זמן פציעות: ניתוח ההדחה של הלייקרס וההתאוששות של הקליפרס

הסיבוב הראשון כמעט הסתיים וסיפק דרמה וסיפורים גדולים למכביר. רק בימים האחרונים בוסטון ביצעה זעזוע סביב האנשים החזקים במועדון ודמיאן לילארד רמז על רצון לעזוב את פורטלנד. הלילה תצא לדרך הסדרה המסקרנת ביותר של הפלייאוף מבחינתי בין ברוקלין למילווקי. אבל היום נעסוק בשתי הקבוצות של לוס אנג'לס, זאת שהלכה הביתה וזאת שאיכשהו עדיין לא.

האלופה הודחה בסיבוב הראשון של הפלייאוף. לברון ג'יימס הפסיד סדרת סיבוב ראשון לראשונה בקריירה. זה אחד הרגעים החשובים והדרמטיים ביותר בעונה שבתחילתה הלייקרס סומנו כפייבוריטים ברורים לאליפות נוספת, רגע שבמצב רגיל היה גורר שלל ניתוחים, ציוצים וקרקסים למיניהם. אבל ההדחה של הלייקרס עברה יחסית בשקט, כי אי אפשר להתחיל לדבר עליה בלי להתייחס לנושא המבאס ביותר ב-NBA: פציעות של הכוכבים. לברון ג'יימס ואנתוני דייויס נפצעו לתקופה ממושכת במהלך העונה וחזרו רק ממש לקראת הפלייאוף. דייויס נפצע שוב והחמיץ את רוב שלושת המשחקים האחרונים של הסדרה. לברון לא התאושש לחלוטין והיה רחוק מאוד מיכולת הפלייאוף הרגילה שלו, מהשחקן שיכול להשתלט לבד על סדרות כשצריך עם דומיננטיות פיזית. מבאס לדבר על הפציעות האלה, אבל אין ברירה, ויש לדיון הזה שתי רמות שונות.

הרמה הראשונה היא המערכתית. לקבוצות שהגיעו רחוק בבועה הייתה פגרה קצרה באופן חריג מאוד ולא היה לשחקנים שלהן זמן להתכונן פיזית לעונה דחוסה מהרגיל, מה שהוביל לכך שכל ארבע הקבוצות שהגיעו לגמרים האיזוריים בבועה סבלו מאוד מפציעות לאורך העונה. שיקולים כלכליים, שקשורים לניסיון למקסם כמות משחקים ולסיים את העונה לפני תחילת האולימפיאדה כדי לא לפגוע ברייטינג של הפלייאוף, הובילו להחלטות שכולם ידעו מראש שיכולות להיות להן השלכות שליליות על בריאות השחקנים. ה-NBA הפכה בשנים האחרונות לליגה שיכולה להוות מודל לחיקוי של ניהול, קבלת החלטות ושיתוף פעולה עם השחקנים. חבל שכל פעם מחדש זה נעצר כשצריך לוותר על רווחים מיידיים עבור שיקולים רחבים יותר, ארוכי טווח ולפעמים פשוט חשובים יותר כמו בריאות השחקנים. עומס המשחקים והתחרויות הוא אולי הבעיה החמורה והמקיפה ביותר של הספורט העולמי כיום, אם לאדם סילבר וארגון השחקנים ב-NBA אין רצון או אומץ לשנות את המצב לא ברור ממי ניתן לצפות שירים את הכפפה.

הרמה השנייה היא הפרסונלית. החיבור של לברון ודייויס אמור היה לשלוט בליגה לכמה שנים טובות, השאלה תמיד הייתה מה הגוף שלהם יאפשר להם והעונה הזו כנראה הייתה דוגמא טובה לכך מעבר לסוגיית עומס היתר. דייויס לכל אורך הקריירה הוא שחקן מאוד מועד לפציעות, הוא סובל כל שנה מכמה פציעות קטנות וההרגשה היא שרק במזל הוא מתחמק מפציעות רציניות יותר. השנה המזל נגמר. יכול להיות שיתברר שפלייאוף שלם בריא זה לא משהו שניתן לצפות ממנו על בסיס שנתי. ולברון? הוא בן 36, אחד משלושה שחקנים בהיסטוריה עם יותר מ-60 אלף דקות של עונה רגילה ופלייאוף, ובשנים האחרונות הוא מוכיח מדי פעם שהוא אנושי. עברו שלוש שנים מאז הפעם האחרונה שהוא עבר עונה רגילה נטולת הפסקות ופלייאוף מלא, וכל שנה שעוברת גדל הסיכוי שהוא כבר לא יוכל לעשות את זה כאחד השחקנים הדומיננטיים בליגה.

