גרד מולר הישראלי: פרידה מויקי פרץ, החלוץ האגדי שהלך לעולמו

רק כשמנסים לפענח מה עבר על ויקי פרץ בשעות שקדמו לבקשת המוות שלו, אי אפשר לפספס את האיש הגאה שהתהלך בקרבנו מאז פרץ לתודעה במהלך שנות ה-70 ובמשך כ-10 שנים היה מהחלוצים המרשימים שידע הכדורגל הישראלי.

בשנים האחרונות נתקלתי בו פחות. בכל פעם שפגשתי בו לא יכולתי שלא להחמיא לו על המראה. למעט השפם שליווה את הקריירה שלו ככדורגלן ונשר בהמשך, ויקי לא השתנה. צעיר מכפי גילו, בהליכתו המיוחדת - נהג לשרך רגליו - ובריש הרדיופונית שחתכה את דיבורו. מעולם לא קראתי לו בפניו ויקי, תמיד יצחק. זה השם שהעניקו לו הוריו. כך אני נוהג לקרוא לגיבורי ילדותי. שם חיבה בהפוך על הפוך.

בשנות חיי הראשונות בבלומפילד נהגתי לשבת בשער 11. באתי בגלל גיורא שפיגל, נשארתי בגלל ויקי, בני ומוישיק, שלישיית ההתקפה המפוארת של מכבי תל אביב בסוף שנות ה-70. כשהם התפזרו, נגמר העניין שלי בצהבת. לחנות מוצרי הספורט שלו ושל מאיר נמני, חנות אותם החזיקו ברחוב בלפור בבת ים, ליד סניף הדואר המרכזי, הייתי מגיע באופן תדיר, לקבל חתימות על כל מה שהיה: מחברות, פוסטרים, חולצות. ויקי היה אייקון, שחקן שבשיאו כבש רביעייה מול מכבי נתניה בחצי גמר הגביע, היתל שם בחיים בר, גדול בלמי ישראל בתקופה ההיא. ונתניה היתה אז אימפריה.

ויקי צמח בכדורגל הישראלי במקביל לגידי דמתי ועודד מכנס. לגידי היה את הדריבל והטעיות הגוף, עודד היה שועל רחבות עם אלגנטיות יוצאת דופן, ויקי היה החלוץ שרצית שהכדור ייפול לו ברחבה. היה לו כוח פריצה סוחף, בעיטה אדירה, כמות מגוונת של בעיטות ונגיחות, חלקם וירטואוזיות ונגיחה קטלנית, בעיתוי מושלם, נגיחה כמו שכתוב בספר.

נתעכב טיפה על הבעיטה האדירה, כי זו היתה בעיטת פצצה. פעם אחת, ממש בפתיחת המשחק, הוא בעט בסיבוב ליוסי מזרחי של בית"ר ירושלים כדור שטס לחיבורים. זה היה בעונת האליפות השנייה והאחרונה שלו במכבי תל אביב. פעם נוספת, מול הפועל ירושלים, פגע הכדור שלו בעמוד התומך ברשת וניתז החוצה והשופט שמעון חוגג לא אישר את השער כיוון שמרוב עוצמה ומהירות הוא לא הצליח לראות את הכדור נכנס. כשהוא פרץ אלה היו השנים שבהם התוודענו - טלוויזיונית - לגרד מולר, גדול חלוצי התקופה. ויקי מאוד הזכיר אותו. בסיבוב החד על המקום, ובבעיטה הקטלנית.

ויקי הגיח לכדורגל הישראלי בין לילה. תחילה בנבחרת הנוער, אותה הוליך עם 12 שערים ב-1972 לזכייה באליפות אסיה, כשהוא כובש שישייה מול טייוואן. הוא שיחק כמה עונות במכבי רמת עמידר שנכשלה שוב ושוב להעפיל לליגה הראשונה, עד שמכבי תל אביב של איציק שניאור העבירה תמורתו שישה שחקנים כדי שיעבור אליה. התמורה היתה מיידית: גמר גביע ב-76', דאבל ב-77', אליפות ב-79', ואלה עונות שמכבי נתניה שולטת בכדורגל הישראלי ומחליפה דורות של שחקנים טובים במצוינים.

כשהוא הלך לשטרסבורג, שנה אחרי שגיסו אבי כהן הלך לליברפול, אף אחד לא הופתע. אז לא יצאו לשחק באירופה כמו היום, והיה ברור שהוא ייצא, ועוד תמורת 200 אלף דולר. כמעט הגיע למארסיי, הסתפק בשטרסבורג, שהזיכרון המתוק מגיורא שפיגל עוד נותר בפיה. כשסיים כמלך שערי הליגה השנייה בצרפת עם ראן, שוב איש לא הופתע, וגם כשעזב את הנבחרת של מנסל וחזר אליה. ויקי היה שחקן עם גאווה עצומה. פעם סיפר לי כי פרש רשמית מהנבחרת ביום שבו צפה באלי אוחנה כובש את שער הבכורה שלו מול אירלנד, כשהבין שזה הזמן לפנות את הזירה.

הוא שנא להתבזות וכשהרגיש כך במכבי תל אביב, עזב לשמשון תל אביב. לא לאימפריות עם קהל, אלא למקום שבו יוכל ליהנות מכדורגל, יחד עם דמתי, אלי כהן הגדול והקטן, מומי מזרחי, יגאל הלל, אבינועם עובדיה ויפתח הלוי. וגם איתם הגיע לגמר הגביע. וכשנגמר הכדורגל המקצועני הוא המשיך לשחק להנאתו, עם דוד לביא, במכבי רמת השקמה מליגה ב' וגם איתה הוא עשה גדולות ונצורות במשחקי הגביע.

ויקי אהב כדורגל, לא תמיד הכדורגל אהב אותו. היה עוזרו בהפועל תל אביב של אלי כהן בעונת השרוכים, כמו גם בניסיונות הפחות מוצלחים שלו לאמן בוגרים. ויקי לא יכול היה לנטוש את המגרש וכמה חבל שלא ידעו להשתמש בו יותר. כשאימן בהפועל תל אביב, האוהדים לא עשו שם חרמות. ויקי היה אחד המכביסטים הבודדים שקיבל כבוד מהיריב הכי מושבע.

כמה נורא זה לחשוב כי שני הגיסים - כך קראו לו ולאבי כהן - הלכו מאיתנו בהפרש של 10 שנים, בנסיבות כל כך טרגיות, בניגוד לחוקי הטבע. ויקי יישאר תמיד גיבור ילדותי ונערותי, עם השפם העוטף את שפתיו עד לסנטרו, עם הגומה במרכז הסנטר, עם התלתלים וההליכה המיוחדת, עם האצבע הזקורה אחרי כל שער.

יהי זכרו ברוך.