בימים האחרונים היו רק בודדים שלא הבינו את המצוקה של השחקנים הזרים בליגת העל בכדורסל. בכל זאת, הם במקום עבודה במדינה זרה, ולפתע מתחילה מלחמה. כותב שורות אלה, כמו רוב האנשים השפויים היה בוחר לעזוב את העבודה, לפחות באופן זמני, ולחזור למקום הבטוח. הסיטואציה כמעט בלתי אפשרית, בטח עבור השחקנים שנמצאים בקו האש, אבל גם חוסר עבור יתר הזרים שלא יודעים אם החמאס יגיע גם אליהם.
למרות העזיבה ההמונית, החליטה אתמול מנהלת ליגת העל לא לבטל את העונה ולבצע כמה שיותר מהלכים כדי להבטיח שהיא תסתיים על הפרקט. הרעיון מאחורי המהלך ברור למקבלי ההחלטות - אי אפשר ליצור תקדים שבשל מצב ביטחוני הליגה תיסגר, גם במחיר של חוסר ערך ספורטיבי במקרים מסוימים. לשחקנים האמריקאים זה נראה כמו בצע כסף, ואין ספק שגם השיקול הכלכלי הוא חלק, גם אם לא מרכזי. הביקורת עוד תושמע כשהפועל ירושלים תיראה אפילו רע יותר ממה שנראתה במהלך העונה. אבל במצבי קיצון תמיד יש קורבנות, והמסר שלא מפסיקים לשחק גם בנסיבות כאלה, חשוב.
נטישת הזרים שעשויה לגרום להיעדר ספורטיביות היא הבעיה האמיתית. גם בקבוצות ליגת העל והלאומית בכדורגל עוזבים זרים, כולל במשחקי הכרעה על תארים וירידות, אבל אף אחד לא מדבר על חוסר ספורטיביות. בכדורסל הישראלי התלות בשחקנים הזרים הפכה לבעיה של ממש. כל עזיבה של זר או שניים מקבוצה מסוימת, יגרום לה נזק עצום. מהנקודה הזאת לא יוכלו ראשי הענף להתעלם גם כשהסבב הנוכחי עם חמאס יסתיים.
ברשתות החברתיות נוהגים לצחוק על מועד ההעברות שלא נגמר ותחלופת הזרים הסיטונאית בליגת העל. חובבי הליגה והכדור הכתום מקבלים את הבדיחות באהבה, אבל מתעלמים ממה שנראה מהצד. חלק גדול מהקבוצות מחליפות כמעט את כל הזרים שפתחו את העונה, ופעמים רבות שתי קבוצות שנפגשות בשני סיבובים שונים, מעמידות סגלים שונים כמעט מא' ועד ת'.
את הסגל של הפועל ירושלים עיטרו העונה לא פחות מ-12 זרים; מכבי ראשון לציון חתכה שני זרים רגע אחרי שעלתה לגמר גביע המדינה והחתימה זר שהפועל ירושלים שיחררה רגע לפני שהוא עזב לארצות הברית; בני הרצליה, מכבי חיפה והפועל תל אביב מילאו את מכסת הזרים המותרת; בסך הכל שיחקו 93 זרים שונים בליגה ובגביע ווינר; שלושה זרים שיחקו ביותר מקבוצה אחת העונה, ורק שלוש קבוצות לא ביצעו שינויים במצבת הזרים מפתיחת העונה בליגה - מכבי תל אביב, הפועל גלבוע/גליל והפועל אילת. לא מפתיע שהן מאיישות את המקומות הראשונים בטבלה.
התוצאה הברורה של המספרים הללו היא קודם כל אובדן זהות. העובדות מדברות בעד עצמן: מעט מאוד קבוצות שעושות כל כך הרבה חילופים בסגל, זוכות להצלחה. רוב הזרים החדשים משפיעים לזמן קצר, ואם במקרה מחוללים שינוי אמיתי, לפעמים העונה כבר נגמרת. אובדן הזהות מוביל לאובדן עניין, וליגיון הזרים לא מייצר הזדהות עם הקהל הישראלי.
המסקנה הברורה היא שמבול הזרים רע לכדורסל הישראלי. בתווך נמצא השחקן הישראלי, שקצת מאבד את עצמו. בעונה בה ים מדר ונועם דוברת הופכים לשחקנים מובילים בליגה, יפתח זיו משתלט על הצמרת, רומן סורקין מוכיח שהוא שחקן ברמה גבוהה ועוד שחקנים מקומיים רושמים הישגים נאים, מגיע להם שנדבר עליהם יותר. הקו המנחה של ראשי הליגה חייב להיות כיצד מחזקים את מעמדם של עוד ועוד שחקנים ישראלים מסוגם.
איך מחזקים את מעמד השחקן הישראלי? הדרך הפשוטה היא בהגבלה של מספר הזרים לארבעה. האם זה פתרון ישים? כנראה שלא, מאחר שהקבוצות שמשתתפות במפעלים האירופיים מתעקשות על מספר זרים גבוה יותר. פתרון נוסף יכול לבוא מכיוון הפוך - תמריצים לשיתוף שחקנים מקומיים צעירים, לדוגמא (מהלך שכבר עלה לדיון בעבר עד שנבלם במנהלת הליגה ודרך ארגון השחקנים).
יש מי שטוען שתמריצים והעדפות של שחקנים מקומיים יחלישו את הליגה ומשוכנע שאין מספיק שחקנים ישראלים טובים, כולל בליגה הלאומית. בפועל, המציאות קצת שונה. עירוני נהריה לא ירדה ליגה כי נתנה צ'אנס לגל גילינסקי, אלא כי נכשלה עם ג'ו אלכסנדר ועם הזרים. הפועל באר שבע לא מצטערת שנתנה את הבמה לעמית זיס, וכך גם עירוני נס ציונה עם ליאור קררה. כולם באו מהליגה הלאומית, ואף אחד מהם לא היה כוכב בליגת המשנה.
אז לא, אין עשרות שחקנים בכל שנה שיוכלו לעשות את קפיצת המדרגה ולהחליף שחקנים זרים. זה לא קיים. אבל באמצעות שילוב של שחקנים ישראלים שמגיעים מלמטה, אפשר ליצור בסיס רחב יותר לכמות גדולה של קבוצות, וליהמנע מהסיטואציה הנוכחית, בה כל פציעה או עזיבה של שחקן זר ממוטטת עונה שלמה של קבוצה.
אם הקורונה לא העבירה מסר מספיק ברור, אולי המצב הנוכחי שנכפה על ליגת העל הוא הזדמנות להתחיל מחדש, לחולל שינוי ולהבין שהתלות בשחקנים הזרים עוד תהפוך את הענף ללא רלוונטי.