקסטון קלע בשנה שעברה 24.3 נקודות למשחק באחוזים לא רעים שעברו לגמרי מתחת לרדאר והתמקם בין ג'יימס הארדן לג'וליוס רנדל ברשימת הקלעים, אלן הוא סנטר אתלטי שנחשב לאחד המובילים בדור הצעיר. לבנות קבוצה סביבם זאת לא האופציה הכי גרועה שיש.

אבל קליבלנד מגיעה לשלב בו העניין הפעוט של ניצחונות צריך להתחיל להופיע. סקסטון וגארלנד נראים כמו צמד גארדים התקפיים איכותיים, אבל ההתקפה של הקאבס דורגה 28 בליגה בשנה שעברה, בעיקר בגלל שהיא הייתה קבוצה השלשות החלשה בליגה. בסגל של ג'יי בי ביקרסטף אין בכלל שחקני כנף שקולעים טוב ושומרים על כמה עמדות, פרט לאוקורו כל הצעירים המבטיחים הם גארדים נמוכים או שחקני פנים. ריקי רוביו הגיע כדי לגדל את הצעירים ולתרום ליעילות של כולם, ואם לקווין לאב מתחשק לחזור להיות שחקן כדורסל זה יעזור, אבל מדובר בעוד רכז ושחקן פנים. ביקרסטף כבר החל להתנסות בהרכבים גבוהים עם מרקאנן כסמול פורוורד, רעיון שיעזור לריווח אבל יתקשה מאוד לשרוד הגנתית. כל הסימנים מצביעים על עוד עונה בתחתית של קבוצה שכבר נכנסת לשלב הארכות החוזים של רבים מהצעירים. אולי הפוטנציאל של מובלי יספיק כדי לתת לפרוייקט הנוכחי עוד קצת זמן שלא בטוח שמגיע לו.