גאון הדור: לוקה דונצ'יץ', הכוכבים הצעירים ושאר התופעות של תחילת הפלייאוף

כרגיל, המערב נראה הרבה יותר עמוק ומעניין מהמזרח, די מדהים שזה המצב הקבוע במילניום הנוכחי. אבל הפעם צמרת המזרח נראית איכותית מאוד. אם לא יהיו הפתעות גדולות מאוד בהמשך, ניתן לדבר על קונפרנס של שלוש קבוצות השנה - פילדלפיה, ברוקלין ומילווקי. ושלושתן נראות מצוין בשבוע הראשון. מילווקי פשוט מפרקת את מיאמי, הקבוצה שהדיחה אותה בשנה שעברה, בסדרה שמראה איך כל השינויים הקטנים שמייק בודנהולזר הטמיע בקבוצה שלו לאורך השנה הופכים אותה להרבה יותר טובה ברגע האמת (ומבליטה את התרומה של ג'רו הולידיי, שיש לו כרגע נט רייטינג מופרך של 37.9 בסדרה). פילדלפיה וברוקלין מטיילות לסיבוב השני, וסביר להניח שהסיקסרס יטיילו גם לגמר המזרח. יכול להיות שבדיעבד נבין שסדרת הסיבוב השני בין ברוקלין למילווקי הייתה הגמר האמיתי, שתיהן נראות מפחידות במיוחד כרגע.

במערב, עושה רושם, יש שני תסריטים אפשריים: או שיתברר שהלייקרס שוב גדולים על כולם או שהקונפרנס פתוח לחלוטין. הלייקרס עלו ליתרון על פיניקס ואנתוני דייויס חזר ליכולת מהבועה, אבל זה קורה מול יריבה שהשחקן החשוב ביותר שלה, כריס פול, פצוע והנוכחות שלו במצבו המוגבל רק מפריעה בשני המשחקים האחרונים. פרט לאלופה, שהכוכבים שלה יצטרכו להוכיח שהם שורדים פיזית לאורך זמן ולאורך ארבע סדרות בלי ביתיות, אף קבוצה במערב לא נראית שלמה כמו הגדולות במזרח. אם דנבר הייתה בריאה התחושה כנראה הייתה שונה. אבל הרבה מאוד קבוצות במערב כן טובות מאוד ויכולות לנצח סדרה או שתיים לפחות.

שלושה משבעת הקלעים המובילים בפלייאוף עד כה, שלושה מהשבעה היחידים שקולעים יותר מ-30 נקודות למשחק, הם בני 22 ומטה: ג'ה מוראנט, לוקה דונצ'יץ' וטריי יאנג. עבור ג'ה ויאנג מדובר במשחקי הפלייאוף הראשונים בקריירה, הם משחקים מול שתיים מארבע ההגנות הטובות בליגה בעונה הרגילה שמשקיעות את מירב המאמצים שלהן בלעצור אותם, והם משיגים נקודות בקלות. הם נראים כמו פרנצ'ייז פליירס בהתהוות, כאלה שניתן לבנות סביבם קבוצות פלייאוף איכותיות להרבה מאוד שנים. כשלוקחים בחשבון גם את לוקה שכבר הספיק להרשים גם בשנה שעברה, את דונובן מיטשל וג'ייסון טייטום שכבר הובילו קבוצות לניצחונות בסדרות, את ג'מאל מארי שכיכב בפלייאוף הקודם ואת דווין בוקר שמרשים מאוד גם הוא במשחקי הפלייאוף הראשונים שלו, מקבלים שכבה שלמה של כוכבים בני 24 ומטה שבשלים מוקדם מאוד לקחת את הקבוצות שלהם רחוק. ולחלקם כבר יש קבוצות ראויות לקחת רחוק.

