לפני כמה שנים, באחד ממחנות האימונים של נבחרת ישראל, עלו יחד על מונית מספר שחקנים, ביניהם אחד מהמגזר הערבי. כאשר הנהג שאל מהיכן הם, ענה אותו שחקן מהמגזר: "פלסטין". השחקנים היהודים שישבו לידו, הופתעו והגיבו בתקיפות: "ישראל! מה זה פלסטין?". הוא השתתק, אך השחקנים שחזרו למלון סיפרו זאת לחבריהם והמתיחות עם אותו כדורגלן מהמגזר נותרה בעינה גם שנים לאחר מכן.
וזה לא המקרה היחיד. בתוך הנבחרת שבשנים האחרונות הציגה הרכבים שבהם 5-6 בני מיעוטים, היו עוד כמה תקריות כאלה, אם כי ראשיה ידעו להעלים אותן. כשמוסיפים את בירם כיאל ודגל פלסטין ברקע (וגם הפוסטים של אשתו), הדברים הברורים של מונס דאבור אותם ככל הנראה אולץ לעדן, התמיכה בנרטיב הפלסטיני על ידי חלק משחקני המגזר ומנגד שתיקה בכל הנוגע למה שעובר על ישראל - נוצר כאן משחק חדש בשיתוף הפעולה היהודי-ערבי בכדורגל שלנו. ואת המתיחות הזו לא תפתור הודעת מנהלת או הצהרת פייסנות משותפת.
הסטורי של עומר אצילי ("איפה אתם כל כוכבי המגזר? שום גינוי לאלימות? שום התייחסות?"), גם אם נמחק לאחר מכן, זכה לתמיכה רחבה מצד שחקני ליגת העל ויכול היה ללמד על הכעס המבעבע בקרבם כלפי עמיתיהם מהמגזר. המתיחות הזו ודאי לא חדשה, אבל בשגרה היא נמצאת על אש קטנה-אך-נפיצה. האירועים האחרונים גרמו לה לבעור כפי שטרם הכרנו.
ישנה קבוצת ווטסאפ של שחקנים בכירים בכדורגל הישראלי, ולו דאבור היה יודע מה נכתב עליו שם לאחר הפוסט שעורר סערה ("אלוהים רואה הכול והוא ישלם לבני העוולה"), סביר להניח שהיה מעדיף לפרוש מנבחרת ישראל ולא להגיע יותר להתכנסויות. הביקורות נגדו היו תוקפניות, כולל הודעה של אחד השחקנים שהזכיר את תמונת "הבוסים" והציע: "שבהתאחדות ימשיכו לתקן למונס את ההודעות, שייתנו לבוסים את הנבחרת. בגלל זה הקהל לא סופר אותה".
צריך להודות על האמת: גם בנבחרת וגם בקבוצות לא תמיד קיימת אידיליה בין השחקנים היהודים לשחקנים מהמגזר. זה לא מוחלט כמובן, אבל כולל לא מעט מהם. בדרך כלל זה הרבה מעבר לפוליטיקה. מדובר בהבדלי מנטליות ולפעמים גם חוסר אמון בנוגע לסודות שאפשר לשמור בחדר ההלבשה, כמו הדלפות ואי אילו אירועים שגרמו לכך. אבל בין זה לבין הקרע שנוצר השבוע, המרחק גדול. בשבוע האחרון נוצרה עוינות קשה, שאלמלא מציאת פתרון אמיתי על ידי קברניטי המדינה וראשי המגזר, תקשה על המציאות של השחקן הערבי בכדורגל הישראלי.
וזוהי רק ההתחלה. הרי הפסקת האש עם חמאס תגיע בימים הקרובים, ישראל תסגור חשבון עם אלה שהבעירו את השטח בערים המעורבות, מנהיגים ייעצרו והדבר יוביל למחאות המוניות וגם למהומות. כמו אחרי מאורעות אוקטובר 2000, המתיחות הזו תמשיך ללוות את היחסים בין הצדדים עוד תקופה ארוכה. גם בהתאחדות לכדורגל מבינים שמפגשים עם קבוצות מהמגזר יהיו נפיצים, כאשר קבוצות רבות יסרבו להגיע למשחקי חוץ בכפרים וערים שבהם ירגישו כי נשקפת להן סכנה. כבר כעת צופים ביטולים רבים, בעיקר במשחקי הילדים והנוער, לאחר שלא מעט הורים הבהירו למועדונים כי לא ישלחו את ילדיהם למשחקים האלה.
בימים טעונים פוליטית או בתקופות של פיגועים, בחדרי הלבשה מעורבים יש מתח רב באוויר. גם אם מדברים על זה, כולם משתדלים להיות זהירים. לפעמים השחקנים היהודים מחכים שלא יהיו בחדר שחקנים מהמגזר ורק אז מוציאים את מה שיש להם בבטן. כפי שהסביר השבוע שחקן בכיר: "במצב הזה אולי צריך להפסיק להתחשב ולהגיד את מה שאנחנו באמת חושבים. לא צריך להרגיש לא נעים, זאת מדינת ישראל ומדינת היהודים. מי שלא מתאים לו, זאת בעיה שלו".