מכיוון שמדובר בלברון ג'יימס, אני מחויב על פי חוזה לעסוק במשמעות ההדחה בסיבוב הראשון למורשת שלו. אפשר לעשות את זה בארבע מילים: אין לה שום משמעות. העונה הזו תיזכר כעונה בה הוא נפצע וניסה לשחק בכשירות חלקית כשגם הכוכב שלצידו פצוע. אולי בדיעבד נזכור אותה כתחילת הסוף, אבל זה בכלל לא בטוח, כדאי לזכור שבחצי הראשון של העונה לברון היה מועמד ל-MVP. בכל מקרה, שום דבר שיקרה מכאן והלאה לא יכול לפגוע במעמד של לברון כאחד משני הכדורסלנים הגדולים בכל הזמנים, כל מה שהוא יכול זה להרוויח נקודות בקרב על הבכורה עם מייקל ג'ורדן. במובן הזה, הוא כבר בשלב הבונוס בקריירה.

מעבר לפציעות, לא צריך להתעלם מכך שהסגל של הלייקרס פשוט לא נראה מספיק טוב. אף אחד משלושת הסנטרים הנוצצים יחסית לא הצליח להשפיע לטובה על הסדרה, דניס שרודר היה מאוד לא עקבי ושחקני החוץ לא פגעו. התגובה לפציעה של דייויס הייתה הלם שבא לידי ביטוי ביותר מדי דקות בהן השחקנים של פרנק ווגל איבדו את האינטנסיביות ההגנתית המפורסמת שלהם, שהייתה אמורה להשאיר אותם בעניינים גם בלי AD. לרוב פלינקה לא יהיו כמעט כלים להתחזק בקיץ, והוא יצטרך לעבוד קשה רק כדי לשמר את הקיים. שרודר, אלכס קארוסו וטיילן הורטון-טאקר מסיימים חוזה, כדי להשאיר אותם הלייקרס יצטרכו לשלם לא מעט ואם הם יעזבו יהיה קשה להחתים שחקנים ברמתם. הכל נראה הרבה יותר טוב כשהכוכבים מככבים, אבל יכול להיות שהבעיות של הלייקרס יתבררו כרחבות יותר בשנים הבאות. העונה הזו לא מייצגת, אבל אולי גם הבועה כללה התעלות חד פעמית של כמה שחקנים.

על פיניקס יהיה זמן לדבר בהמשך הפלייאוף, אבל אי אפשר להתעלם ממה שהחבורה של מונטי וויליאמס עשתה בשני המשחקים האחרונים של הסדרה. הפציעה של דייויס שינתה לחלוטין את אופי הסדרה, ובקלות זה היה יכול להוציא את השחקנים הצעירים של פיניקס מאיפוס, לגרום להם להיבהל מגודל המעמד ומההזדמנות שנוצרה. לאורך השנים ראינו את זה קורה הרבה מאוד פעמים. אבל פיניקס לא רק שלא נבהלה, היא התנפלה על ההזדמנות עם שתי מחציות ראשונות מושלמות שהבהירו לאלופה שאין לה מה לחפש בסדרה הזאת. הסאנס עשו את זה למרות שכריס פול שיחק כל הסדרה עם פציעה בכתף ימין שלא אפשרה לו לעלות לזריקה מעל לחצי מרחק. פול היה יותר מנהיג ומאמן על הפרקט מאשר הסופרסטאר הנוסף שהוא אמור היה להיות.

מה שמוביל אותנו לסופרסטאר הבריא היחיד בסדרה הזאת. דווין בוקר היה בזון נדיר בשתי המחציות הראשונות האלה ופירק במו ידיו את ההגנה הטובה בליגה. הוא היה חד, תקף בלי הפסקה חוליות חלשות בהגנה, עלה לקליעה ביציאה מחסימות במהירות שלא ניתן להתמודד איתה. אחרי שתי המחציות האלה לא אמור להיות עוד ספק שהוא שייך לליגה של הצעירים הבכירים ביותר, שניתן לבנות סביבו קבוצה גדולה. זה היה רגע הפריצה של שחקן מיוחד על הבמה הגדולה ביותר, כשסביבו קבוצה שבנויה נהדר לסייע לו, ואולי יכולה להגיע רחוק מאוד כבר השנה.

