בין גן נר לקופנהאגן: הימים שהחזירו את הספורט הישראלי לפרופורציות

זה לא סוד שאירופה היא קבוצת ההתייחסות שלנו. עבור חלקנו - בחיים בכלל, עבור חלק גדול עוד יותר - בספורט. שחקן ישראלי שחותם במועדון גדול בישראל נוהג לומר שבשבילו לחתום במכבי תל אביב או מכבי חיפה זה כמו לחתום במועדון באירופה, בכל פעם שאנחנו מנצחים נבחרת אירופית - אפילו אם מדובר במשחק ידידות או במונטנגרו, אנחנו יוצאים מדעתנו מרוב שמחה, וכדורגלן ישראלי שחותם בכל ליגה שהיא מקפריסין ומערבה, זוכה מיד לתואר "ליגיונר" כולל שידור משחקי הקבוצה שלו, בשידור חי, לילידים בפרובינציה הקטנה שבלבנט.

באה הקורונה וטרפה מעט את הקלפים: אם באירופה מתפעלים מנוכחות קהל של 10%-50%, חובה להזכיר שאנחנו כבר שכחנו מתי נערך כאן משחק ללא קהל. פתאום התברר שבשעת משבר אנחנו יותר טובים מהם: מי היה מאמין שדווקא התור בקופת החולים, סמל לחולי הישראלי - תרתי משמע - יהפוך לאס שבשרוולה של המדינה הנלחמת בקורונה?

מה הקשר בין שני אלה ובין שני אירועי ספורט שאירעו - אחד בקופנהאגן, דנמרק, והשני בגן נר, ישראל? ובכן, יש קשר הדוק, כי לפחות עבור חובבי ספורט, הם הורידו את האף הישראלי שגבה מאוד בקורונה למקומו הטבעי: אי שן בין סוריה, ירדן, מצרים והים המלא שפכים.

יש שתי דרכים לשפוט את האירועים - ומשתיהן ישראל יוצאת עלובה. נתחיל ברמת התשתית.

הפסקות חשמל קורות גם במקומות המפותחים ביותר. אבל במקומות שבהם אי אפשר לשאת הפסקת חשמל ארוכה - ממקררים תעשייתיים של מוצרי מזון ועד למחלקות טיפול נמרץ בבתי החולים, יש גיבוי. ברמה פחות קריטית, אך עדיין מאוד משמעותית, מתחייב שיהיה גנרטור חירום להיכל ספורט, בטח כזה שמארח משחק בסדרת חצי גמר הפלייאוף.

בינתיים בקופנהאגן, ניצלו חייו של כוכב נבחרת דנמרק, כריסטיאן אריקסן, בזכות ערנות של חבריו וצוות השיפוט, אבל בעיקר בזכות דפיברילטור שחייב להיות בכל מקום ציבורי, צוות רפואי זמין שפתח בפעולות החייאה נמרצות וכמובן - פינוי מהיר לבית החולים. העובדה שאריקסן, הגם שככל הנראה לא ישוב לשחק כדורגל, כבר "מתלוצץ עם רופאיו", היא לא פחות מנס רפואי: אין אדם שלא ראה כיצד מבצעים פעולות החייאה במי שכבר מת מוות קליני - ולא חשב שזה הסוף. אפילו חבריו שחלקם התייפחו על הדשא.

יכול להיות שיש את כל ציוד החירום המתבקש, שהיה אמש באצטדיון בקופנהאגן גם באולם הספורט בגן-נר. אני מאוד מקווה שכן. הבעיה היא שנראה לי שקצת כמו עם הגנרטור שלא פעל, לו היו חלילה נזקקים לציוד הזה, אפשר שהיינו מגלים שבדיוק נגמרה הסוללה או שהג'ינג'י עם המפתח לא הגיע דווקא היום, כמו שגילינו על גשר המכביה, באולמי ורסאי או בהילולה במירון. אני יכול כבר לראות את הכותרת של מדורי הספורט למחרת האסון: "הכתובת הייתה על הפרקט".

אם הפועל גלבוע-גליל הייתה חוטפת הפסד טכני בגלל שיש לה אחריות להימצאות גנרטור באולמה, ניחא. אלא שכל הגורמים המוסמכים שהיו באולם בגן נר במשחק שהופסק בשל הפסקת החשמל, היו תמימי דעים: יש לקבוע שעת חזרה מוסכמת - עד אליה מחדשים את המשחק, ממנה והלאה - שובתים ומעבירים את ההחלטה לבית הדין של מנהלת הליגה או איגוד הכדורסל. לא תאמינו, אבל זה בדיוק מה שקרה: נציגים מוסמכים של שתי הקבוצות, המשקיף והשופטים, הגיעו להחלטה מוסכמת. רצה הגורל - וזרם החשמל התחדש בדיוק בשנייה שבה עמדו להודיע שפג תוקף ההבנות, ואז - התחילו אנשי הפועל חולון להתנהג כמו קבוצת כדורגל שספגה שער בדקה התשעים.

פתאום "אי אפשר לחזור לשחק" - וממש כפי שהפטריוטיות היא מפלטו האחרון של הנבל, כך גם "בריאות השחקנים" אותו צמד מילים קסום, הייתה למפלטם האחרון של אנשי חולון שהפרו סיכום שהושג מול כל הצדדים, רק משום שהמשחק נראה כמוליך אותם לקראת הפסד. מה שנקרא בישראבלופית טיפוסית: הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים.

כתוצאה מהמהלך הנפסד של החולונים, קיבלנו משחק חוזר, מיותר להפליא וראו זה פלא: צדק ספורטיבי נעשה והקבוצה שמעלה במילתה-שלה, ספגה הפסד גם במשחק החוזר, מול קבוצה טובה ממנה - שככל הנראה איבדה בשל קיום המשחק הזה את הסיכוי להפתיע בגמר הפלייאוף, אליו תגיע מבולבלת ומותשת.

בינתיים בקופנהאגן יכלו אנשי נבחרת פינלנד להחליט שהם לא חוזרים לכר הדשא. אמנם התוצאה בבירת דנמרק הייתה עדיין תיקו מאופס, אבל התחושה הייתה שנבחרת דנמרק, עדיפה בהרבה על שכנתה מצפון, תכבוש בהקדם.

למרות זאת, נבחרת פינלנד הוכיחה שלפעמים אדם צריך להיות אדם וספורטאי הרבה לפני שהוא ווינר שמבקש את הניצחון בכל מחיר. נוכח הנסיבות החריגות מאוד של האירוע, התברר (לא תאמין, גיא פניני!) שאפילו הפסקה של יותר משעה, באמצע מאמץ גופני, לא גורמת לפציעה חמורה, מה גם - כמו שנוכחנו קודם לכן - הפציעות האיומות ביותר הן כאלה שקשה מאוד לחזות מראש.

הפינים, בניגוד לפנינים, חזרו לשחק במשחק שבו נראה כאילו יפסידו בו אם יחודש - וראו זה פלא - זכו לא רק בסימפטיה על הסולידריות, אלא גם בכל הקופה.

אז כן, הקורונה גרמה לנו קצת לעוף על עצמנו מול האירופים הנחשלים, עד שבאו אירועי הספורט האחרונים, בכדורסל הישראלי ובכדורגל האירופי, והוכיחו לנו שבכל הקשור לתשתית הספורט ולרוח הספורטיבית, אנחנו עדיין עמוק בפרובינציה.