מעניין לשים לב שכמעט כל השחקנים ברשימה הזאת הם גארדים. אנחנו נמצאים בעידן בו הליגה נשלטת כמעט בבלעדיות על ידי שחקני כנף עם נתונים פיזיים מושלמים, אבל נראה שהדור הבא הרבה יותר מגוון. שכבת הגיל של 26-28 שייכת לשחקני הפנים ניקולה יוקיץ', ג'ואל אמביד ואנתוני דייויס, לצד יאניס אנטטוקומפו שיכול לשחק בכל תפקיד ובכל עמדה. הדור הצעיר יותר מורכב בעיקר מגארדים שיודעים לעלות לשלשה מכדרור, להשיג נקודות בטווח הביניים שבין קו העונשין לאיזור הטבעת (ה-floater range) ומוסיפים יכולת מסירה ברמה הגבוהה ביותר כאשר ההגנה נאלצת להביא מולם עזרה. אולי זו התפתחות טבעית בליגה בה ההגנות כיום מאוד ממוקדות בהתמודדות עם שחקני כנף וקבוצות מחפשות בעיקר שומרים רלוונטיים לכך, אך כאלה שלא יכולים להתמודד עם הגודל של שחקני הפנים החדשים ועם הזריזות של שחקני החוץ החדשים. אל תתפלאו אם בקרוב קבוצות יתחילו לחפש מומחי הגנה נמוכים שיודעים להקשות על רכזים. אלכס קארוסו, למשל, עשוי להיות שחקן מאוד מבוקש הקיץ.

ילד הפלא הסלובני מצריך סעיף נפרד, הוא תופעה בפני עצמה בליגה. נראה שרוב הדיונים ברשתות החברתיות סביב קליפרס-דאלאס קשורים לחוסר התפקוד של הקליפרס, אבל הקבוצה הזאת נראית בדרך הבטוחה להיות הערת שוליים בתולדות הליגה, ובעיקר בסיפור של כוכב על שהולך ומתהווה. הסדרה, כמובן, לא סגורה, דאלאס קלעה באחוזים חריגים בשני המשחקים הראשונים והיא לא קבוצת הגנה גדולה כך שאם היא תתקרר יהיה לה קשה לנצח. אבל כדי לחזור הקליפרס יצטרכו לגלות חוסן מנטאלי שעד כה הם לא נתנו כל רמז לכך שיש להם, בטח מול שחקן שמופיע לכל משחק, כל רבע וכל פוזשן ומתנפל על כל רגע של חולשה שהוא מזהה מולו.

המאפיין הבולט של לוקה הוא מידת השליטה שלו על המשחק. לכל מה שההגנה מנסה לעשות מולו יש לו פיתרון. לכל שיטה הגנתית יש חיסרון, בכל פוזשן יש רגע של חולשה או שחקן שניתן לתקוף, לוקה תמיד מזהה מה ההגנה עושה ומיד יודע מה ניתן יהיה לנצל, מתי ואיך. אי אפשר לבלבל אותו, להפתיע אותו, למנוע ממנו ליצור מצב זריקה טוב לעצמו או לחבר לקבוצה, אפשר רק לקוות שהוא יחטיא או ימסור לא טוב. והקליפרס מנסים הכל, מחליפים הגנות ושומרים, יכולות להיות כמה דקות בהן בכל פוזשן שומר על לוקה מישהו אחר בשיטה אחרת. כדאי גם להזכיר שזו הקבוצה עם הכי הרבה שומרים איכותיים על שחקני כנף בליגה, כולל השחקן שהקשה בעשור האחרון על לברון ויאניס, בין היתר. אבל שום דבר לא עוזר מול דונצ'יץ' כרגע. שחקן עם רמת שליטה כזאת על המתרחש מופיע בערך פעם בעשור.

הקלישאה מספרת שבעונה הרגילה קבוצות לא שומרות וההתקפות מככבות, בזמן שבפלייאוף הקבוצות מעלות הילוך בהגנה ונהיה הרבה יותר קשה לקלוע בכמויות. בשבוע הראשון של פלייאוף 2021 זה ממש לא המצב. שמונה מ-16 הקבוצות קולעות יותר מ-120 נקודות ל-100 פוזשנים, נתון גבוה יותר מכל קבוצה בעונה הרגילה, בעוד שרק מיאמי קולעת בקצב נמוך יותר מההתקפות החלשות ביותר בעונה הרגילה. עושה רושם שבאופן כללי, ההתקפות כיום באמת יותר טובות מההגנות. לכל קבוצה בפלייאוף יש לפחות סקורר איכותי מאוד אחד שההגנות צריכות להיערך במיוחד כדי להקשות עליו, וההתקפות לומדות לנצל את מה שההגנות נותנות. בולט במיוחד שקבוצות הגיעו השנה מוכנות מאוד לדאבל טים גבוה על הכוכב - שחקן מהפינה הרחוקה מיד נע אל קו העונשין ויוצר יתרון מספרי קרוב לסל. גם לאיזורית יש פתרונות התקפיים טובים יותר, מה שגורם להגנות לנסות אותה הרבה פחות.