הסדרה היחידה שתוכרע במשחק 7 בסיבוב הראשון היא זו שנראתה גמורה לאחר שני משחקים ושבע דקות. הדונצ'יצ'ים ניצחו פעמיים בלוס אנג'לס והובילו ב-19 הפרש במהלך הרבע הראשון של המשחק השלישי, כולם בדאלאס כבר התחילו להגניב חיוכים של "שברנו אותם". זה בהחלט נראה ככה - הקבוצה שלא הצליחה לשמור על יתרון דו ספרתי שלוש פעמים כדי להכריע את הסדרה מול דנבר בשנה שעברה לא נתנה כל רמז לכך שיש לה סיכוי להתמודד עם הפיגור המוקדם בסדרה השנה. אך נפלאות דרכי הקליפרס, ולפעמים עמדת האנדרדוג היא זו שמאפשרת לקבוצה להמציא את עצמה מחדש. כך החבורה של טיירון לו חזרה לעניינים ויצרה סדרה משונה של שישה ניצחונות חוץ רצופים.

בין היתר, הסדרה הזאת היא קלאסיקה של משחק שחמט בין מאמנים. לאחר מספר דקות במשחק השלישי (שלמזלו לא עלו לו במשחק) טיי לו עבר להרכב נמוך עם מרכוס מוריס כסנטר. זה הרכב שבהגנה מבצע חילופים אוטומטיים, מנסה להכריח את לוקה דונצ'יץ' לעבוד על כל סל ולא לאפשר לו להפעיל את החברים לקבוצה, הקליפרס נזקקו לשיטה קבועה בהגנה על לוקה ופנו לברירת המחדל של השנים האחרונות במצבים כאלה. בהתקפה, הרכב של חמישה קלעי חוץ אפשר לקוואי לאונרד ופול ג'ורג' נתיבים פתוחים לטבעת. לו גם הוציא את פטריק בברלי מהרוטציה ונתן את רוב הדקות בעמדת הרכז לרג'י ג'קסון שנמצא בכושר קליעה מעולה. ההחלטות האלה עזרו לקליפרס לחזור לסדרה.

הגיע תורו של ריק קרלייל לבצע את המהלך שלו. הוא עשה כל מיני ניסויים במשחק 4 בו הקבוצה שלו הובסה, ולמשחק 5 הגיע עם הברקה מפתיעה. מול ההרכב הנמוך של הקליפרס, הוא הלך הכי גבוה שיש והעלה לחמישייה את בובאן מריאנוביץ' לצד קריסטאפס פורזינגיס, שניים מהשחקנים הגבוהים בליגה. על פניו אין סיכוי לצמד הזה להתמודד עם חמשת שחקני החוץ שמנגד, בובאן התקשה מאוד לקבל דקות בפלייאוף כי תמיד תקפו אותו בפיק נ' רול, אבל קרלייל הבין איך כן ניתן להשתמש בו. בדקות של צמד הענקים דאלאס שיחקה הגנה איזורית של 2:1:2, בה בובאן הוא הציר המרכזי שעומד באיזור קו העונשין ופורזינגיס ממוקם בצד שמאל. הגודל של הצמד הצליח להקשות על הקליפרס, הם שינו זריקות בצבע ולקחו מקוואי וג'ורג' את הנקודות הקלות שהם השיגו במשחקים הקודמים. יכול להיות שקרלייל פתר סוף סוף את חידת בובאן והפך אותו לשחקן משמעותי ב-NBA בשנים הקרובות. ברגע שניתן לשרוד איתו בהגנה הוא הופך למטרה עצומה בהתקפה, שחקן שמושך אליו את כל ההגנה ולוקה מאוד אוהב להפעיל.

הקליפרס כן ידעו למצוא את החורים של האיזורית על קו השלוש ולהגיע לזריקות טובות מבחוץ. אבל כאן באה לידי ביטוי תופעה שראינו גם בבועה בשנה שעברה, בסדרות של מיאמי וטורונטו: הרבה פעמים האיזורית עובדת גם כשהיא לא עובדת. היריבה אולי מגיעה לזריקות טובות, אך נאלצת לשם כך לצאת מהקצב שלה, מהסטים הרגילים שלה, מקשה על הכוכבים שלה לתת את הטון כמו שהם רגילים, וכך הזריקות הטובות האלה על הנייר לא נכנסות. קרלייל הצליח לבלבל עוד יותר את הקליפרס בכך שלאחר כמה דקות הוציא את שני הענקים ביחד, הכניס במקומם את מקסי קליבר ודוויט פאוול ועבר להגנה אישית. כך, ההתקפה של הקליפרס כל הזמן הייתה עסוקה בלהגיב לשינויים בהגנה, ובשלב מסוים הלכה לאיבוד. דקות הבריחה של דאלאס במשחק החמישי היו בדקות בהן הגבוהים היו בכלל פאוול ופורזינגיס, שילוב לא נפוץ השנה, וההגנה הייתה אישית. נראה היה שהקליפרס פשוט לא מבינים מול מה הם משחקים כרגע ואיך לתקוף את זה.

