פצע פתוח: סיכום השבוע המטורף ב-NBA

הדיון הרגיל על מכת הפציעות והעומס המוגזם, המהפכים על הקווים וכמובן: מאבק האליפות שנותר פתוח מתמיד. אסף רביץ על המשחקים המדהימים, המהפכים ההזויים והדרמות יוצאות הדופן

אסף רביץ

הימים האחרונים ב-NBA היו מטורפים לגמרי. ידיעה רודפת ידיעה, סיפור גדול רודף סיפור גדול, ובין לבין הסיבוב השני מספק עוד ועוד משחקים מדהימים, מהפכים הזויים ודרמות יוצאות דופן. בסופו של דבר, ניתן לדבר על שלושה נושאים מרכזיים.

עוד בוואלה!

טרנס מאן: "כמה נקודות היו לי?", פול ג'ורג': "מגיע לו, הוא אדיר"

לכתבה המלאה
ההיעדרות שלו במוקד. לאונרד (צילום: רויטרס)

נקודת מבט שונה על מכת הפציעות

הדקות המייאשות ביותר בפלייאוף הזה היו הדקות בהן, כמעט במקביל, קיבלנו דיווח על פציעה של קוואי לאונרד ועל כניסה של כריס פול לפרוטוקול הקורונה. מעט לאחר מכן כבר עלו חששות לקרע ברצועה הצולבת של קוואי ולכך ש-CP3 חלה בקורונה, שזה משהו שללא מעט שחקנים לקח זמן רב להתאושש ממנו במהלך העונה. עכשיו אנחנו כבר יודעים ששתי ההיעדרויות האלה יעמדו במוקד גמר מערב שהיה יכול להיות משובח במיוחד וכעת לא ברור למה מצפות ממנו. זה התחבר לפציעות בלייקרס ובברוקלין, ובכלל למכת הפציעות שמשפיעה על הפלייאוף הזה יותר מתמיד. עם ההיעדרות הצפויה של פול, כל קבוצה שהגיעה לסיבוב השני חסרה לפחות שחקן חמישייה אחד לתקופה של לפחות כמה שבועות, ברוב המקרים מדובר בשחקנים שסיימו את העונה.

הדיון הרגיל על מכת הפציעות מתייחס לעומס המוגזם על השחקנים, באופן כללי ובפרט בשנתיים האחרונות עם אילוצי הקורונה. מדובר בדיון חשוב שטוב שמקבל במה גם בעזרת לברון ג'יימס, אבל הייתי רוצה להציע נקודת מבט נוספת על הפציעות המרובות. היא קשורה לכך שלצד ריבוי ההיעדרויות של שחקנים בכירים, הפלייאוף הזה מאופיין בכמות חריגה מאוד של שחקנים איכותיים שמגיעים לשיא היכולת שלהם. הרשימה הבאה כוללת שחקנים שהיה להם לפחות משחק אחד מדהים בפלייאוף הזה, משחק מהסוג שצריך לעצור הכל ולראות: טריי יאנג, ג'ייסון טייטום, ג'יימס הארדן, קווין דוראנט, יאניס אנטטוקומפו, כריס מידלטון, ג'ואל אמביד, לוקה דונצ'יץ', ניקולה יוקיץ', קוואי לאונרד, פול ג'ורג', אנתוני דיוויס, ג'ה מוראנט, דווין בוקר, כריס פול, דמיאן לילארד ודונובן מיטשל. זו רשימה של 17 שחקנים שלא כוללת את שמות גדולים כמו לברון ג'יימס, סטף קרי וטרנס מאן (שהחגיגה שלו הלילה קשורה במידה רבה לכך שיוטה המשיכה לתת לו לזרוק כל המשחק).

יכול היה לשחק גם בשנות ה-90? פול (צילום: AP, David Zalubowski)

טווח הגילאים של השחקנים ברשימה הזו הוא 21-36. היא כוללת שחקנים שעברו פציעות מכל הסוגים האפשריים, כולל כאלה שבעבר נחשבו למחסלות קריירה, כולל שחקנים שעברו כמה פציעות לא קלות לאורך השנים. הידע הרפואי כיום מאפשר גם לשחקנים צעירים להכיר מהר יותר את הגוף שלהם ולהגיע לשיאים מוקדמים מאוד, גם לשחקנים וותיקים לשמור על יכולת גבוהה עמוק לתוך העשור הרביעי לחייהם וגם לשחקנים שעברו פציעות להתאושש ולחזור לעצמם באופן מלא. כך, שחקנים יכולים להיות בתוך שנות השיא בקריירה שלהם כבר בגיל 21, אפילו בגיל 36 וגם לאחר פציעות חוזרות ונשנות.