מה שכן מתאים יותר לפלייאוף, ומסתיר קצת את היעילות ההתקפית החריגה, זה שקצב המשחק ירד באופן משמעותי. בעוד שבעונה הרגילה היו 12 קבוצות ששיחקו בקצב גבוה מ-100 פוזשנים ל-48 דקות, בפלייאוף אין אף קבוצה שמגיעה לשלוש ספרות בתחום. על פניו זה אמור להקשות על ההתקפות, להוביל ליותר משחק עומד בו קל יותר להגנות להתמודד, אבל הירידה בקצב באה ביחד עם קבלת החלטות התקפית מאוד משופרת. קבוצות פונות למשחק מעבר רק כשיש יתרון אמיתי לנצל, מוותרות על כל מיני שלשות לא פנויות בתחילת שעון כדי להגיע לזריקה טובה יותר, השחקנים הבכירים לוקחים על עצמם יותר והרבה פעמים להגנות אין תשובה מולם. זה כדורסל פלייאוף במיטבו: לא קרב חפירות בין קבוצות שלא מצליחות ליצור מצבי זריקה טובים (פרט לחלקים מהסדרה בין הניקס לאטלנטה) אלא קרבות טקטיים בין התקפות טובות להגנות טובות במשחק עומד, בהם ההתקפות מנצחות יותר מאשר מפסידות.

עוד נתון שיכול להסביר את היעילות ההתקפית המרשימה הוא שבשבוע הראשון של הפלייאוף הייתה עלייה משמעותית מאוד בכמות ריבאונד ההתקפה. בעונה הרגילה רק ניו אורלינס קטפה יותר מ-30 אחוז מההחטאות שלה, בפלייאוף בינתיים עשר מ-16 הקבוצות מגיעות לנתון הזה. בשנים האחרונות קבוצות העדיפו ירידה להגנה על ריבאונד התקפה, נראה שהן לומדות לעשות גם וגם: הן שולחות שחקן-שניים קבועים להילחם על ריבאונד ההתקפה וכל השאר יורדים מהר להגנה ומונעים מהיריבה לרוץ. בכלל, קבוצות מגיעות הרבה יותר לצבע בשבוע הזה מאשר בשנים האחרונות. שלוש קבוצות קלעו עד כה יותר מ-60 נקודות למשחק בצבע ותשע קבוצות קלעו יותר מ-45, בפלייאוף הקודם רק שתי קבוצות קלעו יותר מ-45 נקודות בצבע והמובילה (הלייקרס) קלעה 47.6 נקודות.

סיבה מרכזית לנתונים האלה היא שרוב הקבוצות מתחילות למתן את מהפכת השלשות. אם לפני שנה נדמה היה שאנחנו בדרך לליגה בה קבוצות רבות ישחקו עם חמישה שחקנים בחוץ, סביב קשת השלוש, נראה שהרוב הגדול של הקבוצות מצאו את האיזון שעובד להם עם ארבעה שחקני חוץ ושחקן פנים אחד, בין אם שחקן פוסט או כזה שחוסם וחותך לסל. אפילו מילווקי, שהלכה הכי רחוק עם קונספט הסנטר שזורק שלשות, לקחה צעד גדול אחורה ומעדיפה את ברוק לופז קרוב לסל רוב הזמן. שתי הקבוצות היחידות בפלייאוף שמשחקות דקות משמעותיות עם חמישה שחקנים בחוץ הן ברוקלין ודאלאס, שיש להן שחקנים אידיאליים לניצול הריווח המקסימלי. עבור השאר, נוח יותר שיש שחקן קרוב לסל, שפעמים רבות הוא גם מומחה לריבאונד התקפה. בפוסט סיזן, כאשר אחוזי השלשות של רוב השחקנים צונחים, יש יתרון גדול לקבוצות עם כלים להשיג נקודות בצבע. נראה שהשנה הקבוצות הפנימו את העניין הזה.