אגב, שחקנים במגזר טוענים שבמצבים שתוארו כאן, השחקן היהודי לא כזה מתחשב ובמרבית הפעמים אומר את כל מה שהוא חושב, גם בנוכחותם. "אתה יודע כמה פעמים שמעתי: 'עד שלא יהרגו את כולם לא יהיה כאן שקט?'", סיפר אחד מהם. "למדתי לחיות עם זה. בדרך כלל אלה שמדברים כך הם לא בדיוק האנשים הכי חכמים".
עם זאת, וחרף היעדר האידיליה, בעזרת הקברניטים ולאור האינטרס האישי של כל אחד ואחד, ניתן היה להכיל את החבילה הזו עד כה. אלא שכעת היא ניזוקה קשות ולא ניתן היה לתקן אותה במפגש מתוקשר, פוסט מאולץ או הוראה לשחקנים האוסרת עליהם להביע עמדות פוליטיות.
לעתים עדיף שדברים ייצאו בפומבי ולא יישארו כמטען שמכביד על היחסים מאחורי הקלעים. כמה שלא ינסו לייפות את זה, האמון הופר. קרו יותר מדי דברים, ואם רוצים להתמודד עם הנושא אז צריך קודם כל להכיר בו.
שוחחתי השבוע עם לא מעט שחקנים יהודים וערבים, ואף אחד מהם לא רצה להיות מצוטט בשמו. כולם מבינים את רמת הנפיצות ועיקר השיח נובע סביב נאמנות, לאום וחשש. השחקנים היהודים לא רוצים להיות האויב, אבל הם גם לא מתכוונים לעצום עיניים ולחזור לשגרה כאילו כלום לא קרה. השחקן היהודי מרגיש שהשחקן הערבי צריך להרוויח את הלגיטימציה שלו כאן בכך שיבין שהוא חלק ממדינת ישראל בכל מצב, ולא רק נהנה ממנה ובוחר בצד של האויב בעת מלחמה.
אין לשפוט אף שחקן מהמגזר. זכותם לא לגנות וגם להתנער. רבים מהם אומרים בצורה הכי כנה בשיחות סגורות שהם מרגישים ישראלים-פלסטינים, ואפשר להבין את הכאב על חפים מפשע שנפגעים. אלא שברגע שזה הצד היחיד בו הם תומכים, הם מקבלים מעמד של אויב בעיני הצד היהודי ומאבדים את הלגיטימציה שהייתה להם.
שחקן בכיר מהמגזר לקח את הבעיה למקום רחב יותר, ושאל: "את האלימות והעבריינות במגזר הערבי אתה מכיר? היא מטורפת, אנשים הורגים בלי הכרה והמשטרה לא עושה כלום כבר שנים. נותנים למגזר תחושה שלא אכפת שערבי הורג ערבי, מפקירים את האזרחים הטובים מול ארגוני פשע ותת רמה של החברה, שכל בן אדם שני מסתובב עם נשק ולא עושים כלום. המדינה רואה, יודעת ולא סופרת את המגזר. אבל מה, ברגע שיש טילים של החמאס כולם דורשים הזדהות".
אותו שחקן המשיך: "אני לא מכיר שחקן ערבי שתומך בחמאס הם עושים נזק לערבים בארץ ולפלסטינים בשטחים, אנחנו לא טיפשים. אבל בין זה לבין לדבר על זה בפומבי? אני יכול להגיד לך שעל כל שחקן ערבי מוכר יש לחץ של הסביבה להוציא פוסט בעד הפלסטינים ונגד מה שישראל עושה שם. שחקן שלא מוציא הוא גיבור. הוא עומד בלחצים גדולים מאוד. אני לא רוצה לחשוב מה עשו למונס אחרי שנסוג בו מהפוסט, בטוח רצו להרוג אותו. נוח לכם להגיד את הדברים מהמקום שלכם. בוא תחיה בכפר ערבי שבוע ואחרי זה תגיד לי שלהזדהות איתכם במצב הזה זאת התאבדות".
כל אחד יכול להסתכל על הדברים מהצד שלו, אך בסופו של יום, מי שנותן את הלגיטימציה לכל שחקן כאן הוא הקהל הישראלי - בנבחרת ובקבוצות. אם היה משחק נבחרת בחודש הקרוב, כל שחקן מהמגזר היה סופג שריקות בוז וזאת תמונה רעה מאוד. אולי זה יהיה המצב גם בעוד מספר חודשים או בעוד שנה, במיוחד כאשר שומעים את ההתבטאויות של קברניטי המגזר בארץ. צריך לשים את הדברים על השולחן: העסק מתדרדר וכרגע תיקון היחסים לא נראה באופק. ולא, גם סרטון הפיוס האחרון לא יביא את הבשורה.