זה לא תמיד היה ככה. לפני שלושים, עשרים ואפילו עשר שנים רבים מהשחקנים הגדולים החלו לדעוך בגיל 30, או אחרי פציעה משמעותית אחת. שחקנים מועדים לפציעות היו מפסיקים להיות רלוונטיים לאחר שנים בודדות. עד לקווין דוראנט קרע בגיד האכילס נחשב לפציעה שלא חוזרים ממנה אותו הדבר. קשה לדמיין את כריס פול, עם כל הפציעות שעבר, נותן הצגה של 37 נקודות בגיל 36 בשנות ה-90 או ה-2000, קשה לדמיין אותו משחק בכלל בגיל 36 בעשורים ההם. קל לדמיין שחקני פנים פציעים כמו ג'ואל אמביד ואנתוני דיוויס נותרים בגדר כשרונות שלעולם לא נדע מה היה יכול להתפתח מהם. אי אפשר לדמיין שחקן עם הקילומטראז' של לברון ג'יימס ממשיך להיות השחקן הטוב בעולם בעונה ה-17 שלו בליגה, כפי שהוא היה בשנה שעברה.

רוב השחקנים הבכירים שנפצעו במהלך הפלייאוף הם שחקנים בני 30 ומעלה ו/או שחקנים מועדים מאוד לפציעות. יכול להיות שבעבר שחקנים כמו פול, קוואי, הארדן וקיירי פשוט לא היו מגיעים לשלב הזה בקריירה כשהם עדיין שחקנים בכירים, ששחקנים כמו אמביד ודיוויס לא היו מצליחים להחזיק מעמד עונות שלמות, ששחקן כמו קונלי כבר היה פורש. הידע הרפואי כיום מצליח להציל קריירות ולהאריך אותן מאוד, אך השחקנים שנהנים מכך פגיעים מאוד לפציעות באינטנסיביות של הפלייאוף. התוצאה היא שיש מספיק סופרסטארים כדי לבנות ארבע-חמש קבוצות כוכבים ועוד שש-שבע קבוצות עם כוכב על שיכול לקחת קבוצה רחוק, אבל אחוז גבוה מהקבוצות האלה יסבלו מפציעות מכריעות בפלייאוף. זה יוצר אלמנט של מקריות, תחושה שהאליפות מוכרעת לפי השאלה מי הקבוצה שהכוכבים שלה נשארו בריאים השנה. אבל אין ספק שזה עדיף על הימים בהם שחקנים כמו מג'יק ג'ונסון, לארי בירד ואיזיאה תומאס, בין היתר, הפסיקו להיות רלוונטיים בסביבות גיל 31.

הכול פתוח. הארדן וגריפין מול יאניס (צילום: רויטרס)

מאבק אליפות פתוח

השנה המקריות חזקה במיוחד. כאמור, גמר המערב יכלול שתי קבוצות שדי בוודאות יפתחו את הסדרה ללא השחקן הבכיר שלהן ולא ברור אם ומתי הוא יחזור, בזמן שבמזרח יהיו שני משחקי 7 בין קבוצות שעמוסות בסימני שאלה בריאותיים, מקצועיים ומנטאליים. אחת מהשש האלה תזכה באליפות, ככה הפורמט עובד. אחד הלקחים המרכזיים של כולן מהסיבוב השני הוא שסדרה יכולה להתהפך ברגע - נחיתה אחת לא טובה, בדיקת קורונה חיובית אחת, ופתאום הכל משתנה. לכן אסור להוריד הילוך, אסור לוותר על אף משחק. יכול להיות שמחר ברוקלין תצטער מאוד על משחק 3 בסדרה מול מילווקי, משחק בו הבאקס לא תפקדו מבחינה התקפית בשלושת הרבעים האחרונים והייתה לנטס הזדמנות פז לעלות ל-0:3 בזמן שקיירי עדיין שיחק. מה שבדרך כלל נחשב למשחק שמותר להפסיד יכול להפוך בפלייאוף המשוגע הזה להזדמנות שלא תחזור.