המשחק השישי הלילה היה השלב בו נגמרו ההפתעות, שני המאמנים עשו את המהלך שלהם ומכאן זו כבר שאלה של רמת ביצוע. הקליפרס, כצפוי, הגיעו מוכנים הרבה יותר לאיזורית, הרבה בזכות תנועה ללא כדור ממש על קו הרוחב של שחקנים לצבע, והיו מוכנים גם לשינויי ההגנה, ברגע שדאלאס עברה לאישית קוואי לאונרד השתלט על העסק. דאלאס הצליחה לכפות משחק צמוד ואפילו להגיע לרבע האחרון ביתרון, מה ששם המון לחץ על הקליפרס, רבע אחד לא טוב ונגמר הסיפור שלהם, בשנה שעברה הם לא הצליחו להתמודד עם הלחץ הזה.

אבל הפעם היה להם מושיע. קוואי עשה את מה שלא הצליח לעשות מול דנבר בשנה שעברה והשתלט על המשחק ברגעים הכי חשובים של הסדרה. בזמן שלוקה גורף את כל המחמאות על הסדרה הזו, לאט ובשקט גם קוואי מספק סדרה לפנתאון, ברמת הסדרות הגדולות שלו בטורונטו. בארבעה מששת המשחקים הוא קלע יותר מעשרה סלי שדה ביותר מ-66 אחוזים מהשדה, המספרים שלו בסדרה יוצאי דופן: 32.8 נקודות ב-60.5 אחוזים מהשדה, 2.7 שלשות למשחק ב-43.2 אחוזים, 7 זריקות עונשין ב-88.1 אחוזים. הוא לא מנהל משחק כמו לוקה, אבל הוא מזכיר לנו כמעט כל ערב שהוא לא נופל מאף אחד כסקורר. וכמעט מיותר לציין שקוואי הוא גם השומר הטוב ביותר על לוקה, למרות שעם החילופים האוטומטיים דונצ'יץ' לא צריך לנסות לקלוע מולו.

משחק 7 צפוי להיות המשך ישיר של משחק 6, קשה להאמין שאחד המאמנים ישלוף הפתעה טקטית. אחרי כל הניתוחים, זה יהיה, לפני הכל, דו קרב בין שני כוכבים, בין לוקה לקוואי. בכל משחק בו היה יתרון ברור לאחד מהם הקבוצה שלו ניצחה. המאמנים, לטעמי, הגיבו לא טוב להתפתחויות במשחק האחרון וכל אחד עשה את מה שהשני אמור לעשות. לו שלח בשלב מסוים דאבל-טים קבוע על לוקה ואיפשר לו להפעיל את החברים, זה לא עבד לקליפרס בשום שלב סדרה. קרלייל איפשר לקוואי לשחק אחד על אחד למרות שהיה ברור שהוא באחד מהימים האלה שהוא לא מחטיא. דאלאס צריכה להכריח את שאר השחקנים להכריע את המשחק הזה, להכריח מישהו אחר להתעלות.

הלחץ יהיה בשיאו, בעיקר אצל הקליפרס. זה אחד המשחקים החשובים ביותר בתולדות המועדון הזה. אם הם מפסידים ומודחים בסיבוב הראשון אחרי הפיאסקו של שנה שעברה, בכלל לא בטוח שקוואי שמסיים חוזה ירצה להישאר. אם הם מנצחים, הם ימצאו את המערב פתוח לגמרי. הלייקרס בחוץ, דנבר אמנם עלתה אבל עדיין פצועה, פיניקס צריכה לשרוד עם כריס פול מוגבל מאוד ועל יוטה עדיין יש את חובת ההוכחה. לאף אחת מהן אין כוכב שכבר הוביל קבוצה לתואר כמו קוואי. הקליפרס יצאו מהקבר וגילו חוסן מנטאלי מפתיע, הם ניקו את הטעויות בהגנה וחזרו כמה פעמים מפיגור בסדרה הזאת. אם הם ישלימו את המשימה זה יהיה יותר מניצחון בסדרת סיבוב ראשון, אולי זו תהיה התחלה של שינוי. אבל ללוקה יש תוכניות אחרות.