כל משחק בימים האחרונים הוא סיפור בפני עצמו, כל קבוצה שווה כתבה שלמה, אך מקוצר היריעה אתמקד בשלוש הקבוצות שנראות לי המעניינות ביותר כרגע. הראשונה היא פילדלפיה. די מדהים שקבוצה שנמצאת במרחק נצחון ביתי מגמר איזורי נמצאת במקביל במשבר מקצועי ומנטאלי חמור. הסיקסרס הגיעו לאטלנטה הלילה מוכנים להתפרק, למזלם הם פגשו יריבה שלא הייתה אמורה להיות כאן ונבהלה מיתרון דו ספרתי בדקות הראשונות של משחק העפלה לגמר המזרח. מול יריבה נחושה יותר, פילדלפיה הייתה יכולה לסיים את הרבע הראשון בפיגור של 25 נקודות. ג'ואל אמביד נראה מיואש ועייף, ניכר שהקריסה במשחק הקודם השפיעה עליו. דוק ריברס הסתובב עם שפת גוף שהזכירה את הקליפרס בבועה. למזלם סת' קרי בזון מתמשך ולטייריס מקסי לא אכפת מכלום, הם הצליחו להשאיר את פילדלפיה בחיים.

אבל הסיפור של הסיקסרס חוזר פעם אחר פעם לאותה נקודה - בן סימונס. חוסר הרלוונטיות שלו למשחק ההתקפה הולך ומקצין כל משחק, ועכשיו גם קשה לשחק איתו בדקות מכריעות כי עושים עליו עבירות מכוונות. הנהלת הסיקסרס התעקשה לאורך השנים, בגרסאות השונות שלה, שסימונס ואמביד יכולים לעבוד ביחד, קשה לראות איך היא מסיימת את העונה הזאת ועדיין מחזיקה באמונה הזאת. השאלה היא האם עדיין יש מנג'רים שמאמינים שבסיטואציה אחרת סימונס יכול להיות סופרסטאר. שחקן שכבר כמה משחקים לא זורק לסל במחציות השניות של משחקי פלייאוף מכריעים זה לא מישהו שקבוצות ימהרו לתת את הכוכב הגדול שלהן תמורתו. יכול להיות שדריל מורי פספס את ההזדמנות להשתמש בו כבסיס לטרייד על הגארד הסקורר שאמביד צריך לידו.

החמישייה איתו כסנטר עובדת נהדר. מוריס עם ג'ורג' (צילום: AP, Mark J. Terrill)

שתי קבוצות אחרות מצאו בעצמן משהו מעניין דווקא כשכבר נדמה היה שהן בדרך לקריסה נוספת. לקליפרס יש, סוף סוף, זהות מגובשת. לאחר גולדן סטייט ונסיון קצר ולא מאוד מוצלח של יוסטון, זו קבוצת הסמול בול האמיתית הבאה. החמישייה עם מרכוס מוריס כסנטר פשוט עובדת נהדר, והלילה אפילו הרכבים עם ניק באטום כסוג של סנטר נראו מצוין. לקח לטיי לו יותר מדי זמן בשתי הסדרות הראשונות להתמסר לסמול בול, אני מקווה שמכאן והלאה כבר לא יהיה לו ספק. יש לקליפרס את הכלים המושלמים לכך - חמישה קלעי שלשות שאי אפשר להחביא מולם סנטרים, כמעט כולם מסוגלים לשמור על כמה עמדות, כולם עוזרים בריבאונד. בשבוע האחרון השחקנים של לו מתחילים להרגיש מאוד בנוח בשיטה. בהגנה התיאום נהדר והשחקנים מצליחים להפריע להרבה מאוד פוזשנים של היריבה (באטום נמצא בזון הגנתי), בהתקפה השחקנים עם יכולת החדירה מתחילים לנצל את הצבע המרווח. קשה לדעת כמה רחוק הם מסוגלים להגיע בלי קוואי, אבל לא פחות חשוב זה שהסופרסטאר הפצוע אמור מאוד לאהוב את מה שהוא רואה ולא לחשוב לרגע לעזוב.

גם מילווקי חפרה עמוק כדי לשרוד מול ברוקלין. ככל שהסדרה מתקדמת השחקנים הבכירים של מייק בודנהולצר מנצחים יותר ויותר קרבות קטנים שהם היו אמורים לנצח בסדרה הזאת. יאניס מוצא את הרגעים לתקוף את הטבעת, מידלטון מנצל מיס-מאצ'ים ותוקף את ברוק לופז בפיק נ' רול כדי להגיע לזריקות מחצי מרחק, ג'רו הולידיי מפנים לאט (מדי) שהגארדים של ברוקלין לא מספיק פיזיים כדי להתמודד עם החדירות שלו. בהגנה השחקנים של קואוץ' באד הצליחו להעלים את רוב הצוות המסייע של הנטס ופי ג'יי טאקר עושה כל מה שבן אנוש יכול לעשות מול דוראנט. מילווקי אמורה להיות הקבוצה שמסתכלת סביבה ומרגישה שזאת העונה שלה, אבל קודם כל היא תצטרך לנצח משחק 7 בחוץ. זה אף פעם לא קל, משחק כזה יכול להסתבך בהרבה מאוד דרכים, וזה בטח לא קל כש-KD נמצא בצד השני. אבל אם הארדן עדיין מסוגל לשחק רק בעמידה, המשחק הזה תלוי בעיקר בבאקס.

גם הם כנראה ימתינו לראות מי יאמן אותם בעונה הבאה. יאניס עם מידלטון (צילום: AP, Jeffrey Phelps)

הפיכות על הקווים

בזמן שהפלייאוף מתנהל, הרבה מאוד דברים קורים גם בקבוצות שכבר סיימו את העונה. בוסטון ודאלאס נמצאות בעיצומה של מתיחת פנים משמעותית, הדברים שנחשפו בימים האחרונים בדאלאס יכולים לפרנס אופרת סבון שלמה (למישהו יש רעיון לשם?). גם בקבוצות אחרות מאמנים עזבו או הועזבו, ונכון לעכשיו שבע קבוצות מחפשות מאמנים חדשים. ברוב המקרים לא מדובר בקבוצה בבנייה, אלא בקבוצה שמצפה להצליח כבר בעונה הבאה. הנקודה המרכזית היא, כנראה, רשימת השחקנים שמחכים לדעת מי יהיה המאמן הבא שלהם: לוקה דונצ'יץ', דמיאן לילארד, ברדלי ביל, ג'ייסון טייטום וזאיון וויליאמסון. אם מילווקי תפסיד הלילה, יאניס כנראה יצטרף לרשימה הזאת.

אפשר להחריג את בוסטון של טייטום מהרשימה, השינויים שם קשורים בעיקר לתחושת שחיקה של דני איינג' ובראד סטיבנס. בשאר המקרים, עזיבת המאמנים קשורה באופן ישיר לחשש של הקבוצות לאבד, בעתיד הקרוב או הרחוק, את הסופרסטאר שלהן. ביל צריך להשתכנע לחתום על הארכת חוזה, לילארד נשמע ממורמר לאחר ההדחה בסיבוב הראשון, לוקה מרבה להביע חוסר שביעות רצון ושמועות מדברות על קרובי משפחה שלוחצים על זאיון לעזוב את ניו אורלינס. נגמרו הימים בהם כוכב מסתפק בכך שהוא נמצא בקבוצת פלייאוף לגיטימית, מסתבר שנגמרו גם הימים בהם מובן מאליו שכוכב בחוזה רוקי יחתום על הארכת חוזה בקבוצה שלו.

ניתן להתבונן בביקורתיות על המידה בה שחקנים שולטים בקבוצות כיום. האפשרות שלוקה הוביל, בגיל 22, לעזיבה של אחד המאמנים המוערכים בליגה יכולה להיות מטרידה מהרבה בחינות, כמו גם חוסר היכולת של סטן ואן גנדי להחזיק מעמד בניו אורלינס ליותר משנה. אבל אני דווקא מרוצה מהמצב בו קבוצות לא יכולות להרשות לעצמן לקפוא על השמרים לאורך שנים. בכל המקרים מדובר בקבוצות שהיו זקוקות לשינוי כלשהו, גם אם בחלק מהמקרים הבעיה היא יותר בבניית הסגל. אני מצפה ללא מעט עוזרי מאמנים מוערכים שיקבלו הזדמנות, מדובר בהימורים שיכולים להצליח בענק כמו אריק ספולסטרה וניק נרס או להיכשל בגדול כמו נייט ביורקגרן. לכמה אנשים אלמוניים יחסית שיקבלו הזדמנות בחודשים הקרובים עשויה להיות השפעה מכריעה על הקריירה של כמה מהשחקנים הבכירים בליגה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully